יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד קרא אתמול (ראשון) לשר האוצר אביגדור ליברמן להסדיר מנגנון של ״תוספת יוקר״ לשכר העובדים, בעקבות עליות המחירים במשק. ״תוספת היוקר היתה הסדר שפיצה בעבר עובדים על אינפלציה ועליית מחירים״, אומר הכלכלן יוסי זעירא, פרופ׳ אמריטוס באוניברסיטה העברית, ״ומטרתו למנוע את שחיקת השכר״.

יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד. קורא לאוצר ולמעסיקים להגיע למנגנון תוספת יוקר מוסכם (צילום: אגף הדוברות בהסתדרות)

לדבריו, ההיסטוריה של תוספת היוקר התחילה ביצירת מנגנונים של הסכמי הצמדה שיזמה הממשלה הבריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה, והיו צמודים תחילה לאיגרות חוב ולשכר הממוצע במשק. המנגנון הגיעו לארץ עם המנדט הבריטי.

״ב-1973 כשהאינפלציה החלה לעלות, התחילו תשלומי תוספת היוקר להפוך למשמעותיים יותר״, אומר זעירא, ״בשנים ההם הוצמדה תוספת היוקר לאינפלציה בהתאם לרמה שנקבעה בהסכם, כשבסוף תקופת האינפלציה פיצתה תוספת היוקר על כ-70% מעליות המחירים״.

לפי זעירא, ההסכמים השונים קבעו מועדים, מדי שנה או מדי כמה חודשים, בהם חושב ערך התוספת באופן רטרואקטיבי בהתאם לגובה האינפלציה שהיתה. כשעליות המחירים זינקו, תוקנו גם ההסכמים בהם הוגדר שיעור התוספת מתוך האינפלציה.

ההסדר הנוכחי שדורש יו"ר ההסתדרות משר האוצר, יעניק פיצוי בסך 90% מאינפלציה של 3% ומעלה, אותה קבע בנק ישראל כיעד. אם האינפלציה תעמוד לדוגמה על 4%, יפוצו העובדים בסך 0.9% משכרם; במידה שתעמוד על 5%, יפוצו העובדים על סך 1.8% משכרם, וכן הלאה.

״הסדרים כאלה לא היו גורם שמגביר אינפלציה בגלל שלא היה מדובר בסכומי כסף גבוהים״, מסביר זעירא. לדבריו, תוספות היוקר היו תמיד נמוכות מהאינפלציה עצמה. ״היתה למנגנון הזה השפעה מסוימת, בגלל שהוא הגביר את האינרציה של האינפלציה. כלומר, הוא היה משמעותי בשלב בו רצו לבלום את האינפלציה, אבל ברגע שאתה רוצה לעצור את האינפלציה אתה יכול לבטל גם את תוספת היוקר בהסכמה בין הצדדים, כיוון שממילא גם האינפלציה שעליה הוא אמור לפצות אמורה לעצור״.

מאז שנות ה-80 השימוש בהסכמי תוספת יוקר חד פעמיים נעשה באופן לא סדיר. עם זאת, לפי זעירא, זה כלי שעשוי להיות אקטואלי היום. ״זה בהחלט עשוי לפצות את העובדים על עליות המחירים״, אומר זעירא, ״זה דבר חשוב בעיני״.