האורחים שהגיעו בשבוע שעבר לחתונתם של מייגן טרנר ויגל צ'רניה באולמי "אגמים" בבאר שבע, לא הבחינו בדבר יוצא דופן. מוזיקה שקטה נשמעה בחצר קבלת הפנים, המלצרים הסתובבו עם מתאבנים וקוקטיילים; וארבעה צלמים הסתובבו בשטח וצילמו את האורחים, המשפחות, ואת הזוג המאושר. ריח הגריל של המנה העיקרית כבר עלה באוויר.

מה שרבים מהאורחים לא ידעו, זה שצלמי החתונה משתתפים במיזם חברתי מיוחד, ושעבור שניים מהם מדובר בהגשמת חלום של שילוב בתעסוקה ובחברה.

שעה אחורה. לאולם מגיעים, לפני האורחים, ארבעה אנשי צוות של "סנאפ – המרכז החברתי לצילום": ליאור טוינברג, אדם לי, עידן אסלן ואלברט בינימינוב. הם מרכיבים ומכוונים את המצלמות והפלאשים, מקימים חצובות, עושים טסטים. כמו כל צלם, לפני כל אירוע.

טוינברג (31) ואסלן (35) הם שניים מהשותפים בעסק, הכולל ארבעה שותפים, ולי ובינימינוב הם עובדים שהצטרפו לאחר שעברו, במסגרת סנאפ, הכשרה מקצועית ייחודית לצלמים עם מוגבלויות. לי הוא בוגר המחזור השלישי, שהסתיים באוקטובר האחרון, וזה האירוע הראשון שהוא מצלם. בנימינוב הוא בוגר המחזור הראשון, שהסתיים ב-2017, והוא כבר צלם אירועים בעל ניסיון.

צוות סנאפ. עידן אסלן (מימין), אלברט בנימינוב, אדם לי וליאור טוינברג. "אנחנו מכינים אותם לתעסוקה מקצועית"  (צילום: הדס יום טוב)

"סנאפ הוא קודם כל צוות צילום", מסבירה טוינברג, שותפה ומדריכה בסנאפ. "אבל הוא גם בית ספר לצילום שבו לומדים את המקצוע אנשים עם מוגבלויות. עד עכשיו סיימו את ההכשרה 13 בוגרים המתמודדים עם מוגבלויות שונות בשלושה מחזורי הכשרה, וכעת כולם משלבים בעבודה אצלנו בחברה בכל תחומי הצילום".

לאחר ההכשרה, משולבים הבוגרים כעובדי החברה. "אין פה אפליה מבחינת השכר", אומרת טוינברג, "כל העובדים, בלי יוצא מן הכלל, מקבלים שכר פר עבודה ופר שעה".

"גיליתי שאני מאוד אוהב לצלם"

חוץ מאשר כצלם, לי (30) עובד בבית קפה במסגרת מפעל מוגן למתמודדי נפש של עמותת "גוונים" באשקלון. שם ראה פלאייר המזמין להכשרה של סנאפ. "כל החיים הייתה לי תשוקה לצילום, פניתי אליהם, הגעתי לראיון ונכנסתי לתוכנית. גיליתי שאני מאוד אוהב לצלם, ושאני רואה בזה עתיד תעסוקתי".

בנימינוב (32), שמתמודד עם מגבלה קוגניטיבית בתפקוד גבוה, גר בדיור מוגן של עמותת "עמי" בבאר שבע, ומלבד כצלם הוא עובד גם כאפסנאי בצה"ל. "חיפשתי דברים מעניינים לעשות", הוא אומר על ההצעה להצטרף להכשרה בצילום, "זרמתי. לא חשבתי שזה יהפוך לדבר המרכזי שאני גם מתכנן להמשיך לעשות בחיים.

"אני אוהב מאוד לצלם אנשים. ובאירועים מגיעים גם הרבה עובדים, ואז יש כיף וצחוקים. אני אוהב את העבודה ויש לי פה הרבה חברים".

אלברט בנימינוב (משמאל) וליאור טוינברג. בנימינוב: "אני מרגיש שאני משתפר כל הזמן" (צילום: הדס יום טוב)

לי מתמודד עם מגבלה נפשית המתבטאת בעיקר בחרדה וקושי בהשתלבות חברתית. "הצילום סייע לי מאוד בהתמודדות הנפשית", הוא אומר, "גם בגלל הצוות, וגם בגלל שאני נמצא עם עוד חבר'ה שהם כמוני. הצילום עצמו הוא גם משהו שעוזר לי לבטא את עצמי".

בעבודת הגמר בהכשרה, בחר לבטא את הדיכאון באמצעות מחווה פיזית. "לקחתי חבר וצילמתי אותו טובע באמבטיה. רציתי להראות לאנשים איך בעצם מרגיש דיכאון, החנק והאחיזה שלו בנפש, כאילו אתה רואה את העולם מתוך המים ולא מצליח לנשום.

פרויקט הגמר של אדם לי. "רציתי להראות לאנשים איך מרגיש דיכאון" (צילום: אדם לי)

"אם הייתי הולך לקורס אחר, שלא מבין אנשים עם מגבלה, ולא נותן להם מקום פתוח לבטא את עצמם, לא בטוח שהייתי מסיים. זה נתן לי אפשרות להיות אני, וזה מדהים".

הוא עדיין עובד במפעל מוגן ומחכה לתעסוקה נתמכת, אבל מעדיף לעבוד בסנאפ. "משלמים לנו הרבה יותר טוב מאשר במפעל מוגן או בתעסוקה נתמכת. חוץ מזה, זה משהו שאני מאוד אוהב. אני בחרתי את זה, זה מקצוע לחיים ולא עוד עבודה זמנית במפעל או בחנות".

"זה לא קורס שנועד לפתח תחביב"

ההכשרה בסנאפ נמשכת 10 חודשים וכוללת התנסויות בשטח, עבודת גמר ותעודה. "הם לומדים בסטודיו", מספר אסלן, "לצלם צילומי פורטרט, צילומי אוכל ומסעדנות, צילומי זוגיות, הריון, ארכיטקטורה ומבנים, צילום אירועים ועוד. הם מקבלים ליווי גם בהתחלה וגם במהלך העבודה".

מה זה אומר הכשרה מותאמת לאנשים עם מוגבלויות?
"הרבה מההנגשה היא איך לדבר עם לקוח, מה עושים בעבודה עצמה, היומיום של הביזנס. אנחנו מכינים אותם לתעסוקה מקצועית, זה לא קורס שנועד לפתח תחביב. המטרה היא שבסופו של דבר הם יוכלו לתקשר בעצמם עם לקוחות ולהתפרנס".

לי: "במהלך הקורס למדנו, למשל, איך להתנייד, להגיע למקומות, לקחת רכבת אוטובוס, להתמודד עם קשיי ההתנהלות, איך לתקשר עם לקוחות פרטיים, עסקיים ואיך עם עיתונאים".

צוות סנאפ עם החתן והכלה. אסלן: "אם אלברט בחופה – אני לא דואג" (צילום: סנאפ המרכז החברתי לצילום)

אסלן: "כמעט לכל אירוע מגיעים גם בוגרי הכשרה וגם מדריכים, מלמדים ומסבירים תוך כדי האירוע, גם כדי לוודא שהכול בסדר וגם כדי להמשיך ולהכשיר. אלברט, למשל, השתפר המון תוך כדי תנועה. בהתחלה הוא התקשה בלתפוס את הרגעים החשובים, והיום אני סומך עליו בעיניים עצומות. אני יודע שאם אלברט בחופה אני לא דואג".

"לא צריכים תרומות, צריכים עוד עבודה"

יזמי "סנאפ" – טוינברג ואסלן ושותפותיהם מאיה סגל וקארין גרינברג – היו צלמים לפני כן, "וכל אחד עבד בצורה כזו או אחרת עם אנשים עם מוגבלויות", מספרת טוינברג. "החלטנו לשלב את שתי האהבות ולהקים בית ספר לצילום לכאלה שרוצים ללמוד, אבל לא בהכרח היו יכולים ללכת לבית ספר רגיל".

ב-2016 הקימו את בית הספר, והסתייעו במאיץ עסקי של עמותת ארץעיר, עמותה המסייעת למיזמים חברתיים-עסקיים ברחבי הארץ. "סנאפ הוא מיזם ותיק בעל אימפקט חברתי משמעותי", אומר אורי כרמל, מנכ"ל ארץעיר, "אנחנו מאמינים שמיזמים חברתיים-עסקיים תורמים להתפתחות כלכלת העיר, ליצירת מקומות עבודה חדשים ולפיתוח שירותים חברתיים לרווחת התושבים, ואנחנו מלווים ומעניקים רשת תמיכה ליזמים שמעוניינים להפוך את הרעיונות שלהם למציאות".

מחזור ההכשרה הראשון של סנאפ הסתיים עם שלושה בוגרים; את השני סיימו ארבעה. לקראת פתיחת המחזור השלישי, במרץ 2021, פנו השותפים לגורמי הרווחה, ביטוח לאומי ועוד, כדי לקבל סיוע להגדלת הקורס; וקיבלו אותו באמצעות עמותת "גוונים" ומשרד הרווחה.

יש תוכנית לפתוח מחזור רביעי?
טוינברג: "כרגע אנחנו לא מצליחים להעסיק את העובדים יותר מכמה אירועים בשבוע. המטרה שלנו היא לספק להם לפחות חצי משרה, שזה לא קל בתחום הזה, במיוחד אחרי שנתיים של קורונה שבהן בקושי הייתה עבודה. אנחנו רוצים קודם כל לספק ל-13 הבוגרים שכבר יש לנו מספיק עבודה, וכשזה יקרה, נפתח עוד מחזור".

אסלן: "עתיד להיפתח קורס עריכה, שבו ילמדו המסיימים שלנו גם עריכת תמונות בפוטושופ ותוכנות נוספות. אנחנו רוצים להיפתח גם לסגנונות צילום נוספים, כמו וידאו; ואנחנו מאוד רוצים לצרף עוד צוות צלמים שיוכלו לעבוד וללוות את החניכים שלנו".

בנימינוב בפעולה. "זה מקצוע לחיים" (צילום: סנאפ המרכז החברתי לצילום)

מה בעתיד?
לי: "החלום שלי הוא להמשיך לצלם ולהמשיך להתמחות בזה. בסופו של דבר, לקנות מצלמה משלי ולטייל בעולם ולצלם. אני מרגיש שממש מצאתי את עצמי, שפתאום הפאזל מתחבר – זה המקצוע שמתאים לי".

בנימינוב: "אם אוכל, ארצה להיות עצמאי בתחום. אני מרגיש שאני משתפר כל הזמן, ואני מתקרב לשם. הייתי רוצה ללמוד גם צילום וידאו".

אסלן: "החלום שלי זה שנצליח לפתוח הכשרות בכל הארץ, ולספק לבוגרים שלנו לפחות שתיים-שלוש עבודות בשבוע. מה שאנחנו צריכים זה לא תרומות או סיוע, פשוט עוד עבודה. שכמה שיותר אנשים יזמינו את השירות שלנו, ככה בפועל הדבר הזה יתקיים".

טוינברג: "המטרה העליונה היא שהחבר'ה שלנו יוכלו לצלם לבד, שיהיו עצמאיים בשטח, אם זה במסגרת שלנו ואם זה לבד. החלום שלי הוא שזה יגדל, ימשיך לקרות, שאוכל לצאת לפנסיה מסנאפ".