דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

בוב דילן, פרס נובל.

The Voice of a Century.

לכל אחד יש את הדילן שלו. אני את שלי גיליתי ממש רק בגיל 22 . הגעתי אז לגרמניה בפעם החמישית לפגוש אישה מיוחדת מאד . היא לא באמת רצתה שאבוא, אך ידעה על בואי הצפוי. באותו לילה חורפי לא הצלחתי לשמור יותר מדי בבטן ולחכות לפגוש אותה במגדל שבפארק בו קבענו למחרת – אז יצאתי מעורפל בתודעתי לחפש אותה בצפון ברלין, (הלכה לישון אצל אמא כי ידעה שאבוא) , בדרך אליה התנגן רק שיר אחד בראשי. Tangled up in blue, פואמת האהבה הגדולה של המאה ה20. אותו שיר שהמחבר אמר עליו "לקח לי עשור לחיות אותו ושנה לכתוב אותו"

ובין השיר והדמיון תמיד משהו חוזר לאדם. והפעם האדם היה אני במצב פאתטי. מחוץ לדירה שבה אף אחד לא עונה לדפיקות הדלת. הייאוש כמעט וניצח עד הרגע שבו בחרתי לצאת חזרה אל הרחוב, והבטתי בסוריאליזם מחויך על הסיטואציה שמצאתי עצמי בה כי הרי רק שש וחצי שעות לפני עוד הייתי בהר הצופים האהוב כל כך ועתה אני משוטט ברחובות גרמניה אחר אהבה ספק-טובה, ולמולי הבטון הקר של בנייני ברלין מגביר את תחושת חוסר-הבית ,בטון אדום-חום שרק נראה קצת בעייני כמו ניו-יורק של ההורים, אבל שהוא למעשה הוא בטון זר, ואפילו רע. ועל הרצפה חתיכות זהב שמסמלות יהודים שחיו כאן ונרצחו. והיום במקומם מהגרים טורקים. הייאוש כמעט מושלם. אבל נכון להרגע בלילה הגרמני אני ממשיך ומטייל, גורר עצמי בצעדים חזקים, יודע שאני חזק וחמוד ושבפי שירו של המשורר.. אני יוצא בחיפוש אחר בית, מחסה, מיטה, הרפתקאה, או גאולה. ושוב חוזר לחשוב עליה, במעין מעגל אכזר ומייסר. ממשיך ללכת. ובין אהבה ותלישות יש רק דבר אחד יציב. רק  את שירו שאני שר. מעין תפילה סמויה של תיקון.

וכן אני זוכר את כל 7 הבתים הארוכים, שכל אחד מהם הוא בעצם שיר בפני עצמו.

ואז אני יורד לרכבת התחתית, ופתאום חשבתי שאני הוזה, שזה לא ייתכן, כשלפתע שמעתי את המילים שבראש שלי מתחברות למציאות בעזרת בחור אירי מתולתל ותחול עיינים שבחר מתוך 700 שיריו, את האהוב עליי. את זה שמלווה אותי בלופ כבר כל הלילה, ואולי כל הקשר איתה. והצטרפתי לשירתו. היינו בדיוק באותו הבית. באותו רגע ידעתי שכבר לא משנה אם היא תחזור אליי או לא. אני את שלי חי. מצאתי.

שנה קדימה, קיץ 2011, אני והיא כבר היסטוריה. סוג של. לא באמת. אני באיזה חור בפנסילבניה, כיפה לראשי, ביציעים האחוריים בוב עומד לעלות לבמה . מחמם אותו ליאון ראבל האגדי. בינתיים מעבירים בסיבוב איזו קטנה עם קאובוי שמנמן חייכן ומבסוט. דילן עולה להופיע. אני יודע את המילים. אבל עדיין רחוק. 80 מטר ממנו לפחות. לאט לאט בין סדרנים כועסים ומשתוממים, אני מתחיל לפלס דרך לכיוון הבמה. ואז זה קורה. בין העיינים, זה נצרב, ואני כרגע כולי צמרמורות כשאני כותב זאת, שבתאי זיסל אברהם צימרמן, בוב דילן. מביט לי בול לתוך העיינים. חודר אותם כמו סכין בחמאה. זה לא תעתוע. זה לא Wishful thinking של מישהו שחצה יבשות לראות אותו, וזה לא אפקט פיגמיליון, זה זה. זה קורה. וזה מרגיש כמו מכת ברק לראש, וכמו קול רעם בגוף . המבט שלו לא עוזב. חודש אחר כך הלכתי לצפות בו שוב בניו יורק, הפעם לא נצטלבו מבטנו. אבל אלה היו 2 וחצי שניות שהיו כמו סרט של חיים.

סיפרתי פעם בכביש החוף בין וינגייט לגעש, למישהי על הרגע הזה שהוא הביט בי. היא שאלה בספקנות אכזרית המלאה בחוסר אמונה, "אתה בטוח שזה באמת היה?", עוד פעם ועוד פעם, לא הייתה מוכנה לסגת. נפגעתי, לא האמנתי שהעזתי לחלוק איתה את זה. אני מתחרט על זה עד היום, ואני חושב שכמו שהרגע עם בוב היה ענק, הרגע איתה היה שפל. עד היום לא סולח לה על זה. ולא אסלח.

אחרי ההופעה הזו השנה הייתה כבר 2012, גרתי במעונות הסטודנטים לתואר שני ובין עיתוני הארץ וספרים של לוינס ,התמכרתי גם להיינריך היינה. אותו משורר גרמני-יהודי אדיר. בין היינה הציני והרומנטי של המאה ה19, ובין דילן הציני והרומנטי של המאה ה20. מצאתי דמיון רב.

שני יהודים. גרמני ואמריקני, משוררי התקופה, מבשרי הרוח, מתקנים חברתיים, גאוני המילה הכתובה, הנעים בין יהדות ונצרות, המשתמשים בעט כחרב, הנושמים צדק, שהפכו נביאים בחייהם. איך אפשר שלא להתרגש.

לקרוא את היינה משורר קלאסי לכל הדעות נתן לי פרספקטיבה אמיתית להבין עד כמה דילן גאון בלתי ניתן להגדרה. (ממליץ לכולם לתפוס את "כרוניקות" שלו. מעין אוטוביוגרפיה עוצרת נשימה, להבין במה ובמי מדובר.)

כל כך הרבה סיפורים, שרק מעט מהם ידועים.. החצייה ברגל את מדבר סיני בשיא המתיחות בין ישראל ומצרים בשנת 1970, הסילוק מקיבוץ עין-דור באותה השנה, האקדח ששלף על פעילי איכות סביבה בוודסטוק 69, החווה המבודדת שבה הוא חי מוקף שומרים, ההתנצרות המתוקשרת , החזרה ליהדות, תאונת האופנוע שכמעט עלתה בחייו, הגירושים הקשים עם שרה, ההרואין והאלכוהול שכמעט הרגו אותו בגיל 27, הביטלס שלמדו איך לעשן ג'וינט איתו, התרומות לחב"ד. ובעיקר המשורר-מוסיקאי הגדול בעולם.

דילן הוא בעצם האדם האחרון שניטשה חלם עליו. אדם ששונא זיוף. שלא מחפש כלום בעיניים של האחר מלבד אמת. ושנשאר צעיר לנצח. אותנטיות כמו שגילם ומגלם בוב נדירה בימים בהם כל מעצב גראפי חש עצמו "אמן" .

מחר אני נוסע לאמריקה. אותה אמריקה שהיוותה לבוב השראה. דילן ואמריקה זה כמו אפונה וגזר. דילן לא צריך את הוליווד, הוליווד מעריצה אותו. הוא רק מזין אותה פילוסופיה ושירה הוא נותן לה תחושה שאולי באמריקה בכל זאת יש רוח אמיתית.

ברמה ההיסטורית. בוב הביא את השוליים למרכז. הוא היה מלך תרבות הנגד למרות שבז לה.. מלך התנועה לזכויות השחורים , למרות שהתרחק ממנה בשלב מסוים. נביא השוויון, והביקורת הממסדית, למרות שחי כבורגני למופת, אדם שבדומה לז'אן פול סארטר, מעולם לא היה מוכן לקבע עצמו בשום מפלגה או זרם, ושהכיל סתירות שעל פניהן נראות תמוהות ובלתי אפשריות.

בשירתו הוא גילה את היופי והרומנטי שבשפלות ובגבהי האהבה, עשה בשפה האנגלית כבשלו, גילה לאמריקה את השמחה שבמילים של הדרך והנדודים, ואת חדוות המסע אל הלא נודע, את עומק הכאב שבתוגה, ואת אושר וחדוות האישה המודרנית בתשוקתה הרוחנית והארצית…

כששמעתי את הבשורה על הפרס ( דילן היה מועמד מוביל כבר 7 שנים ברציפות) , משהו בי מרגיש שגם אני ניצחתי, שגם האמת שלי שניבטה בשיריו ניצחה וקיבלה את ההכרה הראויה.

לנצח בוב יהיה חידה, ואינסוף אגדות יתרוצצו וימשיכו להירקם סביבו.. ולכל אחד הדילן שלו.. כי בוב תמיד יהיה בלתי ניתן להבנה.
מבטו חודר ונסוג יהיה תמיד בדיוק כמו אהבת האמת והאלוהים צרופה בו. היא חיה בין רצוא ושוב. ובין מנוחה ונחלה. ובתוכו אהבה וגאונות שספק אם אי פעם מישהו יבין. אז בואו פשוט נהנה ממנה. ולא, הוא לא משלנו. אנחנו משלו.

אז אני אחלוק איתכם את מה ששמעתי כשירדתי לאותה תחנת רכבת בברלין ב3.30 בבוקר, את מה ששמעתי כל הלילה בראשי. זה התחיל ככה. (לינק מתחת.. )

 

Early one morning the sun was shining
I was laying in bed
Wond'ring if she'd changed it all
If her hair was still red
Her folks they said our lives together
Sure was gonna be rough
They never did like Mama's homemade dress
Papa's bankbook wasn't big enough
And I was standing on the side of the road
Rain falling on my shoes
Heading out for the East Coast
Lord knows I've paid some dues getting through
Tangled up in blue.

https://www.youtube.com/watch?v=YwSZvHqf9qM

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!