עיניהם של מנהיגי גיאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה נשואות לאוקראינה. תוצאות העימות שם, יקבעו במידת מה כיצד ייראו בשנים הקרובות ההסדרים הפוליטיים בקווקז הדרומי. שלוש המדינות היו חלק מברית המועצות, וההיסטוריה שלהן מקבילה לזו של אוקראינה. הגבולות המדיניים באזור טרם הוסכמו סופית: בשטח גיאורגיה שתי רפובליקות בדלניות (אבחזיה ואוסטיה הדרומית), הנהנות מגיבוי צבאי רוסי; ובשטח נגורנו-קרבאך, שאזרבייג'ן תובעת לעצמה, יש רפובליקה ארמנית (ארצאך), המוגנת גם היא על ידי הצבא הרוסי.

גיאורגיה: האופוזיציה מוציאה המונים לרחובות

גיאורגיה, שעדיין לא התאוששה לחלוטין מטראומת המלחמה ב-2008, גיבשה לעצמה במהלך השנים שחלפו מאז מדיניות זהירה כלפי רוסיה. ב-2008, המתיחות בין נשיא גיאורגיה דאז, מיכאל סאקשווילי, לשליטי רוסיה פוטין ומדבדב, הסלימה לכדי מלחמה, סביב השליטה במחוז הבדלני "דרום אוסטיה" (סאמאצ'בלו בשפת הגיאורגים).

הצבא הרוסי הצליח, תוך ימים ספורים, לבתר את גיאורגיה לשניים, להשתלט על ערים במערב המדינה ולחזק את שליטתו גם בחבל הבדלני אבחזיה הצפון מערבי.

בסיום הלחימה, גיאורגיה מצאה עצמה חבולה ומושפלת, עם נוכחות רוסית בכ-20% משטחה. חלום ההצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופי, שהביא עימו הנשיא סאקשווילי נגנז.
בעקבות המלחמה, סאקשווילי איבד מכוחו ויוקרתו והפסיד בבחירות ב-2012. המדינה נשלטת מאז על ידי עושי דברו של המיליארדר בידזינה איוואנשווילי.

בידזינה איוואנשווילי, ראש ממשלת גיאורגיה, אוליגרך. לא שובר את הכלים מול רוסיה (צילום: ויקימדיה)

ממשלותיו של איוואנשווילי, אוליגרך שעשה את הונו ברוסיה, נוקטות מדיניות זהירה מאוד כלפי השכנה מצפון. מצד אחד, הממשל הגיאורגי נמנע ככל הניתן מלהתעמת עם דעת הקהל המקומית, האנטי רוסית (גיאורגיה יחד עם המדינות הבלטיות נחשבת כמדינה הכי "אנטי רוסית" מכל מדינות בריה"מ לשעבר), אך מצד שני הוא אינו שובר את הכלים עם רוסיה.

מיכאל סאקשווילי, הנשיא לשעבר, נואם בעצרת בחירות ב-2012. מפלגת האופוזיציה בראשותו מובילה כיום את הפגנות הסולידריות עם אוקראינה (צילום: ירון וייס)

הנשיא לשעבר סאקשווילי, העומד בראש מפלגת האופוזיציה הראשית, האנטי רוסית, נחשב לידיד אישי של ולדימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה. הוא מחזיק באזרחות אוקראינית ולפני מספר שנים אף שימש כמושל מחוז אודסה. הוא אמנם נתון כעת במעצר בגיאורגיה, אך מפלגתו משלהבת את תומכיה לצאת להפגין סולידריות עם העם האוקראיני, ועד כה הצליחה להוציא המונים לרחובות.

הפגנת תמיכה באוקראינה בטביליסי, גיאורגיה. המדינה הכי אנטי-רוסית מבין מדינות ברית המועצות לשעבר (צילום: AP Photo/Shakh Aivazov)

מבחינת הרוסים, הממשלה בטביליסי נתפסת כמי שלא תצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. לקחי התבוסה שנחלה גיאורגיה לרוסיה, כמו גם התבוסה הארמנית במלחמת קרבאך השנייה (2020), חקוקים היטב אצל מקבלי ההחלטות בגיאורגיה. הבקשה שהגישה כעת גיאורגיה להצטרף לאיחוד האירופי והפגנות התמיכה ההמוניות באוקראינה עלולות להפר את האיזון העדין ביחסים עם מוסקבה.

היסטוריה לא רחוקה ועקובה מדם

כדי להבין עד כמה מערכת היחסים בין מדינות האזור לבין עצמן ובינן לבין ורוסיה סבוכה נדרש רקע (לפחות על רגל אחת):

נגורנו-קרבאך הוא חבל ארץ בין ארמניה לאזרבייג'ן. בשל היותו אזור ספר מיושב בדלילות (כ-150 אלף איש בשטח שגודלו כחמישית משטחה של ישראל), שלוש המעצמות די הפקירו אותו, מה שאפשר לארמנים לחיות בו ברצף אלפי שנים, ובמשך ההיסטוריה, כמעט רק ארמנים חיו בו.

בתקופת ברית המועצות השליטה בחבל הועברה מהרפובליקה הארמנית לרפובליקה של אזרבייג'ן, אך נשמרה בו אוטונומיה לתושבים שהיו ברובם ארמנים.

נוף טיפוסי בנגורנו-קרבאך. במשך השנים כמעט רק ארמנים חיו בשטח החבל הנרחב (צילום: ירון וייס)

לקראת פירוק ברית המועצות, נגורנו-קרבאך היה החבל הראשון בכל ברית המועצות, שבפרלמנט שלו נערכה הצבעה, ותושביו הכריזו על עצמאותם. ההכרזה הובילה למלחמת נגורנו-קרבאך הראשונה בין הארמנים מארמניה ומהחבל לבין אזרבייג'ן (1994-1988).

ארמניה ניצחה במלחמה, אך נמנעה מלהכיר בנגורנו-קרבאך כמדינה משיקולים פוליטיים בינלאומיים. השטחים שכבשה כוללים שטחים של אזרבייג'ן מחוץ לרפובליקה, וכן את האזור המיושב בארמנים, שתושביו הקימו את "הרפובליקה של ארצאך" (שמו הארמני של החבל). מאז מתנהלת הרפובליקה כמדינה עצמאית בלתי מוכרת, הזוכה לגיבוי של ארמניה.

קיר זיכרון לחללי מלחמת נגורנו-קרבאך השנייה בעיר סטפנקרט ברפובליקת ארצאך (צילום: ירון וייס)

ב-2016 אזרבייג'ן תקפה את החבל, במלחמה שנמשכה כמה ימים, אך כשלה מלכבוש אותו. בספטמבר 2020 היא תקפה שוב והצליחה לכבוש חלק ממנו. לאחר 44 ימי לחימה (מלחמת נגורנו-קרבאך השנייה) הושג, בתיווך רוסי, הסכם הפסקת אש, ולפיו שטחה של רפובליקת ארצאך הצטמצם וחלקים נרחבים ממנו עברו לידי אזרבייג'ן. לתוך החבל הארמני האוטונומי הוכנסו כוחות שמירת שלום רוסיים.

אזרבייג'ן: בחסות המלחמה קובעים עובדות בשטח

מעורבותה של רוסיה באזור עמוקה. יומיים לפני פלישת הכוחות הרוסיים לאוקראינה, החתים הנשיא פוטין את נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, על הסכם שלפיו אזרבייג'ן תימנע מלהיות אלטרנטיבה אנרגטית לשווקי המערב על חשבון הנפט והגז הרוסיים. בכך ביקש פוטין לצמצם את מידת ההשפעה של סנקציות מערביות בתחום הקריטי כל כך למשטרו. בהסכם נקבע גם שבעת הצורך רוסיה ואזרבייג'ן יושיטו אחת לשנייה סיוע צבאי.

בתמורה להשגת "שקט תעשייתי" מספקית הנפט החשובה שלחופי הים הכספי, רוסיה הסכימה לעמעם במידת מה את מחויבותה לארמניה, בת החסות ההיסטורית שלה, והסכמתה להכיר ב"שלמותה הטריטוריאלית" של אזרבייג'ן, מהווה פתח לדרישה עתידית של אזרבייג'ן לנסיגת הכוחות הרוסיים מנגורנו-קרבאך.

אילהם אלייב, נשיא אזרבייג'ן. מפנה כעת לזלנסקי כתף קרה (צילום: ויקימדיה)

אלייב, שעד לא מזמן נחשב כבן ברית של  נשיא אוקראינה, זלנסקי – שבעצמו ראה בו שותף למלחמה נגד "רפובליקות בדלניות" – מפנה לו עתה כתף קרה.

במלחמת קרבאך השנייה (2020) השתמשה אזרבייג’ן בפצצות זרחן מתוצרת אוקראינה לצורך השמדת שטחים מיוערים שבהם הסתתרו לוחמים ארמנים. השימוש בזרחן גרם לפגיעה קשה בחיילים ארמנים שגססו לאיטם מכוויות, וגם לפגיעה חמורה בטבע הפסטורלי של נגורנו-קרבאך.

בסיום המלחמה מיהר זלנסקי לברך את אלייב על ניצחונו, ועל כיבוש העיר הארמנית שושי, בירתה ההיסטורית של נגורנו-קרבאך, שטוהרה מכל תושביה הארמנים, שלא הורשו לחזור אליה לאחר הפסקת האש. זלנסקי דימה אולי בליבו את גורלה של הרפובליקה הבדלנית נגורנו-קרבאך, לגורלן של שתי הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס.

השוואה בין דונבאס וקרים לנגורנו-קרבאך שגויה מיסודה. דונבאס וקרים היו חלק מאוקראינה עד 2014, ואילו נגורנו-קרבאך מעולם לא הייתה חלק מאזרבייג’ן העצמאית, אלא נכללה בתחומי אזרבייג’ן הסובייטית בתקופת בריה"מ.

ולדימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה. תמך באזרבייג'ן למרות הטיהור האתני שביצעה בנגורנו-קרבאך (צילום: EYEPRESS via Reuters Connect)

ב-1920, לפני שהוקמה בריה"מ, סבלו הארמנים של קרבאך מפוגרומים שביצעו בהם הטורקים והאזרים; ולאחרונה התברר כי משמעותו של שלטון אזרי על נגורנו-קרבאך הוא טיהור אתני וגירוש.

קשה להתעלם מכך שאדישותה של ממשלת זלנסקי לסבלם של הארמנים בזמן מלחמת קרבאך השנייה, ותמיכתה הבלתי מסויגת של קייב באזרבייג’ן, שביצעה טיהור אתני, פשעי מלחמה, רצח והתעללות בשבויים ואזרחים, עומדת כעת בסתירה לקריאות העזרה שלהם עצמם, בדרישה למטריית הגנה של נאט"ו ומדינות המערב.

למרות היחס הקר של אוקראינה כלפי תושביה הארמנים הילידים של נגורנו-קרבאך, החליטה ממשלת ארצאך (הרפובליקה הארמנית של נגורנו-קרבאך) להושיט כעת סיוע חירום של 14 טונות מזון, ביגוד ותרופות לאזרחי אוקראינה.

מחאה אזרחית: הדגל הלאומי של ארמניה על גג מנזר דדיבאנק, בחלק של נרוגנו-קרבאך שהועבר לשליטת אזרבייג'ן בהסכם לסיום המלחמה השנייה (צילום: AP Photo/Sergei Grits)

אותה אזרבייג’ן שהפקירה את אוקראינה לגורלה ללא כל היסוס, כדי לחתום עם רוסיה על הסכם הימנעות משיתוף פעולה עם המערב, פועלת כעת במקביל כדי לצמצם את דריסת הרגל של רוסיה באזור הקווקז על ידי חתימת שורת הסכמים עם איראן – הסכמים שיאפשרו סלילת דרכי תחבורה שיקשרו את אזרבייג’ן עם המובלעת נחצ'יבאן, ללא צורך במעבר בשטחי ארמניה הנמצאים בשליטה צבאית רוסית ("מסדרון זנגזור"), כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש שסיימו את מלחמת קרבאך השנייה.

נראה שמאז החלה המלחמה באוקראינה, הצבא האזרי נוקט שורה של הפרות הסכמי הפסקת האש בקרבאך, כנראה כדי לקבוע עובדות חדשות בשטח, בניסיון לנצל את הסטת תשומת הלב של הממשל הרוסי לאוקראינה.

ההפרות מתבטאות בהפגזת כפרים ארמנים הסמוכים לקו המגע, ירי צלפים ואיום מתמשך על התושבים שיעזבו את בתיהם. לפני כמה ימים אירע פיצוץ בצינור שמספק גז מארמניה לסטפנקרט, בירת רפובליקת ארצאך (נגורנו-קרבאך הארמנית). "באורח פלא" הפיצוץ אירע דווקא בקטע שבו הצינור עובר בשטח הנמצא תחת שליטה אזרית סמוך לעיר הכבושה שושי.

מאז הפיצוץ, השלטונות האזרים לא מאפשרים למהנדסים וטכנאים ארמנים ורוסים לתקן את הצינור. אספקת הגז לעיר נעצרה, התושבים (חלקם הגדול פליטים ממלחמת קרבאך השנייה) נאלצים לקפוא בקור של מתחת לאפס מעלות, והמאפיות בעיר, שמרביתן פועלות על גז, חדלו מלאפות לחם. נראה שאם לא יימצא פתרון מהיר שיאפשר את תיקון הצינור, יחודשו מעשי האלימות בעצימות נרחבת יותר.

ארמניה: מתמרנים כדי להציל את הכלכלה

ארמניה, שעדיין מלקקת את פצעי המלחמה העקובה מדם, שגבתה מחיר של אלפי חיילים הרוגים, מנסה כעת לפלס דרכה בסבך הדיפלומטי. ראש הממשלה ניקול פשיניאן, שעלה לשלטון כהבטחה גדולה במהפכה עממית ב-2018, תוך הרגעת הקרמלין שלא ייפגעו האינטרסים הרוסיים בארמניה, גמר אומר לאחר היבחרו לסגור חשבון עם יריביו הפוליטיים, הנשיאים הקודמים של ארמניה, ידידיו ובני חסותו של פוטין.

ניקול פשיניאן, ראש ממשלת ארמניה. מצד אחד לרצות את רוסיה, מצד שני להתפייס עם טורקיה ואזרבייג'ן (צילום: ויקימדיה)

נשיא רוסיה, שביסס לעצמו מוניטין של אדם שאינו שוכח ואינו סולח, תכנן ללמד את פשיניאן לקח בזמן ובמקום המתאימים לו, ובאופן שיהפוך את פשיניאן לבן חסות נאמן יותר מכפי שהיה בעבר.

פוטין אכן עשה זאת בסתיו 2020, כשאפשר את התקפות אזרבייג’ן על נגורנו-קרבאך במשך 44 יום, עד שממשלת ארמניה נאלצה בלית ברירה למסור לאזרים את מרבית שטחי נגורנו-קרבאך. הסכמי הפסקת האש בחסותו ובהובלתו של פוטין, אפשרו לרוסיה דריסת רגל גדולה יותר באזור.

בהסכמים אלו נקבע שרוסיה תפרוש כוח צבאי בנגורנו-קרבאך ותהיה זו שתפעיל באופן בלעדי כוח "שמירת שלום" באזורים שנותרו בשליטת הארמנים בחבל.

"אנחנו ההרים שלנו". פסל, שהפך לסמלה של נגורנו-קרבאך, ליד העיר סטפנקרט (צילום: ירון וייס)

כעת, כשהישרדות נגורנו-קרבאך הארמנית תלויה לחלוטין ברוסיה, מנסה ממשלת ארמניה לפלס דרכה בין הרצון לרצות את הרוסים מצד אחד, והרצון לסיים את העימות ארוך השנים עם טורקיה ואזרבייג’ן מצד שני.

הסכם עם טורקיה יאפשר לה את פתיחת הגבול הסגור מזה עשרות שנים ולחלץ את הכלכלה הארמנית מהקיפאון המתמשך שבו היא מצויה. הסדר גבולות וסיום הסכסוך עם אזרבייג’ן יאפשר לה להפנות משאבים רבים מתקציב הביטחון להשקעה בתשתיות.

אבל פיוס עם הטורקים והאזרים עומד בניגוד לאינטרס הרוסי לשמר את מצב התלות של ארמניה ברוסיה, על ידי עימות מתמשך (בעצימות נמוכה) בין ארמניה לאזרבייג’ן.

הפרדוקס הוא שאם כוחה של רוסיה יקטן, כתוצאה מהעימות באוקראינה, עלול הדבר דווקא לטרפד הסכם שלום עם הטורקים והאזרים, שרואים את ארמניה כבלתי ניתנת להכנעה עקב היותה תחת חסות רוסית. חולשה רוסית עלולה גם לגרום להסלמת העימות בנגורנו-קרבאך.

כלומר, פיוס בין ארמניה לטורקיה ואזרבייג’ן מחייב שרוסיה תשמור על עוצמתה, אלא שרוסיה אינה מעוניינת בפיוס הזה כדי לשמר את הדומיננטיות שלה באזור.

כיכר הרפובליקה בירוואן הבירה. המלחמה ב-2020 הגדילה את דריסת הרגל של רוסיה בנגורנו-קרבאך (צילום: ירון וייס)

נראה שמתוך המורכבות הבלתי אפשרית הזאת, הדיפלומטיה הארמנית תיאלץ להמשיך לתמרן בין הצדדים. תוך כדי הניסיון לרצות את הרוסים ולהתפייס עם הטורקים והאזרים, הארמנים גם מפלרטטים עם המערב. לאחרונה ביקר פשיניאן בארמון האליזה בפריז וביקש להגביר את שיתוף הפעולה של ארמניה עם האיחוד האירופי.

גם כאן, כמו במקרה הגיאורגי, הרוסים מאפשרים לארמניה לנקוט יוזמות משלה כל עוד אינן באות על חשבון הנכסים האסטרטגיים שלהם באזור – בראש ובראשונה, הנוכחות הרוסית באדמת ארמניה ונגורנו-קרבאך; ונוסף על כך, השתתפות ארמניה באיחוד הכלכלי האירו-אסייתי שמובילה רוסיה.

ירון וייס הוא מומחה למדינות דרום הקווקז ומדריך טיולים