אולם התצוגה של "סוזוקי" בתל אביב נפתח רק בשעה 09:00 בבוקר. אבל את פאבל סירובטקין אני פוגש כבר ב-07:00 בלובי של מגדל סוזוקי, שמעל אולם התצוגה. הוא הגיע מביתו שבראשון לציון באוטובוס ומראה לי את הרב-קו. "היום", הוא מעדכן, "ננקה את חדרי המדרגות".

אנחנו מתארגנים בחדר השירות בקומה מינוס אחת: פושטים מעילים, מפשילים שרוולים ולוקחים שני דליים שחורים, שני סמרטוטי מיקרופייבר כחולים, שני מגבים, כפפות לטקס, שקיות ניילון ומעט חומר ניקוי, ועולים במעלית עד הקומה ה-18 בבניין.

מגדל סוזוקי בתל אביב. בחדר המדרגות כל הקומות דומות זו לזו (צילום: ניצן צבי כהן)

מתחילים לנקות ולפטפט בעברית שבורה. בכל פעם שחסרה לנו מילה משותפת, הוא מנסה להדגים בתנועות, להציע את המילה ברוסית למקרה שתצלצל לי מוכרת, ואם כלום לא עובד הוא מבקש מגוגל טרנסלייט לתווך בינינו. 

הוא בן 59, עלה לארץ לפני 12 שנים. עובד בניקיון כשלוש שנים. אני שואל מהיכן עלה ברוסיה, והוא משרטט על הקיר מפה דמיונית: "כאן מוסקבה, ואני גרתי רחוק, כאן, ליד הים היפני".

ברוסיה הוא עבד בתחום המתכת. היה לו עסק לריתוך רשתות ברזל לבניין ולגדרות. בארץ עבד שמונה שנים במפעל לייצור תכשיטים. "עבדתי ליד התנור, 1,000 מעלות", הוא מספר, "המסתי את הנחושת ושפכתי אותה לתוך תבניות. כל הזמן חם". ולמה עבר לענף הניקיון? "השכר אותו הדבר", הוא אומר, "אבל שם בעל הבית עומד לך כל הזמן על הראש ונותן פקודות. פה לפחות סומכים עלי שאני יודע מה אני עושה. אומרים לך בבוקר: 'זה מה שצריך לעשות' ונותנים לך לעבוד".

"בערך כל שתי קומות צריך להחליף את המים בדלי"

סירובטקין מדגים בפני איך עושים את העבודה. אני תופס מהר. ריטואל קבוע. מעבירים את הסמרטוט במורד המעקה לאורך קומה, ועולים אתו על המעקה הנגדי. התנועות שלו מיומנות ועגולות, הוא עובד פי שניים מהר ממני. 

בעבודה. "פה סומכים עלי שאני יודע מה אני עושה" (צילום: ניצן צבי כהן)

בעבודה. "אומרים לך בבוקר 'זה מה שצריך לעשות' ונותנים לך לעבוד" (צילום: ניצן צבי כהן)

אחר כך מתחילים את הספונג'ה. בכל קומה צריך להרטיב ולסחוט את הסחבה 6-5 פעמים, ובערך כל שתי קומות צריך להחליף את המים בדלי, שהפכו כבר עכורים. אנחנו עושים את זה מתוך צינור הכיבוי של הקומה. מהמשרדים הסמוכים יוצאת מנקה צעירה מחברה אחרת. "מה? יש כאן מים?", היא אומרת מופתעת, "אני תמיד הולכת עד השירותים!" 

הסוד של סירובטקין: לקחת מים מארונות הכיבוי שכוללים פתח ניקוז (צילום: ניצן צבי כהן)

סירובטניק צוחק, ומספר שהוא מכיר מנקים שיורדים ועולים כל פעם לקומה התחתונה, בשביל להביא מים, אבל הוא מכיר את הסוד של ארונות הכיבוי שכוללים גם פתח ניקוז.

הפסקת קפה

בסביבות 10:00 אנחנו יוצאים להפסקה קצרה בחדר השירות. סירובטקין מוציא מהתיק סנדוויץ' עם חביתה וגבינה צהובה וכמה עוגיות מלוחות שאשתו הכינה לו ליום העבודה. הוא מציע לי כוס קפה. אבקת אינסטנט שהביא עמו עם תחליף חלב וכיתוב ברוסית. 

בהפסקה. את העוגיות הכינה אשתו של סירובטקין (צילום: ניצן צבי כהן)

"יש בעלי בית שרואים את המנקה יושב לנוח כמה דקות", הוא מספר, "ישר מוציאים מצלמה ושולחים לבוס. אומרים שהוא רק יושב ולא עובד. יש גם הרבה אנשים שלא יודעים מה הזכויות שלהם".

בקומה 7 השכמות מתחילות לכאוב

אחרי מנוחה קצרה חוזרים לעבוד. העבודה מונוטונית. כל הקומות דומות זו לזו, למעט השלט שמציין את מספר הקומה, בדלי הסיגריות הפזורים בהן וכתמי הקפה שהותירו עובדי המשרדים. בארבע-חמש הקומות הראשונות אפשר למצוא משהו משחקי באבק הסמיך שנעלם למגע הסחבה. מהקומה השביעית והלאה אני מתחיל לחוש את השכמות, את הגב התחתון, הצוואר, הרגליים והשלפוחיות שמתחילות להתהוות על כפות הידיים שדוחפות את המגב קדימה ואחורה. 

כתב "דבר" בעבודה. "מה שקשה זה השכר, לא העבודה" (צילומים: פאבל סירובטקין)

"עבודה קשה", אני ממלמל. סירובטקין עוצר, מסתכל עלי ממעלה גרם המדרגות ואומר בנימה של תוכחה: "זאת העבודה שלי, לא אכפת לי לעבוד קשה. אני אוהב לעבוד קשה. רוצה לעבוד. מה שקשה זה השכר: 29 שקלים לשעה. זה מה שקשה".

"כמה עבודה שנותנים לי, אני עובד"

הוא משתכר מדי חודש בין 5,000 ל-7,000 שקלים, תלוי כמה שעות נוספות הוא מצליח להשיג. "כמה עבודה שנותנים לי, אני עובד", הוא אומר. "החודש בעל הדירה התקשר להעלות את שכר הדירה. 3,700 שקלים עולה לנו רק השכירות". 

הוא גר בשכונה צנועה בראשון לציון, בית לא גדול, עם אשתו, בתם הצעירה, סטודנטית בת 20 שלומדת בירושלים ואינה עובדת. בתם הבכורה, בת ה-25, הבת עברה לגור איתם, עם בנה הצעיר, לכמה חודשים, כשבעלה נסע לעבוד בקוסטה ריקה. 

אשתו מטפלת סיעודית בקשישים, משתכרת כמוהו שכר מינימום: 29 שקלים לשעה. "זה המון עבודה", הוא מספר, "לנקות, לבשל, קניות. להרים את סבתא לדוש". כשהיא מסיימת את יום העבודה היא יוצאת להשלים הכנסה, מנקה חדרי מדרגות בשני בניינים סמוכים לביתם. 

"גם בקורונה עבדתי, אני בקבוצת סיכון, אבל צריך את הכסף" (צילום: ניצן צבי כהן)

הוא יוצא מהבית כל בוקר ב-06:00, נוסע למקום אליו שובץ לעבוד באותו יום. ניקוי מדרגות במגדל כמו היום; ניקיונות במשרדי ומחסני חברת חשמל; והרבה פעמים בקליניקות, למשל לרפואת שיניים. "גם בקורונה עבדתי", הוא אומר, "אני בקבוצת סיכון, אבל אין מה לעשות, צריך את הכסף. יש שכירות לשלם".

רבים מחבריו לעבודה בחברת "פרח השקד" השתתפו בשבוע שעבר בהפגנה של ארגון חברות הניקיון, שדורשות משרת הכלכלה אורנה ברביבאי לחתום על הצו שיעלה את שכר עובדי הניקיון ל-22% מעל שכר המינימום הכללי, תוספת משמעותית ביותר של 6 שקלים לשעה, אליה הגיעה ההסתדרות. סירובטקין אינו מכיר את העניין, אבל מספר: "אמרו שבגלל הקורונה יגדילו את השכר, יתנו פרמיה. עבדנו כשהיה מסוכן. בינתיים כלום לא השתנה. כל העבודה ב-29 שקלים לשעה. מגיע לנו יותר".

"לפעמים מתלכלך אחרי שאתה מנקה"

בסביבות 13:30 אנחנו מגיעים לתחתית גרם המדרגות הארוך. בעל הבית מבקש שננקה עוד גרם מדרגות בן 4 קומות. אחר כך סירובטקין נשלח לעשות סיבוב ניקיון בחצר, ועולה לוודא את מצב הניקיון בכמה קומות שעברנו עליהן. "לפעמים מתלכלך אחרי שאתה מנקה", הוא אומר, "אבל כועסים עלייך.

"לפעמים אני עובד במאפיה, ששם נדבק שוקולד לנעליים של העובדים, והכל מתלכלך מיד אחרי שאתה מנקה. ואז קוראים לך: 'עובד ניקיון, מלוכלך פה'. לפעמים אומרים לך לנקות אחרי צביעה, רמונט. אבק עדיין נושר מהקירות. חצי שעה אחרי שניקית הכול נראה שוב לבן, ואומרים לך: 'לא עבדת'. מצפים ממך להיות קוסם".

אז מה אתה עושה?
"מי שיש לו טענות, אני אומר לו: 'דבר עם אלכס, המפקח'. אלכס בעל הבית, הוא עושה סדר. המזל שלי שיש את אלכס". פעם, הוא מספר, דרש ממנו מזמין העבודה לנקות חלונות במגדל. "זו עבודה שעושים עם חומרים אחרים. תעריף אחר. אמרתי לו: 'דבר עם אלכס', אז הוא הציע לי כסף בשחור".

מה עשית?
"אמרתי 'לא תודה'. אני עובד מסודר, בחברה מסודרת. אוהב לעבוד ישר".

ניקיון של 22 כיתות וארבעה חדרי שירותים

שש וחצי שעות עבודה מאחורינו. אבל היום לא נגמר. ב-14:30 אלכס מגיע לאסוף אותנו לחלקו השני של יום העבודה: ניקיון בבית ספר במזרח ראשון לציון. "בדרך כלל", אומר סירובטקין, "עבודה מהסוג הזה במגדל מסתיימת רק בסביבות 15:30, ואז הוא מגיע לבית הספר בכוחות עצמו, באוטובוס. בדרך אלכס אומר: "חברי הכנסת והשרים האלה שמחליטים על השכר צריכים לבוא פעם לעבוד בניקיון כדי לראות אותו".

בית הספר בראשון לציון. "המורה לא רואה שזרקו זבל על הרצפה?" (צילום: ניצן צבי כהן)

בבית הספר הוא שם את התיק בחדר המאבטח, ומוציא את כלי הניקיון מארון השרת. "בוא תראה", הוא מושך אותי ביד לאחת הכיתות ומצביע פנימה. על הרצפה קרעי נייר, ביסלי רמוס, שאריות סנדוויצ'ים. רק חלק מהכיסאות מורמים על השולחנות. 

סירובטניק מתארגן לניקיון בית הספר. "איפה התרבות? איפה החינוך?"  (צילום: ניצן צבי כהן)

רצפת הכיתה מלאה בקרעי נייר ושאריות. צריך להרים את הכיסאות שהתלמידים לא הרימו (צילום: ניצן צבי כהן)

"איפה התרבות? איפה החינוך? המורה לא רואה שזרקו זבל על הרצפה?", הוא שואל. אנחנו עוברים מכיתה לכיתה, ברובן המצב דומה. בחדר השירותים הוא מצביע על התקרה. "לפעמים זורקים פה למעלה נייר טואלט רטוב. סיגריות. מה לא". 

בכל כיתה צריך להרים את הכיסאות שנשארו למטה על השולחנות, לטאטא, להשליך את כל הזבל שנאסף מהרצפה ורק אז אפשר לעשות ספונג'ה. כך ב-22 כיתות וארבעה חדרי שירותים. אחר כך הוא צריך לעשות גם סיבוב איסוף זבל בחצר והחלפת כל השקיות בפחי האשפה. 

את העבודה הזו הוא מסיים על פי רוב ב-18:00 בערב, ואז הוא לוקח אוטובוס, קו 15, לביתו שבמרכז העיר.

"אני אופה עוגות עם שוקולד, שיהיה שמח לנכד"

"הכסף אף פעם לא מספיק. הוא בדיוק", הוא אומר. "לחיות יש – יש כסף לשכירות, לחנות, ללימודים לילדה, וזהו. אולי גם לבקבוק יין לקידוש בשבת. אבל אני לא יכול ללכת לקאנטרי למשל, או לחופש בים המלח".

פאבל סירובטקין. "בסוף, מה שחשוב זה משפחה ובריאות" (צילום: ניצן צבי כהן)

הוא לא אוהב להתלונן. כשאני שואל מה החלום שלו? הוא אומר שהוא מייחל לעוד נכד, "שלא יהיה משעמם". מתי אתה מספיק להשתעמם, אם אתה עובד משש בבוקר עד שש בערב? "בשבתות", הוא משיב. אז הוא אוהב ללכת לדוג, או לעשות קצת על האש. "אני אופה עוגות בתנור, עם שוקולד, שיהיה שמח לבת ולנכד. בסוף, מה שחשוב זו המשפחה והבריאות. כמה כסף יש? יהיה בסדר".