בחצר ביתו של סלמן אלהוזייל (31) יושבים בצהרי היום כחמישה אנשים. הם לא מציינים אירוע מיוחד, זה עניין שבשגרה ברהט לשבת בבית בנחת בעיצומו של יום חול. שולחן פלסטיק ישן וכיסאות תואמים חוסים תחת צילו של עץ תאנה שופע פירות, שיוצעו לנו אחר כך. בחוץ 30 מעלות לוהטות, חום מדברי קופח, אבל המארחים מציעים לנו תה בדואי חם. "זה טוב לבריאות לשתות תה חם ביום חם", הם מסבירים. אנחנו לוגמים בהיסוס את התה, הוא טעים ומרווה באופן מפתיע. באותו הרגע חוזר אלהוזייל אל החצר מתוך הבית. "מצאתי!", הוא מבשר לנו ופורש בפנינו עשרה כרטיסי שחקן מצהיבים, כאלה שעומלנו במכונה ידנית. תמונות של שחקני כדורגל עם שפמים שהיו אופנתיים לפני כמה עשורים שוכנות בפינה הימנית-עליונה. השחקנים, ערבים ויהודים, היו שייכים למועדון הפועל אלהוזייל מליגה ג' בעונות שונות בין שנות השמונים והתשעים.

הדמיון בין שם המשפחה של המארח לקבוצת הכדורגל לשעבר אינו מקרי. זו הקבוצה של שבט אלהוזייל, המתגורר ברהט, אליה משתייך סלמן. על הכרטיס של מחכם אלהוזייל, דודו של סלמן, יש ניקוב שנעשה במכשיר ישן לניקוב חורים, עדות לכרטיס אדום שקיבל במהלך אחד המשחקים בעונת 90-91. לפני 12 שנים נסגרה קבוצת הפועל אל-הוזייל (צעירי אלהוזייל המשיכו לשחק עוד כמה שנים) בגלל קשיים כלכליים ובגלל שהמגרש הפך עם הזמן לבלתי אפשרי למשחק. סלמן – בעל תעודת מאמן כדורגל, סטודנט להוראת חינוך גופני ושחקן כדורגל בפני עצמו – שיחק עד לא מזמן בקבוצת צעירי רהט, שלצד הפועל רהט הוותיקה היא אחת משתי הקבוצות בעיר המשחקות בליגה ב'. אליהן הצטרף לפני שנתיים מועדון חדש בשם בני סלאם, שמשחק כרגע בליגה ג'. שלושה מועדוני כדורגל בעיר המונה 60 אלף תושבים. ההסבר לכך יכול להיות ש-70% מאנשי רהט הם מתחת לגיל 16, וכדורגל הוא הספורט העיקרי של מרבית התושבים ממין זכר.

גד סלנר (מימין), סלמן אלהוזיל וואדים טרסוב צופים בארכיון קבוצת הפועל אלהוזיל (צילום: כדורגל שפל)

סלמן שוב נכנס לבית, והפעם יוצא ממנו עם שלל שגורר התרגשות גדולה עוד יותר מצד ואדים טרסוב וגד סלנר, המוכרים כצמד "כדורגל שפל". מדובר בחולצות שחקן מקוריות של הפועל אלהוזייל עם סמל הקבוצה – שני דקלים וביניהם גמל. הספונסרית המופיעה על גב החולצה היא "מכולת זיאדנה תייסיר". זה כמה שנים שטרסוב וסלנר משוטטים ברחבי הארץ, באזורי השוליים של הכדורגל הישראלי, ומתמוגגים מכל פיסת עבר – בין אם זו חומרית, כמו השלל מהפועל אלהוזייל המנוחה, ובין אם מילולית בדמותן של אנקדוטות מפי כל מי שנקרה בדרכם.

הכדורגל שמתחת לרדאר

את חיבתם לנוסטלגיה מן העבר הם מממשים בהווה על ידי צפייה אדוקה במשחקים של ליגות הכדורגל הנמוכות. שם הם מוצאים תשוקת משחק, אוהדים שטרם הפכו ציניים ואווירת לואו-טק כללית, מלאה בנשמה, בדומה למה שהיה פה פעם – לפחות לפי הסיפורים – בימים שלפני לפני בניית אצטדיוני הפאר, השתלטות בעלי ההון על קבוצות וההתיימרות (המביכה לעתים) להשוות את רמת הכדורגל בישראל לזו של אירופה. כדי לספוג קצת מן האותנטיות הזו (מילה שהם עצמם שונאים: "מילה שחוקה כמו המילה 'מרגש'", מסביר טרסוב וסלנר ממשיך: "'אותנטי' מלבינה כל דבר שהוא מתחתיך, היא מתנשאת"), ביקרו הצמד באינספור עיירות פיתוח, כפרים ומגרשים מאולתרים, שם ישבו על בטונדות רעועות במקרה הטוב, סלעים שהגיעו למקום באורח פלא במקרה הפחות טוב, או עמדו מפאת היעדר מקומות ישיבה. במסע של השניים בעולם הכדורגל הנעלם מהרדאר התקשורתי, הם פגשו אנשים שמדורי הספורט בעיתונות הממלכתית זרים להם, הם הכירו חובבי ספורט שלא מסוגלים לעשות מנוי לחברות הלוויין או הכבלים בשביל לצפות בערוצי הספורט השונים, ובכל זאת כדורגל מעביר אותם על דעתם לא פחות מחברי לה פמיליה.

פריטי ארכיון של קבוצת הפועל אלהוזיל מרהט (צילום: כדורגל שפל)

"כמו שפעם כולם היו הולכים לקולנוע, אז בעיירות ובכפרים האלו כולם הולכים לאצטדיון לראות כדורגל", מסביר סלנר את סוד הקסם של הכדורגל הפריפריאלי, "גם העיר הרבה יותר מושרשת אצלם. אם מחירי השכירות במג'ד אל-כרום למשל יעלו, הם לא יעזבו לערערה, אלא פשוט יעברו לגור בקומה מעל ההורים שלהם. העיר והאדמה הרבה יותר חזקים במקומות האלו. בדימונה, לעומת זאת – ויש לי הרבה כבוד לדימונה כעיר – הכדורגל לא מעניין אף אחד. באים עשרים איש למשחקים. אבל גם זו חוויה כייפית, יש להם אצטדיון ענק, שהכל בו פתטי ועוד יותר פתטי שאף אחד לא בא לצפות במשחקים. זו גם חוויה עצובה – ראינו שחקן יוצא בדקה השלושים כדי ללכת לעבוד במפעל, כי ביום שישי מקבלים 200% משכורת". "אותי זה לא מעציב", טרסוב חולק עליו, "זו המציאות".

בועטים לרשת (החברתית)

בחמש השנים האחרונות ("כבר כמה שנים שאנחנו אומרים חמש, אבל זה יכול להיות גם יותר או פחות שנים", מסביר טרסוב וסלנר משלים: "את יכולה להגיד מתי הלכת לסרט בפעם הראשונה? אין יום מסוים בו זה התחיל, אז בחרנו בחמש שנים"), הם מְתַפעלים את הבלוג "כדורגל שפל", בו הם חולקים במילים ובתמונות את החוויות שלהם משולי הכדורגל הישראלי. הטקסטים שלהם מצחיקים ורעננים. הם תיאוריים באופן לא מתנשא וגם לא מעריץ, אלא כאלו שמתארים התרחשויות במבט משועשע ואוהד.

בהדרגה הפך הבלוג לאבן שואבת עבור אנשים שנהנים להעלות זיכרונות על כדורגל מהעבר, לאסוף מזכרות ולהתרפק על שחקני עבר או שחקני הווה שמעטים מכירים, ובאופן טבעי לאחרונה הרחיבו אותו כך שיכלול מדור תרבות, בו אנשים מוזמנים לפרסם שירים, ציורים וסיפורי פרוזה שקשורים בכדורגל. לא מזמן, למשל, פורסם בפייסבוק שלהם פוסט על ידי אדם שאבא שלו נפטר כשהיה בן שלוש, והיום הוא מחפש פרטים או מזכרות על קבוצת הפועל בבלי, שם אביו שיחק. פוסט אחר היה של מעצב גרפי מטורקיה, שעיצב לקבוצה שלו בליגה השלישית מדים וקונספט, ושאל את דעתם של הגולשים על העיצוב. טרסוב: "במשך שנים חשבנו שההומור שלנו מצחיק רק אותנו, ובזכות הרשת גילינו שיש עוד אנשים שצוחקים". הם משלימים את הפעילות המקוונת עם חשבון טוויטר פעיל ועמוד פייסבוק שוקק, שלאחרונה הצטרפו לתפעולם גם דורון שהינו ויואב זהבי, האחראים על התוכן, הווידיאו והגרפיקה.

מחוץ למחשב, הם מוזמנים תכופות להרצות ברחבי הארץ. אחרי הביקור ברהט, למשל, הרצו מול 60 איש במועדון בבאר שבע, שם ערכו לראשונה פיילוט לפורמט הרצאות בסגנון "מיקרופון פתוח" (Open Mic), במסגרתו אנשים מהקהל מוזמנים לבוא ולספר סיפור שקשור בכדורגל שוליים. אחד המשתתפים עלה לבמה וסיפר שהוא משמש כשופט במשחקי ליגה ג' מדי פעם, ובמשחק שנערך לפני כמה שנים התגלה תל נמלים ברחבה של השוער. הוא חשב שזו סיבה מספיק טובה לבטל את המשחק, אבל אנשי אחת הקבוצות – "אנשים מפחידים מאוד" – דרשו שיאשר את המשחק, "למה אם לא, אני מת". הקהל התמוגג מהנאה.

בימים אלו הם עובדים גם על השקת מגזין שעוסק בתרבות כדורגל ועל עוד כמה מיזמים, שהם טרם יכולים לחשוף את מהותם. הם מתארחים מפעם לפעם בתכניות טלוויזיה, אחת מהן היא "לונדון וקירשנבאום", בה אף התארחו בתכנית שהוקדשה למוטי קירשנבאום המנוח במלאות שלושים למותו, במהלכה עסקו האייטמים בדברים שאהב, אחד מהם היה כדורגל שפל. בשנתיים האחרונות עוקבת אחריהם גם הבמאית יעל נצר, בתקווה שחומרי הגלם יהפכו לסרט דוקומנטרי. במדור הספורט של עיתון "הארץ" הם מפרסמים מדי כמה חודשים טקסטים ותמונות ממסעותיהם, וקיבלו כבר כמה הצעות עבודה מאתרי ספורט, אבל סירבו בנימוס – כי הם רוצים "ליהנות מזה, ולא לעבוד בזה". אבל אין ספק שהפעילות מרחיקת הלכת ביותר שיצאה מהבלוג היא תערוכת צילומים נודדת המתארת את סצנת כדורגל השוליים של ישראל.

מוזיאון כדורגל דווקא ברהט

על פניה מספרת התערוכה את סיפורן של הליגות הנמוכות בכדורגל הישראלי, אבל בפועל מדובר באוסף תמונות מרהיב של החברה הישראלית מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים והתודעתיים של גוש דן. התמונות של צמד השפל משעשעות, עצובות, מטרידות ובעיקר מרתקות, כאלה שבכל רגע נחשף בהן עוד פרט עלוב ושובה לב. מפתיע לגלות שלשניהם לא היה ניסיון קודם בצילום. הקומפוזיציות והיכולת לתפוס פרטים קטנים בהוויית כדורגל השוליים נובעת מתוך הרצון שלהם להביע את אהבתם לתחום. בדומה לטקסטים שלהם, גם התמונות מספקות מבט אוהד ומשועשע על מושאי הצילום.

תמונת אצטדיון בכאבול, מתוך תערוכת "כדורגל שפל" בגלריית הגרדיאן בלונדון (צילום: כדורגל שפל)

תערוכת הצילומים הציגה כבר בגלריה בוגרשוב בתל אביב ובשלל גלריות בארה"ב, אוסטרליה, סרביה, הולנד, פורטוגל, פולין ואנגליה, שם היא הוצגה בלובי הכניסה של מערכת העיתון "גרדיאן" בלונדון. בחודש הבא היא תנדוד גם לסנגל. הכבוד העולמי הזה לא ממש מדבר אל הצמד, שמבחינתם הדבר הכי מרגש שקרה לתערוכה לאחרונה הוא ההסכמה של אנשי רהט להציג אותה במתנ"ס העיר. הצילומים הוצגו במסדרון השומם של המתנ"ס במשך 48 שעות במהלך חודש אוגוסט, ולצדם נתלו גם פרטי הווינטז' שקיבלו השניים מאלהוזייל. "אין בשום מקום בישראל מוזיאון כדורגל, אז החלטנו שאנחנו נעשה מוזיאון כדורגל דווקא ברהט", הם מסבירים.

"הבנו שלשנינו יש אנטי למה שכולם מדברים עליו"

טרסוב (30) נולד באוקראינה, עלה לישראל בגיל 13 עם אמו וסבתו, גדל בדרום תל אביב ומתגורר שם גם היום. סלנר (31) נולד בישראל, גדל ומתגורר בראשון לציון. הוא נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי. הם הכירו בצבא, והיום כל אחד מהם עובד בסטארט-אפ אחר. בצבא גילו את החיבה המשותפת לכדורגל. טרסוב היה אוהד בני יהודה וסלנר אהד את הפועל ראשון לציון (על הבחירה בלשון עבר, מיד). בנוסף לכדורגל, הם גילו ששניהם מעדיפים כל מה שפועל מתחת לקו האיכות של המיינסטרים, או כפי שהם מגדירים זאת "אנטי" – "הבנו שלשנינו יש אנטי למה שכולם מדברים עליו. בימי הצבא זו היתה מנצ'סטר יונייטד, היום זו ברצלונה. אבל זה לא רק בכדורגל, שנינו גם אנטי 'ארץ נהדרת' כי כולם אוהבים אותה".

אז אתם גם שמאלנים, כי היום זה אנטי למיינסטרים?
טרסוב: "אני ממש לא שמאלני. במקרה הזה הדעות שלי לא קשורות למיינסטרים או לא מיינסטרים".

סלנר: "גם אני לא שמאלני. הרבה חושבים שתערוכות הצילומים שלנו פוליטיות, אבל אנחנו א-פוליטיים. כשאנחנו מגיעים לכפרים ערביים ורואים אותנו עם מצלמה, בדרך כלל שואלים אותנו אם זה קשור לדו-קיום. אנחנו מיד אומרים 'לא'. למרות שאנחנו בעד דו-קיום, זה קונספט מעניין".

טרסוב: "דו-קיום זה אחלה, אבל זו לא האג'נדה שלנו".

מה האג'נדה שלכם?
סלנר: "לעשות כיף. בזכות הכדורגל גילינו מלא מקומות בישראל. הגענו ליישובים שבחיים לא שמעתי עליהם. נין, למשל, כפר קטן ליד עפולה. ראיתי את השם בטבלת הליגה השלישית ואמרתי שאני חייב לראות מה זה נין. אין שם כלום, דרך אגב. מקום שומם לגמרי, שיש בו רק אצטדיון".

טרסוב: "יש שם שקט. זה רוד-טריפ אדיר".

הייתם שמחים אם תקשורת הספורט היתה מקדישה יותר תשומת לב לליגות הנמוכות?
סלנר: "לא באופן מיוחד. אני שמח שהגעתי למסקנה הזו. המטרה שלנו היא לא להפיץ איזה מסר או להיות בשליחות מטעם מישהו, אלא לעשות כיף".

כדורגל ככרטיס כניסה לחברה

קשה שלא לעשות קישור בין היותו של טרסוב עולה חדש לבין סוגיית "השייכות", שעולה באופן טבעי, בין אם מכוונים אליה ובין אם לא, כשמדברים על כדורגל שוליים ופריפריה. "באוקראינה לא אהבתי כדורגל", הוא מספר, "לפעמים אני מדבר עם אנשים שראו מונדיאל 94' או 98', וקצת מקנא בהם. אותי זה לא עניין אז. אבל כשהגעתי לישראל, הרגשתי שאני צריך לבחור קבוצה כי האהדה פה מפותחת. זה היה נושא שיחה בבית הספר והייתי צריך להשתלב. למזלי, זה באמת עניין אותי והתחלתי לאהוב את זה. הלכתי לספריה וקראתי עיתונים מאנגליה כדי לבחור קבוצה באנגליה ואז בחרתי מתוך טבלה קבוצה לאהוד בספרד. הייתי מקשיב לשירים ושערים באדיקות". סלנר, לעומתו, מתאר את עצמו כאחד "הילדים האלה ששיחקו עד שהאורות נכבים. הייתי משחק כל הזמן. החיים שלי היו סביב זה".

"ליגת העל לא מעניינת אותנו"

הם אומנם לא זוכרים מתי בדיוק התחילו את העיסוק בכדורגל שוליים, אבל הם כן זוכרים את הפעם הראשונה שצילמו משחק כדורגל ביישוב ערבי. סלנר: "הצעתי לטרסוב לנסוע לאום אל-פחם לצפות במשחק של מכבי אום אל-פחם נגד בני ג'דידה בליגה ב' ולצלם עם הסמארטפון". טרסוב מממשיך: "בחיים לא הייתי באום אל-פחם, או בכלל בכפר ערבי". סלנר חוזר לספר מכאן: "בכניסה לכפר הלכנו לאיבוד, אבל בסופו של דבר הגענו לאצטדיון. אז באו שוטרים יהודים ולקחו אותנו הצידה, הם התחילו לתחקר אותנו, חשבו שאנחנו פעילי ימין. שאלו אם יש עלינו דגל. לא הבנו מה הם רוצים, על איזה דגל הם מדברים. אחר כך אמרו לנו שלא מזמן איתמר בן גביר וחבריו עשו צעדות עם דגלים בנצרת. חשבו שבאנו להרים את אום אל-פחם. אחרי התחקור נכנסנו לאצטדיון, וכולם מסתכלים רק עלינו". טרסוב: "כמו במערבונים, כששחור נכנס לבר של לבנים. או בעצם הפוך – כשלבן נכנס לבר של שחורים". סלנר: "אמרתי לטרסוב בוא נשב ונתנהג נורמלי, בסך הכל באנו לראות משחק כדורגל". טרסוב: "היה לקבוצה שוער יהודי, שאחרי המשחק אמר לנו לא להיכנס לשם יותר. את קולטת? שוער יהודי של קבוצה ערבית אומר לנו לא להיכנס". סלנר: "היה משחק מעולה, ובסופו שלחנו את התמונות לחברים, כולם צחקו עלינו. אז הבנו שעלינו פה על משהו".

כשסלנר וטרסוב נשאלים על המקום הכי מוזר שהיו בו, הם עונים ללא שהות "בקה אל-גרבייה". "יש שם גדר הפרדה באמצע העיר", אומר סלנר וטרסוב מוסיף "אני בחיים לא ראיתי את גדר ההפרדה, עד שהגעתי לשם". סלנר משלים: "אני לא אדם פוליטי, ואפילו ימני מבחינת הדעות, אבל הייתי המום כשנחשפתי לגדר שם. זה מזעזע". אל בקה הם הגיעו כדי להצטרף לחגיגות העלייה של קבוצת הפועל עירוני בקה אל-גרבייה מליגה ב' לליגה א' ("אנחנו נהנים להידחף לאירועים האלה, זה כייף").

אתם סולדים מליגת העל?
טרסוב: "לא סולדים, זה פשוט לא מעניין אותנו".

סלנר: "לא אכפת לי מה קורה שם. בדרבי של תל אביב, למשל, הלכנו בדקה 70 כי זה לא היה מעניין. אני לא מבין ממה אנשים מתלהבים. אחרי כל כך הרבה משחקים שהלכתי אליהם וראיתי בטלוויזיה, הבנתי שאני מאבד הרבה כשאני מתרכז רק בקבוצה אחת. יגידו שאין לי מושג או לב או נשמה, אבל אני מרגיש שלהם אין. אוהדים מפסידים המון כשהם עוקבים רק אחרי קבוצה אחת. שייסעו חצי שעה לכפר קאסם ויראו משחק עם 4,000 צופים ואווירה שבדרבי אין כזאת. זורקים אבנים, הולכים מכות".

טרסנוב: "בכפר קאסם אין יציע, יושבים על סלעים".

סלנר: "יותר נכון יושבים על סלע. הטוטו הקים להם מגרש, וכל העפר שפינו בשביל המגרש הפך להיות היציע. היה שם סלע אחד לשבת עליו, ביקשתי ממישהו שישמור לי על המקום כי הייתי צריך ללכת לרגע, הוא אמר שהוא לא יכול לשמור לי, שזה מסוכן. רגע אחר כך מגיע מישהו ומתיישב, גונב לנו את הסלע למרות שהיה עד לכל השיחה. אנשים שלא רואים את זה מפספסים חוויה משוגעת של כדורגל".

האצטדיון בכפר קאסם (צילום: כדורגל שפל)

שניכם מקדישים לעניין הרבה שעות ומשאבים, אתם מרוויחים מזה באיזשהו אופן?
סלנר: "באופן עקרוני אנחנו מסרבים לגבות תשלום על תערוכות או הרצאות שלנו. באחד הברים שהרצינו בו, רצו לגבות 15 שקל על ההרצאה ולא היינו מוכנים. זה נשמע טיפשי, אבל אני לא מוכן שדברים שקשורים לכדורגל שפל יהיו בתשלום. בתערוכה בתל אביב, אחד האורחים ראה תמונה של בני נוג'ידאת, קבוצה בדואית מהצפון. הוא סיפר לנו שהוא קורא עליהם בעיתון כל יום ראשון, כלומר קורא את השורה האחת שמתארת כמה-כמה יצא במשחק שלהם בשבת. הוא לא מכיר אותם ולא כלום, אבל במשך שנים עוקב באדיקות כמה הבקיעו, כי השם שלהם הדליק אותו. הוא ביקש לקנות את התמונה שלהם ומכרנו לו אותה במאתיים שקל. מאז ועד היום אני מרגיש כל כך רע עם זה שלקחתי כסף על התמונה. הוא שלח לי צילום של התמונה שלנו תלויה במשרד שלו, וזה שבר אותי שקיבלתי כסף על משהו שמישהו תלה במשרד שלו. מאז כל כמה חודשים אני מזמין אותו להרצאות שלנו, וגם שלחנו לו במתנה את הספר 'מה עשה הנוער'". (ספר שמכיל אסופת טקסטים על כדורגל בעריכת האחים מוטי ורפי דה פיצ'וטו. סלנר וטרסוב חיברו את אחד הטקסטים, וגם כותבת שורות אלו).

את המילה "אותנטי" אתם לא אוהבים, אבל מעריצים את המילה "שפל". מה הסיפור?
טרסנוב: "כל מה שמצחיק אותנו שהוא עלוב, הוא שפל". סלנר: "אם אני רואה דוכן פלאפל פתטי, עם מוכר קשיש ותפריט על מפית, לעומת פלאפל מצוחצח כמו סופרפארם – ברור שאוכל בשפל. אבל גילינו שלהסביר לערבים מה זה 'שפל', זו משימה קשה. התארחנו אצל אחד התושבים במג'ד אל-כרום, היה שם גם סגן ראש עיריית קלאנסווה. אנחנו יושבים בסלון וצוחקים, פתאום אחד מהם מדבר בערבית. זה לא סימן טוב. בדרך כלל הם לא מדברים בערבית לידנו. הוא לוקח שאיפה מהסיגריה ושואל למה קוראים לנו שפל. שתיקה מביכה. אמרתי שזה כמו שבטבע יש מחזוריות, ולפעמים נמצאים למטה ולפעמים למעלה, אז זו הכוונה של שפל. בסוף הארוחה נתנו טרמפ לאחד התושבים, וכשנכנסנו כולנו לאוטו, הוא אמר לי שזה היה הסבר גאוני. שהצלתי את המצב".

משוגעים, אבל בפרופורציה

ברחבי העולם יש סצנה חיה ובועטת של כדורגל שוליים. יש אפילו ענף תיירות של משוגעים לדבר, שנקרא Groundhopping. "אלו אנשים חולים בראש. הם שמים את כל הכסף שלהם על טיסות למקומות נידחים כדי לראות משחקים בליגות נמוכות", מציב טרסוב את הגבול בין מידת התחביב שלהם לזו של הקיצוניים בתחום. סלנר קופץ: "את בטח חושבת שאנחנו חולים בראש, שאומרים על אחרים שהם חולים בראש. אבל אנחנו עוסקים בתחביב הזה ברדיוס של 40 דקות נסיעה באוטו, הבאמת משוגעים בראש טסים בכל העולם בשביל משחקי שוליים. לא מדובר על 4-5 אנשים, אלא על אלפים שכל שבוע-שבועיים טסים למקום אחר".

צפרירים חולון נגד לזרום חולון, ינואר 2016 (צילום: כדורגל שפל)

סלנר וטרסוב גם אירחו בישראל כמה כאלה. "אחד מהם הגיע לישראל בתקופת חג המולד, כי באירופה אין משחקים בתקופה הזו", מספר סלנר, "זה היה מדהים לראות, הוא צפה בכמה שיותר משחקים בשלושה ימים ורשם הכל בטבלת אקסל – שם המשחק, תאריך, מספר אוהדים ותוצאה. זו אספנות לשמה, אספנות של שורות אקסל. הוא ביקר כבר ביותר משבעים מדינות, והגיע אלינו דרך כמה בלוגים מחו"ל, שכתבנו בהם".

מה היה הלו"ז של הביקור?
סלנר: "הוא נחת בשדה התעופה, שכר אוטו ונסע עם המזוודות ישר למשחק בחולון. משם נסענו יחד למשחק באבו גוש, שם הפגשנו אותו עם חבר שלנו שלקח אותו למשחק בליגה הפלסטינית, כי אנחנו לא עוברים את החומה. הלוואי ויכולנו. בערב הוא חזר למלון, וביקש שלמחרת נאסוף אותו משם. הגענו לכתובת של המלון באזור התעשייה בפתח תקווה, אז גילינו שהוא ישן בבית זונות, באיזה מלון לפי שעה".

טרסוב: "יש לו אישה, ילדה וקריירה. בן אדם נורמטיבי. פעם ראשונה שהוא בישראל, והוא אפילו לא היה בתל אביב, זה לא עניין אותו. הוא התארח במלון הזה כי הוא הכי קרוב לכביש הראשי, וככה בעשר בבוקר הוא כבר היה יכול להיות במשחק של הליגה עד גיל 16".

במקרה אחר הם אירחו זוג תיירים גרמנים, אותם לקחו למשחק בשפרעם. טרסוב: "אב הבית של האצטדיון חשב שיעניין אותם להיכנס לדשא, אז הוא התחיל לפתוח את השער. זה לא עניין אותם, אז אמרנו לו שהם לא רוצים להיכנס, אבל אי אפשר היה לעצור אותו ברגע שהוא התחיל לפתוח את המגרש. אז נאלצנו להיכנס". סלנר: "התמכרתי לערבים. בלי קשר לדעות פוליטיות, ברגע שערבי מסביר פנים, זה ממיס". טרסוב: "אמרנו להם שאי אפשר להגיד לו 'לא', שפשוט יבואו ויחייכו". סלנר: "עלינו אל הדשא דקה לפני שהמשחק מתחיל, וכל היציע מתחיל לשיר לנו 'כהנא מת'". טרסוב: "עשו לנו הופעה אישית. זה היה מצחיק". סלנר: "הגרמנים שאלו אותנו מי זה כהנא, ולא ידענו איך בדיוק להסביר להם". טרסוב: "פתאום הבנתי שאני לא בטוח שאני בכלל יודע מי זה כהנא".

הם עצמם הולכים למשחקי שוליים במקומות אחרים בעולם רק אם הם נמצאים במדינה במסגרת טיול אחר, לעולם לא יטוסו במיוחד. טרסוב: "בזמן שהתערוכה שלנו הציגה בסרביה, הלכנו בין השאר גם למשחק בליגה השלישית. 80% מהצופים שם היו תיירים, שבאו לראות את המקומיים. משהו בזה צרם לי". סלנר: "לי זה לא צורם. כמו שתייר בא לכאן ולומד דרך כדורגל השוליים המון על החברה בישראל, אז כשהייתי בתאילנד עם אשתי, הלכנו למשחק ליגה ג' והיא ממש נהנתה". טרסוב: "ביום האהבה הוא לקח אותה למשחק ידידות בליגה השלישית של תאילנד, קולטת?". סלנר: "לומדים המון על התרבות. האוכל שם, למשל, הוא לא גרעינים, אלא שיפודי אננס. כל מקום וההשתקפות שלו".

עוד על "כדורגל שפל":
פייסבוק – https://www.facebook.com/KaduregelShefel/
טוויטר – https://twitter.com/kaduregelshefel
אינסטגרם – https://www.instagram.com/kaduregelshefel/