בתוך הקהל הנרגש שקיבל את פניהם של 64 העולים החדשים מאתיופיה שעלו לישראל ביום ראשון האחרון, חיכה גם חבר הכנסת דודי אמסלם. בשונה מאנשי הציבור האחרים שחיכו בטרמינל 1, להגדרת תפקידו הרשמית של אמסלם כיו"ר ועדת הפנים אין קשר ישיר לעלייתם. ועדיין, הוא לא היסס כשאיים במשבר קואליציוני, לאחר שמשרד האוצר הודיע כי בעקבות חישובי "הנומרטור" – אותו מכשיר חדש מבית היוצר של האוצר המגביל החלטות ממשלה בהווה בשל הערכת ההוצאות עליהם בעתיד כביכול – לא יהיה ניתן להעלותם ארצה.

אך הסיפור של דודי אמסלם ועליית בני הפלאשמורה לא מתחיל בבנומרטור ואפילו לא בכנסת, אליה הגיע לפני קצת יותר משנה, אלא כבר לפני כעשר שנים, כשהוזמן על ידי אברהם נגוסה לאירוע בסניף הליכוד בו השתתפו כמה עשרות מבני משפחותיהם של יהודי הפלאשמורה שנשארו באתיופיה.

"בהתחלה זה נשמע לי הזוי, לא האמנתי להם", סיפר אמסלם ל'דבר ראשון' לפני כשבוע. "בחור אומר לי 'יש לי בן באתיופיה' ואני בתמימות עונה לו 'למה הוא לא עולה?' אתה יודע שיקנה כרטיס ושיבוא. ואז הוא עונה לי: לא מביאים אותו. הייתי בטוח שהוא טועה ולא מבין את הפרטים עד הסוף. ואז כשחקרתי את העניין לעומק הבנתי כמה העסק דרמטי. כל המשפחות מפוצלות. אבא שמה, אמא פה, בן שם, אח פה. אנחנו מדברים על משפחות ממדרגה ראשונה! אז נסעתי לשם. נפגשתי עם האנשים. ולאט לאט התחילה להתבהר התמונה. יש פה דבר שלא יעשה, זה קשור לבני אדם – ומשם יצאנו למאבק. בעיני זה מאבק מוסרי, ציוני ויהודי ממעלה ראשונה".

החיים עצמם

חבר הכנסת דודי אמסלם (56), חבר בליכוד מזה 25 שנה ועובד במגזר הציבורי כל חייו (בעברו תפקידים כלכליים וניהוליים בביטוח הלאומי, מס הכנסה ועיריית ירושלים). אך החלטתו להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת הגיעה דווקא על רקע טרגדיה משפחתית. הוא נולד בשכונת קריית יובל בירושלים, ובגיל צעיר עברה משפחתו לקריית מלאכי, שם מצא אביו עבודה במפעל עופות שהיה באזור. הוא התגייס לשריון, והיה למפקד טנק. לאחר שלמד כלכלה ומנהל באוניברסיטת בר אילן, מילא מגוון תפקידים במגזר הציבורי במוסד לביטוח לאומי, בנציבות מס הכנסה ובעיריית ירושלים.

בשנת 2009 איבד אמסלם את אשתו, רוזי, למחלת הסרטן. "אז נדלקה לי נורה אדומה. הגעתי בסוף לתרופה שעולה בערך 50 אלף שח לחודש ורק מאריכה טיפה את החיים. בסוף, בצד השני של הטלפון אמרו לי "לא כולל מע"מ". זה הוציא אותי מדעתי, החלטתי שאני משנה את המצב הזה, זה היה המנוע שלי להיכנס לכנסת".

ח"כ דודי אמסלם יחד עם סופיה לנדבר, נתן שרנסקי ואברהם נגוסה, ממתינים בטרמינל 1 בנתב"ג להגעת עולים מבני הפלאשמורה. (צילום: דוברות אמסלם)

ח"כ דודי אמסלם יחד עם סופיה לנדבר, נתן שרנסקי ואברהם נגוסה, ממתינים בטרמינל 1 בנתב"ג להגעת עולים מבני הפלאשמורה. (צילום: דוברות אמסלם)

לדבריו הוא הגיע לכנסת כדי לעסוק בדברים הקטנים, "בדברים הקטנים זה החיים עצמם". ובאמת בשנה האחרונה מצא עצמו מוביל מספר רב של מאבקים, רבים מהם נוגעים לעניינים חברתיים שלא תפסו כותרות מרכזיות: ממאבקם של משפחות ליפתא ותושבי שכונות לא מוסדרות להכרה בזכויותיהם על בתיהם, דרך מחירי הקייטנות, מחירי המים, הפרטת הטסטים, הורדת המע"מ מתרופות מצילות חיים ועד, כאמור, המאבק על העלאתם של יהודי אתיופיה לישראל, וזוהי רק רשימה חלקית.

כשהערנו בפניו כי רוב הנושאים האלה אינם נמצאים בראש סדר יומה של מפלגת הליכוד הוא הסביר: "אני לא בחרתי את הליכוד, אני נולדתי בליכוד. והליכוד בעיניי עומד על שלוש רגליים. אחת מהם זה הנושא החברתי, זה הליכוד. אני באתי מהשטח, ואין הרבה כאלו בסיעה היום. החיים זה הילד בבית ספר, זה הכסף, זה התרופה. החיים שלנו זה לא חיל הים ומתווה גז".

אבל על זה אנשים מצביעים בבחירות?

"לא, אבל זה מה שמפריע לאנשים ביום-יום. זה ההורים שלנו, הילדים והמשכורת. זה הכסף שאין לנו לתרופה או לקייטנה. אנחנו לא נמצאים כאן 70 שנה בשביל לדבר על קלינטון וטראמפ או על מתווה גז או אפילו על הסוגייה הפלסטינית. הציבור לא מתכוון שתעסוק בחוג לפילוסופיה. יש לו בעיות אמת, קטנות."

הרעש התקשורתי לא מאפשר להכיר את מי שפועל בנושאים שאתה פועל בהם, לא כך?

"אתה טועה. כשאתה צודק ואתה עקשן ואתה מתמיד, אתה גם מנצח ואתה גם צודק. בסוף גם אנשים לומדים להכיר אותך, לוקח להם זמן, אבל הם לומדים להכיר אותך. חלק מהמשבר הפוליטי במדינת ישראל קשור באמון בין הציבור לפוליטיקאים. הציבור לא מאמין להם שהם באים לעבודה. הם מאמינים שהם באים לייצר כותרת פה ורעש שמה. אז יש את העולם הווירטואלי של כותרות, ואת העולם האמתי שבו אנשים חיים. אני באתי לפה לעבוד. אני באתי לעשות לפה את השליחות שלי וללכת".

דוד אמסלם. צילום: יונתן זינדל / פלאש 90

דוד אמסלם. צילום: יונתן זינדל / פלאש 90

כשהשרים לא מושלים, פקידים נכנסים לוואקום

בכל הנוגע לתפיסת עולמו הכלכלית, מצהיר אמסלם, כלכלן במקצועו, שהוא מאמין בשוק החופשי לצד מעורבות ממשלתית במקומות בהם נוצרים עיוותים, וכן בשמירה על רמה סבירה של פערים חברתיים כלכליים. "אני מאמין שאם הפערים בחברה יהיו גדולים בסוף החברה הזו תקרוס. גם העני יודע שהוא עני, אבל הוא לא יכול לקבל פערים שהם בלתי נסבלים. אני מאמין בחברה שהיא חמלתית ודואגת לחלשים".

"הנומרטור זה מכשיר של ראש הממשלה או שר האוצר כדי להוריד דברים שהוא לא רוצה. אם שר הבריאות בא ואומר: אדוני, אני רוצה לבנות בית חולים. אם הוא לא רוצה אז הוא אומר: תגיד לי מאיפה. אם הוא כן רוצה – בבקשה אין בעיה."

כך הוא מבקר לדוגמה, את המיסוי הגבוה על סיגריות ומסביר כי מדובר למעשה במס על עניים המהווים אחוז ניכר מהמעשנים. "אז העלו את מחירי הסיגריות וחושבים שאנשים יפסיקו לעשן? לא. הבנאדם ייקח את הביטוח לאומי, הוא ואשתו יקנו את הקופסאות ואולי בעתיד לא יהיה כסף לילדים. קח את העשיר, תוריד אותו להיות עני – הוא גם יתנהג ככה".

אמרת שאתה תומך בשוק חופשי. מדוע אתה מתנגד להפרטת מבחני הנהיגה?

"מה יקרה בטסטים? אתה תלמיד ובא לעשות טסט אצלי. למה שאעביר אותך? הרי האינטרנס שלי כלכלי. כל קיומי זה לעשות כסף. תבוא לטסט הראשון ואכשיל אותך. כל עוד אתה נכשל אני מרוויח. לרוב מדובר בתלמידים צעירים, ילדים. את הילד פחות מעניין הכסף – הוא בא בשביל הרישיון. הוא אם הוא נכשל הוא יהיה עצוב חצי שעה. אבל תגיד לו 'בוא מחר', הוא ישמח עד השמיים, יבוא לאבא שלו תן לי עוד צ'ק. זה מה שיקרה. מה שיקרה זה שכמות הטסטים תעלה חבל על הזמן. אתה תקבל שירות הרבה יותר גרוע רק יותר זמין. ימכרו לך יותר תרופות יום אחרי יום ויבקשו ממך לשלם. אין הגיון בהליך.

"פעם מכוני הרישוי לרכב היו של המדינה. היום מכשילים כל רכב. כל פעם: לך להוא תקנה ממנו זה. השחיתות הגדולה היא במקומות כאלה שמוכרים לך הכל מהצד, אבל אומרים לך שהיא בסקטור הציבורי, למה?"

כדוגמא להפרטה לא מוצלחת מביא אמסלם את המזון במטבחי צה"ל. "כשאני הייתי בגדוד. היו לנו טבחים. מה שבישלו – אכלנו.  היום – הם מביאים קייטרינג. קייטרינג מביא איזה אוכל מעפן. החייל אוכל בחוץ. אחרי כמה זמן הקייטרינג מבין את זה ומספק פחות. כולם מרוצים חוץ ממי? ההורים. שכל חודש הילדה שלי הולכת לבסיס. הילדה קונה אוכל מהבית ומביאה לבסיס. עכשיו בא אומר לי הקצין – אף אחד בקריה לא אוכל בקריה וכולם מרוצים. הקייטרינג מרוצה מקבל כסף. הצבא אומר ואללה התייעלתי. רק שוכחים שההורים מספקים את האוכל של החיילים".

התבטאת בעבר כנגד הנומרטור. מה הבעיה עם הכלי הזה?

"הנומרטור זה בלוף, אנשים לא מבינים שזו בדיחה. זה שקר. במדינה ובתקציב יש לך התחייבויות רב שנתיות. יש לך תקציב שוטף ותקציב השקעות. שוטף זה כמה עוגיות נקנה השנה, נגמר הכסף – נגמר העוגיות. אבל מה לעשות שאתה רוצה לבנות רכבת תוך חמש שנים, עשר שנים. זה פרויקט עצום. אז אתה פורס אותו. בא הנומרטור ואומר, אם אתה רוצה לייצר הוצאה, בוא תייצר לי הכנסה – תגיד לי מאיפה. עכשיו אתה רוצה שאני אספר לך מאיפה אני מביא את הכסף עוד 3 שנים? הרי אף אחד לא יודע מה יהיו ההכנסות עוד 3 שנים".

אז למה הוא שם?

"זה מכשיר של ראש הממשלה או שר האוצר כדי להוריד דברים שהוא לא רוצה. אתה עכשיו שר הבריאות שבא ואומר: אדוני, אני רוצה לבנות בית חולים. אם הוא לא רוצה אז הוא אומר: תגיד לי מאיפה. אם הוא כן רוצה – 'בבקשה, אין בעיה'".

אין ואקום בחיים. הפוליטיקאים כאן לא מקבלים החלטות הכי קטנות. הם לא מנהלים. פקיד נאלץ להיכנס לפינה. פקידי האוצר מנהלים את המדינה מכיוון שאין ניהול. ברגע שאתה מנהל אתה מנהל.

יש הטוענים שזה כלי שמשרת בעיקר את משרד האוצר.

"לאוצר זה טוב. זה כלי לעצור בקשות של שר. הומצא כלי כדי שלא כל שר יעלה כל בקשה. מצאו כלי בלימה. תכל'ס, אין לזה הגיון והלכה למעשה זה שטויות. אני הגעתי למסקנה שהרבה אנשים אומרים להם משהו אז הם ממשיכים לגלגל אותו על הלשון: זה אומר נומרטור והשני ממשיך אותך נומרטור ואף אחד לא עוצר ושואל מה זה הנומרטור הזה בכלל?"

גבעת עמל. צילום: תומר ניוברג\פלאש90

גבעת עמל. צילום: תומר ניוברג\פלאש90

האם יש למשרד האוצר שליטה לא מידתית בממשלה?

"הפוליטיקאים כאן לא מקבלים החלטות הכי קטנות. הם לא מנהלים. פקיד נאלץ להיכנס לפינה. פקידי האוצר מנהלים את המדינה מכיוון שאין ניהול אחר. ככה עובדות מערכות, אין ואקום. אם מי שאמור לנהל לא מנהל אז מישהו אחר, שזה לא בסמכותו, נכנס לנהל. כי מישהו חייב לקבל החלטות. לכן היות ויש בעיה עם הניהול האוצר מנהל את הדיון דרך הכסף. אבל המדינה צריכה להתנהל דרך גופים שנבחרו לנהל את המדינה וזה הפוליטיקאים".

כלומר יש פה בכלל בעיה של משילות.

"אני הייתי קורא לזה בעיה של רצון ויכולת אישית. אם אני שר, אז לא מנהלים אותי במשרד האוצר. אם הם מנהלים אותי אני מתפטר. אומר 'חבר'ה, ביי". אין דבר כזה. אם אמרו לי לנהל את הועדה אני מנהל אותה. אם אני שר התחבורה אני מנהל את התחבורה, לא מישהו אחר. לא פקיד ולא משרד האוצר."

מפולשים לחלוצים

נושא נוסף בו אמסלם עסק בשנה האחרונה, הוא הסדרת זכויותיהם של תושבי השכונות ליפתא, שכונת הארגזים וגבעת עמל, שכונות בהן מתקיים מאבק ארוך שנים  בנוגע לזכויותיהם של תושבי השכונות על הקרקעות עליהן הם מתגוררים כל חייהם, וזאת בגלל שהן אינן רשומות בטאבו על שמן. בנושא זה רואה אמסלם מאבק עקרוני.

בשכונות האלה האנשים ישבו על קרקע 30,40 שנה. אם המדינה לא באה אליהם עם שופלים תוך חצי שנה ואמרה יאללה להתפנות – סימן שהייתה פה איזו הסכמה.

"אני בכלל טוען", מסביר אמסלם "שאם בנאדם יושב על קרקע של מדינה הרבה מאוד שנים – היא שלו. הרי מי זה המדינה? זה אנחנו. גם בקיבוץ, אחרי 60 שנה שהבן אדם יושב על הקרקע, עולה השאלה: הוא שילם עליה? לא. אבל היא שלו – ובצדק. אז אני אומר אותו דבר נעשה בגבעת עמל. כי מה קרה? כשהם באו לא היה למדינה כסף והם היו עניים. איפה שהעשירים גרו לא שמו אותם. בירושלים שמו אותם בגבול. מוסררה, ליפתא, קטמון. בזמן שהירדנים יורים עליהם ופאדיון ומה לא. עכשיו, אחרי 50 שנה, אחרי שבנאדם גידל שם את הילדים ושם את עצמו על הרגליים בעבודה קשה – רוצים להעיף אותם. 50 שנה לא ראו את האנשים האלו – אמרו להם לישון עם העכברים. פתאום ערך הקרקע עלה והם בכותרות".

 

מחאת הטסטרים. צילום: פלאש 90 / יונתן זינדל.

מחאת הטסטרים. צילום: פלאש 90 / יונתן זינדל.

 

עם הפנים קדימה                       

איך אתה מסכם את השנה הראשונה שלך כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת?

"עשיתי למעלה מ-250 דיונים. אני פקיד, ועל כל נושא אני מנהל 4 ,5 דיונים. זה ישיבת עבודה. וככה וככה למה אתה לא עושה את זה ואתה צריך לעשות את זה. אני מנהל אותם. אתה תעשה 1 ,2. עוד חודש נפגש – מה עשית? 3 ,4. למה לא עשית 1 ,2? וככה מתחיל העסק. כדי להגיע לקצה אני צריך לפתוח את כל השסתום של הפקידים. לכן עסקנו בסדר גודל של קרוב ל-70 ,80 נושאים. איפה שאני מתעקש ומתעקש בסוף קורה משהו. לפעמים לוקח שנה".

מה הבאת איתך לכנסת?

"זה שאחרים יגידו. אני מביא את הרקע שלי, אני גדלתי בעיירת פיתוח, משפחה של שבעה ילדים. אני גדלתי ככה שמרפקים ובכוחות עצמי להיאבק על כל דבר. וגם הרקע המונציפאלי. אם הייתי מגיע מצהלה והוריי קצינים אז אתה יודע, שכונת הארגזים, בטח הייתי מרחם עליהם – אבל בלילה ישן בלעדיהם. מי מדבר איתי היום על דירה שלישית? עשירים. לעניים אין דירה שלישית. כל אחד מביא את עולם הערכים שלו והחינוך שלו ואיפה שגדל".

מה בשנה הקרובה?

"אני ממשיך בשלי. החיים הם בדברים הקטנים. ויש עשרות ומאות ואלפים של נושאים שצריך לקדם. יש לי מלא בקנה, שכל אחד הוא נושא גדול בפני עצמו.  למדינה אני מאחל שיהיה לנו הרבה יכולת ורצון לעזור לאלו שפחות יכולים. זו תכונה יהודית: תמיד היה חלק מההיסטוריה שלנו לעזור לחלשים. זה שורשי. אנחנו צריכים להיות חברה יותר חומלת ויותר מתחשבת ויותר הוגנת. וזה לא סותר חברה כלכלית שעובדת על בסיס ערכים כלכליים. להפך, אני רואה את זה משתלב."