עשרים ושמונה ימים של חיים חדשים עברו די מהר לדיאנה פארפנוק (38) ובתה אילריה (9), אבל רק כימים בודדים. יום ועוד יום. חודש? מבחינתן מרגיש כמו נצח. מאחוריה בקייב, השאירה פארפנוק את בעלה ואת בית הספר הדמוקרטי, שבו לימדה לשון אוקראינית, ואילריה, בתה, למדה בו בכיתה ג'. 

בדירתן החדשה בפאתי אמסטרדם, מודה פארפנוק לקורונה, שהכשירה את בית הספר ללמד בזום, ומאפשרת לה להמשיך לעבוד ולבתה להמשיך ללמוד. "התלמידים מתחברים כל בוקר לזום מאוקראינה, פולין, הולנד ואפילו שוויץ", היא מספרת ל'דבר'. "השיעורים נמשכים ללא שינויים ניכרים,  אבל קשה לעשות תהליכים חינוכיים ברוח הדמוקרטית המיוחדת שלנו. בבית ספר התלמידים יכולים לבחור לא ללכת לשיעור ולעשות דברים ביחד בחצר. עכשיו נשארו רק התלמידים, כיתת הזום והמורה. זהו".

דיאנה פארפנוק ובתה אילריה ברחו מקייב לאמסטרדם, הולנד. "אני מסתובבת ברחובות והכל זר לי. לא ביקשתי להגיע לפה, זה לא הבית שלי" (צילום: אלבום פרטי)

הן חצו את הגבול עם רומניה ולפני שלושה שבועות הגיעו להולנד, לאחר שחברת נעורים של פארפנוק הזמינה אותן אליה. זה לא הביקור הראשון שלה פה: "אני מאוד אוהבת את הולנד. הטבע, הערים, זו מדינה נהדרת, אבל קשה להיות פה ולהיות עצובה כל הזמן. אני מסתובבת ומרגישה זרה". 

העבודה בבית ספר מצילה אותה. "זו כמו נגיעה ישירה בחיי הקודמים", היא אומרת, "היא מאפשרת לי לא לשקוע בחדשות, שאותן אני משתדלת רק לקרוא". באחד הימים הראשונים בהולנד קפץ על מרקע הטלוויזיה מבזק חדשות שנראו בו צילומים מהעיר שבה חיה כל חייה. "ראיתי כמה שניות שבהן צוותי חירום מוציאים אישה מהריסות ביתה ומסביב אנשים בוכים. נדבקתי לטלוויזיה ובכיתי יחד איתם. מאז אני שומרת על הנפש שלי ושל בתי ולא רואה יותר טלוויזיה". 

מהקליטה בהולנד היא מרוצה מאוד: "כרטיס האשראי שלי ממשיך לעבוד ואני מקבלת משכורת לחשבון בנק. מצחיק, את המטבע האוקראיני אני מעבירה לבעלי, שנשאר שם, וכאן אני חיה מכספי החסכונות שלנו ששמרנו במטבע זר. רגע לפני העזיבה בעלי אמר לי: 'הכסף הזה נועד ליום סגריר ולדעתי כבר לא יהיה סגריר יותר מזה'.

"בהתחלה", היא נזכרת בשבוע הראשון למלחמה, "סירבתי לנסוע ללא בעלי". הדיבור עליו מעלה בה כאב פיזי בכל הגוף, שאותו היא מתארת כמשקעי האימה שחוו בדרך. "באמצע הנסיעה לגבול עצרו אותנו, אמרו לנו לנסוע חזרה כי בהמשך יש לחימה. אלו היו רגעי אימה שכמוהם לא חוויתי מימיי, הבת שלי הסתכלה עלי עם דמעות בעיניים ואמרה לי: 'אמא, אני רוצה לחיות'. 

"בכינו הרבה מאוד ביחד, אבל מאוחר יותר נרגענו. בכללי, ילדים איכשהו מצליחים לעכל את הדברים מהר יותר. כשהגענו להולנד הבת המשיכה להיפגש בזום עם הפסיכולוגית שלה, שנמצאת עכשיו בלביב. זה עוזר לי מאוד לדעת שהיא מצליחה לעכל איתה את הזוועה הזו". 

בימים הקרובים מצפה פארפנוק לקבל, ביחד עם בתה והוריה, שהגיעו גם הם, כ-200 יורו בשבוע, והן יעברו לדירה קטנה בעיר. "מדהים לראות כמה הסביבה מתאמצת כדי שיהיה לנו נוח ונעים", היא אומרת. "לדירה החדשה יגיעו רהיטים, מכונת קפה, שואב אבק וכלים חדשים למטבח. כל הזמן שואלים אותנו אם יש לנו מספיק בגדים, מספיק מצעים נקים, ואלו לא מתנדבים, אלא נציגי העירייה. וכמובן, כיאה להולנדים, קיבלנו גם אופניים חדשים".  

אבל העיניים עצובות: "אני מתגעגעת לחיים שלי, אני רק רוצה לחזור הביתה. כולנו צוחקים פה שאנחנו רוצים לחזור לשיחות על שחיתות, על הבעיות עם הממשלה, אני נזכרת בחיים הפשוטים בקייב, איך אני וחברה בדרך חזרה מאימון כושר יושבות ביחד בבית קפה, מפטפטות במשך שעות. כל אלו היו חיי האישיים שבבוקר אחד נגנבו ממני באלימות ובזדון".

חלק מחברותיה מספרות שהחליטו על חיים חדשים, אחרות ממשיכות להתלבט מה לעשות הלאה, אבל מבחינתה יש רק בית אחד: "בימים האחרונים עולה לפעמים המחשבה: אולי זו הזדמנות להגר לפה. ומיד אחרי זה אני נבהלת מהמחשבה של עצמי. אני מסתובבת ברחובות והכל זר לי. לא ביקשתי להגיע לפה, זה לא הבית שלי. מצד שני אני חושבת לעצמי: מי יחזור לאוקראינה?"

"עברתי את כל שלבי האבל, לא חושבת שאחזור לקייב"

לולה גלבוע ברחה עם ילדיה לב (17) ואינה (12) מקייב, דרך מערב אוקראינה והונגריה, ומשם לשטוטגרט בגרמניה. אין לה ספק – לפני חודש התחילו חייה החדשים. "אני לא חושבת שאחזור לקייב", היא אומרת מביתה החדש במרכז העיר, דירה שקיבלה מגרמני-ישראלי, שנמצא כרגע בארץ, ונתן לה לשהות בה זמן בלתי מוגבל. "אני מרגישה שיש איזו מטרת-על שבגללה אני פה, ולאט לאט, מיום ליום, אני מתקרבת עוד טיפה כדי להבין  אותה".

מסע הבריחה שלהם מקייב נמשך שבעה ימים, בלי להחליף בגדים ועם לילות שלא הצליחה להירדם בהם מרוב קור. על הדרך פגשו, באחד הכפרים, את מי שהיא מאמינה שהיו מרגלים רוסיים. "המפגש הזה", היא אומרת, "חידד לי עד כמה הפלישה הזו הייתה רצינית, מתוכננת לפרטים. בקייב, חצי שנה לפלישה, התחיל מחסור בדירות, וזה העלה בקרב רבים מאיתנו סימני שאלה. היום ברור שהגיעו מאות, אם לא אלפים של רוסים, לתוך העיר.

"לא בכיתי כשיירטו מעל ראשינו מטוסים, אבל כן בכיתי כשעמדנו בתורים במערב אוקראינה, וילדים מהכפרים רצו בין מכוניות, הביאו לאנשים מים וזרקו להם כריכים מהחלון, כשהם צועקים באוקראינית: הכול טרי, הכול בחינם, רק תקחו!  אתם צריכים את זה!"

בעלה, נהג אמבולנס בכוחות הסיוע, נשאר בקייב. "אנחנו מתכתבים כל יום, אבל לא אפרט יותר מזה".

לולה גלבוע והילדים לב ואינה ברחו מקייב לשטוטגרט, גרמניה. "קיבלתי במתנה מחבריי סכומים עצומים ואת הדירה. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בטוחה" (צילום: אלבום פרטי)

כשנכנסה עם מכוניתה לשטוטגרט, פנתה דבר ראשון לתדלק. "הבחורה בקופה הסתכלה על האוטו, חזרה אלי, ואז שוב לאוטו, ושאלה אם אנחנו רוצים לשטוף את המכונית. אמרתי שלא. היא אמרה: 'חבל, אולי אתם רוצים משהו אחר', ועניתי לה: 'אני רק רוצה לישון'. אז היא קלטה שהמספרים על האוטו לא גרמניים, הרימה את המבט אלי ומלמלה: 'פארשטיין, פארשטיין' (מבינה, מבינה). זה הצחיק אותי מאוד".

ביציאה מקייב לקחו איתם עשרות-אלפיי גריבנות אוקראיניות במזומן, כסף שנועד לשלם עבור הלימודים האקדמאיים של הבן. "עכשיו כל החבילה היפה הזו שוות ערך לעטיפות של סוכריות".

אז איך מסתדרים?
"היה לי כי כסף על כרטיס האשראי. שילמתי על דלק ואוכל. הרבה מכרים מישראל כתבו לי והציעו עזרה כספית בהעברות ישירות. זה היה מוזר ומדהים. קיבלתי במתנה מחבריי סכומים עצומים ואת הדירה. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בטוחה. החברים שלנו בשטוטגרט לקחו על עצמם את כל הקניות שלנו". נוסף על כך, קיבלה מגרמניה מענק של 1,350 יורו, ובסוף אפריל תקבל סכום נוסף.

גרמנית היא השפה האחרונה שחשבה ללמוד, "אבל בעוד כמה ימים אתחיל אולפן לפליטים". ליוקר המחייה תצטרך להתרגל. "בקייב אפשר לקנות כל דבר בכל מקום", היא אומרת, "אפשר לשתות קפה איכותי בכל מקום. בגרמניה אין קפה טוב. יום לאחר הפלישה הרוסית, היה אמור להיות לי תור למניקור, החמצתי אותו וקיוויתי להשלים בגרמניה. אבל עד שמצאתי פה מכון אחד מסכן, אמרו לי: 'לכי תעשי בדיקת דם ובדיקת קורונה', ושהכול יעלה 170 יורו. כשהיא הבינה שאני פליטה, היא ריחמה עליי, הורידה לי את זה ל-120 יורו. יפה, עכשיו זה רק פי 10 יותר יקר מהמקום הכי יקר בקייב".

היא עדיין מחכה לאישור עבודה בגרמניה, ובינתיים חזרה להעביר שיעורי עברית בזום, לבקשתם של סטודנטים שלה שאיכשהו הצליחו להתמקם. "לימודי העברית נותנים להם סדר בבלגן", היא אומרת, "במיוחד לאלו שברחו לישראל. אני מקווה גם לעבוד בקהילה היהודית".

לאחר שבועיים בגרמניה היא מתחילה להזכיר לעצמה את עצמה בחייה הקודמים, כדבריה. "המארחים שלנו מטפלים בנו נהדר, ובאחד הימים הציעו לנו ללכת לטייל ביער. אבל סירבתי. יער זה אמנם דבר יפה, אבל חוויה חדשה צריך לעבד ולהכיל, ולי יש לי מספיק חוויות. כבר כמה ימים אני מנסה להבין איך לעבור מהמטבח לחדר השינה, כי כל פעם שאני קמה מהמיטה אני  צריכה להיזכר מחדש איפה אני ומדוע אני שם. המטבח מימין או משמאל? לחיות ללא זיכרון אופרטיבי זה דבר נורא". 

יותר מכל דבר אחר הייתה רוצה לחזור לחיים שלפני ה-24 בפברואר. "היו לי חיים טובים, אנשים נהדרים סביבי. אבל זו אינה המציאות יותר. עברתי כבר את כל שלבי האבל – מהכחשה, דרך המיקוח, הכעס ועד הקבלה. צריך להתחיל חיים חדשים". 

"גופי בוורשה, נשמתי בחרקיב"

אנסטסיה בוז'נקו (33), היסטוריונית של הלאום האוקראיני ומומחית באורבניות וארכיאולוגיה, ברחה מחרקיב עם אמה אירינה. אביה נשאר להתחבא במקלטים באחת הערים המופצצות ביותר בחודש האחרון. עיר שמאות מתושביה נהרגו, ומעל לאלף מבנייניה נפגעו קשות. 

עכשיו, כשהיא בוורשה, מנסה בוז'נקו להתקבל למשרה באוניברסיטה ולחזור ללמד אדריכלות אוקראינית בזום. "אני קרועה בין רצון לחזור לחרקיב, שבה נולדתי וחייתי כל חיי, להבנה שגם אם אשוב, לא אחזור לעיר שאותה אני מכירה", היא אומרת בעצב. 

קבוצת הוואטסאפ של הבניין שבו גרה מגלה לה שרק שני דיירים נותרו מ-35 המשפחות שגרו בו. האוניברסיטה של חרקיב, מהמוסדות האקדמאיים הנחשבים ביותר באוקראינה, שבה הקדישה שנים להוראה ולמחקר סגרה את שעריה, והסטודנטים התפזרו בעולם.

אירינה ואנסטסיה בוז'נקו ברחו מחרקיב לוורשה. "מאז שהגעתי לפה, אני מתעוררת כל לילה מסיוטים, אזעקות, טילים" (צילום אלבום פרטי)

במשך הבריחה למערב אוקראינה ומשם הלאה לפולין, לא הצליחה לכבות את מכונת המחשבות שרצו בראשה: אולי זו טעות? אולי צריך להישאר בעיר? אם לא בעיר, אולי בפרברים? "הכול הרגיש לא נכון", היא מספרת מדירתה השכורה בוורשה, שבה גרה עם אמה, בגלל המחירים הגבוהים. בקרוב הן יעברו לעיירה סמוכה. 

בתחילת המלחמה הצליחה לישון. "לא היו לי חלומות בכלל", היא מספרת, "אבל מאז שהגעתי לפה, אני מתעוררת כל לילה מסיוטים: אזעקות, טילים שמתפוצצים ומנפצים את הזכוכיות, או הודעות שאני מקבלת שכל חבריי לעבודה נהרגו". מה שנותן לה בימים אלו כוח זה השיחות עם החברים "לשמוע שהם וממשיכים לחיות".

בחרקיב הייתה חברה בשני ארגונים שקשורים בשימור ארכיאולוגי, "אני גם מנגנת בצ'לו בשתי מקהלות בעיר. תכף נתחיל להריץ את פרויקט האונליין שלנו מחדש. את הצ'לו השארתי שמה. "עבר חודש ואני עדיין חושבת, מחפשת מלגות לאוניברסיטאות באירופה, שאולי ייקחו אותי עוד יותר רחוק מהבית". 

רחובות ורשה, היא מספרת, הומים אוקראינית ורוסית: "איפה שאני לא  מסתובבת – ברכבת התחתית, במסעדות, בחנויות – אנחנו בכל מקום". לאט לאט נבנית שגרת יומיום חדשה. אמה, שעבדה במפעל תפירה, מחפשת עבודה בתחום, ושתיהן החלו להשתתף בשיעורי ערב בפולנית (בחינם). 

"היו לנו רק מעט מאוד מזומנים ביורו ודולר", היא מספרת, "רוב הכסף שהיה לנו היה בגריבנות. למזלנו, נשאר לנו הרבה כסף על כרטיסי האשראי, ושער ההמרה באשראי סביר. עם כל עשרות-אלפיי הגריבנות אין לנו מה לעשות, שער ההמרה ימחק חצי מערכן".

הבירוקרטיה בעיר המוצפת בפליטים, קשה, לדבריה, עד בלתי אפשרית, אבל מחייבת, כדי לקבל אישור עבודה או לימודים. שני אצטדיונים בעיר הפכו למרכזי קליטה. "יומיים ברציפות לא הצלחנו להיכנס לתור. ביום השלישי הגענו שעה לפני הפתיחה, ומי שהגיע בשעת הפתיחה לא הצליח להיכנס".

"וורשה עיר יפה מאוד, שדרות רחבות ומבנים מרשימים, אל בעוד גופי פה, נשמתי בחרקיב", היא אומרת, "אני מתגעגעת לאבי, לחתול שלי, לסבתא  ולשאר חברי המשפחה, הם קודמים לחפצים. אבל עדיין אין יום שאני לא אומרת: 'אך, היה צריך לקחת את זה, איך לא לקחנו את זה', וכמובן, מתי אשוב לראות אותם, בעוד חצי שנה? בעוד חמש שנים?" 

"נוח לחיות פה בשכונת הדר, הכול ברוסית"

טטיאנה ארכיפוב (58) בתה ג'ניה (27), ונכדותיה ורוניקה (9) וקטרינה (6) יושבות בדירת בנה בשכונת הדר בחיפה, שאליה ברחו מקירובוגרד במרכז אוקראינה. 

בימי המלחמה הראשונים, ארכיפוב עוד ספרה את הימים, עכשיו נראה לה כאילו חלפה שנה, שאותה היא מעבירה בהרכבת פאזלים עם הנכדות. "מיום ליום מדפי החנויות התחילו להתרוקן", היא נזכרת באירועים מלפני חודש בסך הכול, "כל רגע אמרו שהצבא הרוסי תכף בעיר. התלבטנו עד הרגע האחרון לפני שהחלטנו לצאת מהבית. זה מפחיד. איך שיצאנו מהבית הילדות לא הפסיקו להעמיס עלינו שאלות: 'המלחמה כבר הגיעה לעיר שלנו? לאן נוסעים? מתי נגיע? יש לנו כסף לטוס?'" 

במזוודות ארזו רק בגדי חורף לילדות, ובימים אלו אין דבר שהיא מתגעגעת אליו יותר מאשר הסיר המיוחד שלה לבישול דייסת הבוקר. "אני רוצה לחזור לעשות מטלות של סבתא", היא צוחקת, אך עיניה עצובות. 

משפחת ארכיפוב ברחו מקירובוגרד לחיפה. (מימין לשמאל): ורוניקה, ג'ניה, קטיה וטטיאנה. "הגענו לפה כמעט בלי כסף"  (צילום: דוד טברסקי)

שלושה דורות של משפחת ארכיפוב נולדו בקירובוגרד, עיר תעשייתית בת רבע מיליון תושבים במרכז אוקראינה, מוקפת בבסיסים צבאיים ובבית הספר לתעופה מהגדולים באוקראינה. חלק ניכר מתושבי העיר דוברים רוסית טוב יותר מאשר אוקראינית. "רק בשנים האחרונות התחילו באזור שלנו לדבר אוקראינית", אומרת ארכיפוב. "ואני אישית מדברת רוסית עם הבנות. אני מרגישה שהאוקראינית שלי לא מספיק טובה".

המשפחה עברה במהירות את הגבול למולדובה, הודות למתנדבי איחוד ההצלה, ותוך פחות מיום כבר מצאו את עצמן בחיפה. עכשיו, בסלון הבית הקטן, מתרוצצים ארבעה ילדים וחתול עיוור. ורוניקה, אלופת אוקראינה במשקלה בטקוונדו, מתחילה להתאמן בארץ עם מאמן חיפאי שלקח אותה תחת חסותו, וממשיכה ללמוד בבית הספר בזום. מורתה ורוב חבריה לכיתה עדיין באוקראינה. 

"נוח לחיות פה בשכונת הדר, הכול ברוסית וכולם יודעים רוסית", צוחקת טטיאנה, שמבקרת בישראל לעיתים קרובות, והייתה פה רק בינואר האחרון. "צחקנו אז שאחזור לפה אם תפרוץ מלחמה, ואמרתי להם: 'שאלוהים יהיה אתכם, על איזו מלחמה אתם מדברים? זה הכול פוליטיקה'. ותראה מה זה, לא האמנתי שתפרוץ מלחמה, ועד עכשיו אני לא מאמינה. 

"בעלי מרוויח משכורת טובה ואף פעם לא הייתי צריכה עזרה כלכלית", היא אומרת, "איך שזה התחיל, כמה אנשים שלחו לי כסף. מישהו זר שלח לי 300 דולר, סכום מאוד גבוה אצלנו בעיר, ואני עניתי להם: 'לא נעים לי', אבל האמת היא שאני מודה על הכסף הזה, כי אנחנו באמת צריכות אותו". 

בעליהן של טטיאנה וג'ניה נשארו מאחור, עם שישה חתולים ושני כלבים. ג'ניה התנדבה מעל עשור בקהילה היהודית בעיר. "עזרנו הרבה לנזקקים, כל שבוע בבית יתומים אחר", היא מספרת, "ופתאום, יום אחד, אני מגלה שאני בצד השני, זו שצריכה עזרה של מתנדבים. זו סיטואציה כל כך מביכה, ואני מוצאת את עצמי אובדת עצות, לא מבינה איך להתנהג בכלל".   

באוקראינה עבדה בתחום ההסעדה, ומקום עבודתה נסגר ביום הראשון לפלישה. מאז היא חיה ממה שיש. "אני מאוד מקווה למצוא פה עבודה", היא אומרת, "אבל אני לא רוצה לעבוד בשחור. אני מקווה שהממשלה הישראלית תאפשר לפליטים לעבוד. אני יודעת קצת עברית מהפעילות בקהילה היהודית בעיר ובאודסה, שבה גרתי. בגלל חוסר הוודאות אני שוקלת לעשות עלייה, אבל אין לי תוכניות להישאר, אחזור איך שיתאפשר לי. כך אני מקווה לפחות.

"הגענו לפה כמעט בלי כסף", היא מספרת. "במשך שבועיים הוצאנו הכול על מזון באוקראינה. עזרו לנו להגיע לישראל, ופה בחיפה יש מרכז שאפשר להגיע אליו ולקחת כל מה שצריך. הביאו לילדות  בגדים מתאימים. ישראל עוזרת המון, פשוט לא מדברים על זה, אבל אנחנו ראינו את זה". 

בימים האחרונים היא שמה לב שהילדות חזרו לעצמן – ורוניקה באימונים, שאליהם היא הכי התגעגעה; ואת קטיה, למרות שהיא כבר תלמידה בכיתה א', הצליחו לרשום לגן.

"אני כמובן מתגעגעת לבעלי", אומרת ג'ניה בחיוך, "אבל אחריו, ל'פטריק פאב', הפאב האהוב עלי בעיר. אם יכולתי ללכת  לשם עכשיו, לשתות כוס בירה של שלושה ליטר ולאכול המבורגר של חצי קילו, לא היית מוצא מאושרת ממני.

"כל יום, כל היום, אני רק חושבת על לחזור. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.  אבל אני מפחדת ש… אתה מכיר את צ'רנוביל? תמיד חלמתי לנסוע לשם לראות את זה, לא יצא לי עדיין. ואני מפחדת שעכשיו כשאחזור, כל עיר באוקראינה תהייה צ'רנוביל".