בערב החג, בשעה שהשמש התכוננה לשקיעה, ובריזה קלה החלה מלטפת את השכונה, הכל רעד. הבחנתי מבעד לחלון המטבח ביונה שנמלטה מהעץ. אזעקת רכב נשמעה מרחוק, קולות עמומים של שכנים: "מה זה?", "שמעתם?", "וואו". ואז צרימות בהולות של סירנות דהרו על לה גוארדיה. מבזקים הראו מכונית מפוייחת, כשלצדן ניידות משטרה ומד"א. הזדעזעתי. איש מת. נו טוב, אנשים מתים. אבל פה? בחנייה של המרכז? ליד הירקן והסופר? מול הקן של הצופים? עד כאן. יש פשע, ויש פשע ליד הבית. המצב, כידוע, הוא… הוא משהו לאומי. מדברים עליו בחדשות, מה פתאום המצב מזדחל לי הביתה?
יש חיים פרטיים, והם נהדרים, ויש מצב לאומי, והוא נורא. כדי לשרוד נפשית אנחנו מדחיקים, ממקמים את אלה בעולם מקביל לאלה. המצב מתרחש בסדרת אקשן בהמשכים המכונה חדשות. העלילות הפתלתלות מתרחשות במקומות אקזוטיים המכילים מילים כמו "עוטף", "תפר", "שטחים", או "חדשות חוץ". שם המלחמות קרות וחמות, סקסיות כמו מותחני ריגול. הפושעים הם סופרנוס, איטלקים עם פאסון שסוגרים עניין בדיינרים בברוקלין, לא ליד השבט של הצופים. תשאלו את כל הצופים.
ואז העולמות המקבילים נפגשים. פתאום יד אליהו שלי מוזכרת בחדשות, היא הופכת לעוטף התפר, היא רעש הרקע ממהדורות החדשות. איפה זה? ישאל ילד חיפאי מזועזע, אה, אל דאגה בני, תאמר לו אימו, זה מקום רחוק ומסוכן. כאן הכל בסדר. בסדר, אמא, הוא יענה ברוגע, אני קופץ לפעולה בצופים.
