"בעולם מקביל אני עכשיו בברלין", אומר בוגדן סוקור, "מתכונן לתערוכה שהתכוונתי להציג בפראג עם עוד אמנים מברלין ופראג. עכשיו נותר לי לקוות שזו רק דחייה זמנית".

סוקור (27) הוא צייר, אמן תושב קייב, שלומד ועובד בשנים האחרונות בצ'כיה. שבוע לפני שפרצה המלחמה חזר לאוקראינה, הצטרף לגדודי המתנדבים בקייב והחליף את המכחול בקלשניקוב ובאימוני ירי: "המחשבה לשבת בבית בצ'כיה כשהמשפחה והחברים בקייב, הייתה בלתי אפשרית בעיניי".

שוחחנו בטלפון השבוע בזמן המנוחה הראשונה שלו מהקרבות. פעם ראשונה שישן כמו שצריך. "יצאתי להתאוורר לכמה ימים", הוא מספר, "לא נסעתי למקום אחר, אני ליד העיר. כשהתעוררתי כאן בפעם הראשונה, היו איזה 30 שניות שבהן שכחתי בכלל מקיומה של המלחמה. הרוגע הזה אפשר לי לראשונה להיזכר בחיי הקודמים; להיזכר שאני אמן; לחשוב על אמנות; להיזכר שבחיים יש יותר מהצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל או שמירה על חום הגוף.

"קשקשן". ציור של בוגדן סוקור (באדיבות האמן)

"אפשרתי לעצמי לחשוב על כל הדברים שלא אפשריים כרגע בחיי; האדרנלין לא מאפשר השראה אמנותית ובטח שלא מחשבה צלולה. המחשבה הצלולה והיצירתית התחלפה בחשבון קר והתמקדות בביצוע משימות".

"להחזיק נשק היה דבר מטלטל"

שבוע לפני המלחמה הבין סוקור שהפלישה הרוסית ודאית ושצריך לחזור הביתה. "הייתה לי תוכנית שגם אם המלחמה תתחיל לפני שאגיע לאוקראינה, בכל מקרה אחזור".

הבנת שתפרוץ מלחמה?
"בנסיעה הארוכה כבר התחלתי להכין את עצמי נפשית לזה שזה יקרה. במידה מסוימת התחלתי להתכונן לזה כבר שנה לפני, ועדיין הייתה מידה של הפתעה כשזה קרה. בלב תמיד הייתה תקווה שכל זה לא יותר מפרובוקציה, פוליטיקה של פוטין להפחיד אותנו, ושבפועל לא יקרה שום דבר. זה היה שקר עצמי, ניסיון להרגיע את עצמך. ההיגיון הפנימי אמר בוודאות שלא נוכל להימלט ממלחמה כוללת".

"אני מכיר הרבה אמנים ומוזיקאים ומשוררים שלקחו לידיהם נשק. הטרגדיה הציפה את כל המדינה שלנו" (באדיבות האמן)

כמו סוקור, חזרו לאוקראינה, על פי דוברות המדינה, יותר מ-300 אלף אוקראינים כדי להתנדב לשורות הלחימה.

לא מקובל שאמנים ואנשי רוח בוחרים לאחוז נשק.
"בין המתנדבים יש אנשים בעלי עמדות שמאלניות וימניות; האינטליגנציה – אמנים ואנשי רוח, מורים, מתכנתים, וכו'. כולם. כולנו התאחדנו. אני מכיר הרבה אמנים ומוזיקאים ומשוררים שלקחו לידיהם נשק. הטרגדיה הציפה את כל המדינה שלנו, שבה כמעט לכל אחד יש חבר או חבר של חבר שנפל בקרבות בדונבאס בשמונה השנים האחרונות. ועכשיו המלחמה הגיעה לכל בית. אפילו בלביב, ליד גבולות נאט"ו במערב נופלים טילים.

"עכשיו המלחמה הגיעה לכל בית" (באדיבות האמן)

"העמדות הפוליטיות או המקצועות שלנו לא משנים. עניינים כמו צבע עור, דת או מחלוקות מהותיות זזו הצידה. יש לי בחזית חברים להט"ב, כולנו עכשיו אחים ואחיות. נעים לי מאוד לראות את זה. האחדות של רוח מיידן (המחאות בקייב ב-2014) הצליחה להקיף את כל המדינה. זה לא התחיל ב-2022 ולא ב-2014, זו מלחמה של מאות שנים, שבזכות המאמצים שלנו תהייה הניסיון האחרון של בעלי העבדים לחסל את החופש שלנו".

"בכל שלב לומדים להתרגל עוד קצת לסיוט חדש"

תאר את המעבר משגרת חיים רגילה למלחמה.
"להחזיק נשק היה דבר מטלטל. להרגיש בידיים כלי שיכול להרוג בן אדם היה דבר קשה מאוד נפשית. אבל אתה מתרגל. ההרגשה שלו בידיים טבעית, מתאמנים במטווחים, לומדים איך להחליף מחסנית ולטעון את הנשק במהירות.

"לא הייתי בצבא והניסיון הצבאי שלי הסתכם במשימות במשחק המחשב 'קאונטר סטרייק'. והנה פתאום הכול אמיתי. היינו באימון אצל חובש שאמר לנו שהסיכוי שנראה בקרוב איבר קטוע סביר מאוד. זה הכניס אותי לשוק. אני זוכר את תחושת הבחילה שעלתה בי.

"הכניסה למלחמה זו כניסה למציאות אחרת לחלוטין. זה מפחיד. זה באמת, באמת, מפחיד. ביום הראשון, כששמעתי פעם ראשונה את הפיצוצים, דחפתי את עצמי לאיזו פינה, התכנסתי בעצמי".

"כל צליל בטיקטוק של חבר שמזכיר סירנה, או איזה רעש שמזכיר פיצוץ, מכניס אותי ללחץ נורא" (באדיבות האמן)

התפללת?
"לא התפללתי, אבל ניסיתי ככל יכולתי להתנתק, לא לחשוב על הסיוט הזה. ביומיים-שלושה הראשונים הייתי בייאוש עמוק, אבל אחר כך זה הופך לחשבון קר. מתרגלים. אני זוכר שאחרי שבוע עמדתי ועישנתי ומעליי התחילו לעוף גראדים – שלנו. ואני זוכר את עצמי אומר: 'טוב, יש עוד זמן תגובה, אסיים קודם את הסיגריה ואחר כך אתחבא".

באמת מתרגלים?
"זה מבחן פסיכולוגי מתמיד. כל יום שבו אני נושא נשק הוא יום של סיוט ברמה חדשה, שצריך להתגבר עליו. השלב הראשון היה ביום הפלישה, כשהבנו שהעיר שלנו מופצצת, שהטילים נופלים עלינו ועל הסביבה שלנו; שיש ירי ברחובות; שמחוץ לחלון עשן מיתמר מכל מיני נקודות במרכז העיר, ומאות אלפים מנסים לברוח ויוצרים פקקים אינסופיים.

"כל פעם עולה השאלה: איזה דבר חדש יכול להפתיע אותנו?" (באדיבות האמן)

"לומדים להתרגל לרעש ולמראה מטוסי הקרב והמסוקים בשמים, ומאוחר יותר הטילים המדויקים שמפוצצים את העיר. בכל שלב לומדים להתרגל עוד קצת לסיוט חדש. כל פעם עולה השאלה: איזה דבר חדש יכול להפתיע אותנו? לחוויה שכבר עברת נוצרת חסינות חדשה".

עם זאת, חמישה שבועות לתוך הקרבות, סוקור מרגיש שהוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית: "כל צליל בטיקטוק של חבר שמזכיר סירנה, או איזה רעש שמזכיר פיצוץ, מכניס אותי ללחץ נורא".

במה זה מתבטא?
"זה מתבטא בכך שהגוף מכניס את עצמו להיכון. הרגיעה נגמרה. מהר לארוז את עצמך, להעריך את הסכנה ולמצוא מסתור".

זה לא מייאש?
"אני לא מרגיש ייאוש – לא אצלי או אצל אחרים. לפעמים מרגישים עייפות, כי הכול נמשך ולא ברור בכלל מתי יסתיים. התחושה הזו צוברת שכבות. מה שעושים, בדרך כלל, זה שנחים טיפה, מתנתקים מהחדשות. אבל זה לא אומר שעייפנו מהמלחמה, כולנו מוכנים ללכת עד הסוף, כולנו כאחד".

"המפקדים שלנו הם אנשי צבא מנוסים"

אילו משימות מוטלות על המתנדבים?
"המפקדים שלנו הם אנשי צבא מנוסים והם עושים סדר באופן פיזור הכוחות. לא ישלחו לחזית, או למקומות מסוכנים, מתנדבים לא ממוגנים מספיק, או כאלו שאין להם מספיק ניסיון קרבי. יש סדר. זה לא שכל אחד מחליט על דעת עצמו מה הוא עושה והיכן הוא ממוקם.

"כל אחד עושה את מה שהוא מסוגל לעשות. זה יכול להיות יציאה לסיור, סיוע לחיילים, עזרה בחילוץ, או שמירה על אזור מסוים, או על ציוד צבאי רוסי שנתפס. יש בינינו כאלה שכבר חודש כאן אבל לא התעסקו בפעילות מבצעית בכלל".

"כל אחד מהמתנדבים עושה מה שהוא מסוגל לעשות" (באדיבות האמן)

יצא לך להיות בקרבות בתוך הערים?
"לא היו הרבה התנגשויות בתוך העיר, מלבד כמה פעמים שהרוסים שלחו מעין קבוצות קומנדו קטנות לתוכה. הן הושמדו תוך זמן קצר. כולנו רואים בזה מהלך טקטי מאוד מוזר. נראה שהרוסים שולחים אותם כמעין בשר תותחים. מה הסיכוי שלהם להצליח במשהו מול עשרות אלפי חיילים ומתנדבים חמושים בתוך העיר? זו טקטיקה מאוד לא ברורה, ובכל זאת פגשנו בה, בעיקר בימים הראשונים.

"הייתה גם כניסה של כוחות משוריינים מעטים שפגעו באזרחים, כולל ירי שהיה ממש מתחת לבית שלי. בינתיים, הכוחות המיוחדים בעיר מתעסקים בעיקר בתפיסה של כוחות סמויים רוסיים שנמצאים בעיר.

"לפעמים מרגישים עייפות, בגלל שהכול נמשך ולא ברור בכלל מתי יסתיים" (באדיבות האמן)

"לאחרונה שמעתי את התשובה לשאלה 'למה ננצח'. כי באופן יחסי הבריסטות של אתמול, כחלק מכוחות ההגנה הטריטוריאליים, הורגים כעת את הצבא הרוסי. זה מדבר על המוטיבציה והצמא שלנו לחופש. זה מזכיר את ישראל".

מה דיברתם על ישראל?
"הגישה הישראלית לצבא היא שכולם צריכים לשרת, שכל המדינה יודעת להילחם. זה חסר כאן כעת. אבל נדבר על זה אחרי הניצחון".

"יותר מהכול אנחנו צריכים קסדות מבצעיות ואפודים"

בכוונה לעורר את התודעה העולמית למצב באוקראינה, החליט סוקור למכור ציורים ולקרוא לעזרת כל מי שיכול לתרום ציוד צבאי או כסף לרכישת ציוד כזה.

איזה ציוד חסר לכם?
"יותר מהכול אנחנו צריכים קסדות מבצעיות ואפודי מיגון בדרגה 4 ומעלה. אלה אפודים מקצועיים שבאירופה לא מוכרים בחנויות. הם נרכשים רק ברמת המדינה עבור הצבא והמשטרה, קשה מאוד להשיג אותם. נדרשים גם תיקי עזרה ראשונה מאובזרים בתקן המקובל של נאט"ו".

"מכבי אש". "האדרנלין לא מאפשר השראה אמנותית ובטח שלא מחשבה צלולה" (באדיבות האמן)

איך נראית הלחימה ללא ציוד מספק?
"המצב קשה יותר בגדודי המתנדבים, שאליהם אני משתייך. ארגונים גדולים משתדלים לעזור לנו, אבל מתנדב פשוט צריך להתאמץ להשיג ציוד".

איך מכניסים לאוקראינה ציוד צבאי שלא בצינורות המקובלים?
"מתנדבים מצליחים למצוא ולהביא מכל קצות העולם, בעיקר מקנדה ומפולין, שבה יש קהילות גדולות של יוצאי אוקראינה. עד לאחרונה רבים ממשלוחי הציוד התקשו לעבור את הגבול, בגלל איסורים של הממשלה, אבל נכון להיום הציוד הצבאי והרפואי נכנס למדינה כסיוע הומניטרי. מתנדבים רוכשים ומכניסים פנימה.

"יש קרנות, שמנוהלות לרוב על בעלי הון אוקראינים, או תומכי אוקראינה מחוץ למדינה. מעבירים ציוד באופן מרוכז למטות בערים השונות, ושם הוא מחולק בצורה מסודרת על פי הצרכים. דרך נוספת היא לקבל ציוד שחברים שלך מחו"ל או מתנדבים ישלחו לך ישירות".

"בחזית האמנותית העבודה עוד רבה"

מה זה אומר להיות אמן בשדה הקרב?
"להיות אמן זו לא איזו יוקרה, זו מלאכה. זה מאמץ. עבודה יומיומית אינטנסיבית ומאוד קשה, לכן קשה לחשוב עכשיו על אמנות. יש איתי צבעי גואש, שבהם השתמשתי פעם אחרונה אולי בבית ספר יסודי. בערבים, כשיש איזשהו זמן, אני פותח מחברת, מנסה לשרבט על הדף כל מיני דברים".

מה למשל?
"בינתיים אני מתאמן על ציורי קסדות, מונומנטים, מרחבים שרוטשו על ידי אש טילים ובניינים נטושים, שרופים והרוסים. האחרונים חוזרים הרבה בעבודות האחרונות שלי לפני המלחמה, ועכשיו לא צריך יותר לדמיין אותם. הם פשוט בכל מקום.

בוגדן סוקור ליד אחד מציוריו. יש איתי צבעי גואש… בערבים, כשיש איזשהו זמן, אני פותח מחברת, מנסה לשרבט על הדף כל מיני דברים" (צילום: פאולינה מאסבנינה)

"שום דבר אחר אני לא מצליח לצייר, וכנראה שכך זה אמור להיות, כי אחרת היצירה שלי לא הייתה אמת. המחשבות שלי הם כאן, במלחמה, אז אצייר פרחים? מובן שאפשר לצייר פרחים עגמומיים כמו הציורים של הצייר הדני-גרמני אמיל נולדה, אבל בראש שלי אני רואה צורות ישרות.

"בכללי, אפשר לצייר מה שרוצים, אבל כאן אי אפשר באמת להתרחק, וכל מבע יהיה בסופו של דבר על המלחמה. אני במעין לולאה, לא היה לי עדיין זמן לשיקוף ובירור עצמי. אולי בגלל זה המחשבות שלי נשמעות כרגע מעט מקומטות.

"אני מאמין שיהיה לנו מה להגיד ונצליח להגיד אותו" (באדיבות האמן)

"אני לא יודע מה יעלה בגורלו של הפרויקט שהתחלתי בברלין. כנראה נשנה את נושא העבודה, או יותר נכון את הטון שלה. אי אפשר יהיה להתעלם מהזמן והניסיון שנצבר פה. המלחמה היא לא איזו חופשת עבודה שנעלמת לתוכה וחזרת בדיוק אותו דבר.

"אבל אולי זה לטובה. אחרי מלחמות העולם הראשונה והשנייה היו תפנית גדולות מאוד בעולם האמנות והאמנים שנמצאים כאן, ובכלל כל מי שכאן, רכש דרך החוויות ניסיון ייחודי שאין לרבים, ועדיף שגם לא יהיה. אני מאמין שיהיה לנו מה להגיד ונצליח להגיד אותו. בחזית האמנותית העבודה עוד רבה".

פנייה ישירה לבוגדן סוקור: bohdan.ghamaliya@gmail.com

לתרומה – הפייפאל של סוקור: sapphif@ukr.net

פרטי חשבון הבנק של סוקור בצ'כיה:
Sokur Bohdan
IBAN – CZ2627000000001398863002
BIC/SWIFT – BACXCZPP

תערוכת התרמה למען אמני אוקראינה נפתחת היום (רביעי) בבית סות'ביס בתל אביב, ותימשך עד 13 באפריל.