דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
החברה הערבית

"יום האדמה ב-1976 היה הפעם הראשונה שהערבים בישראל יצאו לפעולה משותפת. זה מהפך"

הסוציולוג פרופ' עזיז חידר משרטט קו ישר בין ההפגנות לפני 46 שנה לכניסת רע"ם לקואליציה: הבשלת תודעה פוליטית ורצון להשתתף בקבלת ההחלטות | למרות השינויים, הוא צופה שסוגיית הקרקע תמשיך להיות משמעותית

מפגינים ביום האדמה, 1979 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
מפגינים ביום האדמה, 1979 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
יניב שרון

יום האדמה, שצוין היום (רביעי) בהפגנות ביישובים ערביים ברחבי הארץ, הפך עם השנים לאחד מסמלי המאבק של הציבור הערבי בישראל באפליה נגדו ובפגיעה בזכויותיו. אבל הסוציולוג פרופ' עזיז חידר רואה בו גם ביטוי להתפתחות משמעותית שעבר אותו ציבור מאז הקמת מדינת ישראל: הבשלה של תודעה פוליטית, והיווצרות הנהגה שפועלת בתוך כללי הדמוקרטיה. לדבריו, ההפגנות שנערכו בגליל לפני 46 שנים הן נקודת מפנה, שאחת התוצאות שלה היא כניסת מפלגה ערבית לקואליציה לפני כשנה.

"הפגנות יום האדמה ב-1976 סימלו מצד אחד את הערך של האדמה והצורך הרב בקרקע ביישובים הערביים, ומצד שני את ההתפתחות שקרתה בחברה הערבית מהקמת המדינה", אומר חידר, מרצה לסוציולוגיה במכללת דוד ילין, ועמית מחקר במכון ון ליר ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית, "זה קרה בתקופה שהיתה תנופה בישובים הערביים, ושינוי דרסטי בחינוך, בכלכלה, במיוחד בתחום הפוליטי".

"בשנות השבעים, הערבים בישראל עברו מהישרדות להסתגלות"

לדברי חידר, "שנות השבעים היו עשור מכונן לאוכלוסייה הערבית. כמעט כל תחומי החיים השתנו לגמרי. זה קרה בזמן שהערבים החלו לשנות את דעתם על מדינת ישראל. הם עברו מהישרדות להסתגלות. מבחינה אזרחית, הממשל הצבאי בוטל והם לא היו כפופים יותר לצבא. מבחינה כלכלית, כל כוח העבודה הערבי השתלב בשוק העבודה, והאבטלה בחברה הערבית שאפה לאפס. זה יצר התפתחות כלכלית אדירה."

אך על ההתפתחויות האלו העיבה מצוקת הקרקע. בשנות השבעים החלה הממשלה להפקיע אדמות חקלאיות שהיו שייכות לאזרחים ערבים בגליל כדי להקים יישובים יהודים, הגדול שבהם הוא העיר כרמיאל. הכעס על המהלך תורגם לפעילות פוליטית: הכרזת שביתה כללית ביישובים הערביים, לראשונה מהקמת המדינה, והפגנות שדוכאו ביד קשה על ידי המשטרה וצה"ל, שבמהלכן נורו למוות שישה אזרחים תושבי סכנין, עראבה ודיר חנא.

"יום האדמה היתה תקופה של תנופה פוליטית", אומר חידר, "מה שהצליח זו הפעילות הקולקטיבית, שלא היתה קיימת אז בישובים הערביים. זה היום הראשון שהערבים יצאו לפעילות קולקטיבית. זה מהפך.

מפגינים בסח'נין ביום האדמה בשנת 1988 (צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
מפגינים בסח'נין ביום האדמה בשנת 1988 (צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

חידר מדגיש את התפקיד המכריע של הסטודנטים הערבים בפעולה האזרחית. "ועדי הסטודנטים הערביים היו חזקים מאוד. היתה להם פעילות יומיומית אינטנסיבית. החלק שלהם במחאה היה גדול מאוד, ובולט על פני המפלגות הערביות, שלא היו מפותחות באותה תקופה. היו אז רק שתי קבוצות פוליטיות. הסטודנטים היוו את חוד החנית. ערב השביתה, בוועדת ראשי הרשויות הערביות לא היה לה רוב. מי שהיטו את הכף היו הסטודנטים, שבאו במאות למפגשים.

דמות נוספת שיש לה תפקיד מפתח במאבק היתה ראש עיריית נצרת, תאופיק זיאד, שלפני בחירתו לראשות העיר היה חבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית רק"ח. "אי אפשר לשכוח את מנהיגותו של זיאד, שהיה יכול לגרום לכך, כמנהיג ותיק", אומר חידר. "היה שילוב בין הנהגה מקובלת, תנאים חברתיים וכלכליים, ופעילות הסטודנטים".

"כבר בשנות ה-80, התנועה המתקדמת אמרה 'אנחנו חלק אינטגרלי'"

חידר מתבונן בתהליכים שעבר הציבור הערבי מאז יום האדמה הראשון ב-1976. מרכיב בולט שהוא מסמן היא היחלשות הדומיננטיות של הסטודנטים הערבים כציבור פוליטי מובחן. "ככול שהמפלגות התחזקו, החלק של הסטודנטים בפעילות הפוליטית ירד. משנות ה-90' לא רואים את הפעילות שלהם כמו אז. זו תופעה שלא חזרה על עצמה. הם לא פעילים משום שיש מפלגות. זו פעילות ממוסדת במסגרת החוק הקיים לצד תופעת השתלבות במרכז הפוליטי הישראלי".

פרופ' עזיז חידר. "ה שקורה היום עם כניסת רע"ם לקואליציה הוא לא רעיון חדש" (צילום: אלבום פרטי)
פרופ' עזיז חידר. "ה שקורה היום עם כניסת רע"ם לקואליציה הוא לא רעיון חדש" (צילום: אלבום פרטי)

תהליך נוסף הוא התחזקות מגמות ההשתלבות בכלכלה ובפוליטיקה, שהחלו בשנות השבעים. "מה שקורה היום עם כניסת רע"ם לקואליציה הוא לא רעיון חדש", אומר חידר. "כבר בשנות ה-80', התנועה המתקדמת אמרה 'אנחנו חלק אינטגרלי מהמרכז הפוליטי הישראלי, ורוצים להיות חלק מקבלת החלטות'. המושג 'מדינת כל אזרחיה' הוא של התנועה המתקדמת. בפעם הראשונה תנועה פוליטית ערבית שיתפה פעולה עם גנרל יהודי ציוני, מתי פלד. דבר שלא קרה בעבר".

אוקטובר 2000: "הערבים גילו שהם לא אזרחים"

הפעם השנייה שבה הציבור הערבי יצא בהמוניו למחאה היתה באוקטובר 2000, נגד ביקורו של יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון בהר הבית. באירועים אלו נהרגו בהתנגשויות עם המשטרה תשעה אזרחים ערבים. חידר מצביע על האירועים האלו כנקודת מפנה נוספת, שהובילה להיחלשות מעמד המנהיגות של הציבור הערבי וגם של צמצום המעורבות הפוליטית שלו.

"המנהיגות הערבית אינה יכולה לגייס אלפים כמו פעם למחאה. מאז שנת 2000, המנהיגות הערבית פחדה לצאת למחאה ציבורית של כל הציבור. במקביל, יש נסיגה בהשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי. הוא כבר לא מאמין בסוג כזה של מחאה, משום שהוא לא מאמין במנהיגות הערבית. במהומות אוקטובר, הערבים גילו בפעם הראשונה שהם לא אזרחים. התחיל דכדוך וניכור, משהו שקשה להסביר אותו. הבינו שיש כשל ברור ביחסים עם המדינה".

חידר מסמן נקודה נוספת: פרסום מסמכי החזון של ערביי ישראל ב-2006 וב-2007, שקראו להגדרת ישראל כמדינה יהודית וערבית, וכינון הסדרים שיעניקו לאזרחים הערבים שותפות בשלטון, במשאבים ובקבלת ההחלטות, והכרה היסטורית באירועי הנכבה. "המסמכים נכתבו על ידי אקדמאים ופעילים מקבוצות שונות, ובעיקר עצמאיים, לאחר תקופה של דכדוך", אומר חידר, "יש בהם ניתוק מסוים מהבעיה הפלסטינית."

המסמכים לא אושרו על ידי ועדת המעקב, הגוף האזרחי העליון של ערביי ישראלי, משום שהתנועה האסלאמית הצפונית ובל"ד התנגדו. כתגובה למסמכים, בל"ד כתבו את הצהרת חיפה, שמדגישה את הקשר וההשתייכות של הערבים בישראל לעם הפלסטיני ולפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון.

"כשנתניהו נחלש הוא הכשיר את רע"ם. חלק מהמפלגות הערביות מעוניינות בהדרה"

השנים שלאחר מסמכי החזון סימנו האצה של מגמת ההשתלבות של ערביי ישראל בשוק העבודה, שהגיעה במקביל לתהליכי ניאו ליברליזציה. "ראש הממשלה אולמרט שינה את המדיניות שלו וקידם שילוב של הערבים בשוק העבודה, ויחד עם קידום המשטר הנאו ליברלי הישראלי. נתניהו המשיך את המדיניות הזו. הוא אמר שאסור להפלות על רקע לאומי דתי, ושצריך שילוב עמוק ואפילו שיביא לשוויון. הוא קידם שילוב בשוק העבודה, אבל לא שילוב בכלכלה, והדרה פוליטית קיצונית".

מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד חותמים על הסכם קואליציוני (צילום: נוואף נבארי)
מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד חותמים על הסכם קואליציוני (צילום: נוואף נבארי)

"כשנתניהו נחלש הוא הכשיר את רע"ם, ובסופו של דבר גרם לכך שרע"ם תהיה בקואליציה. המפלגות היהודיות חששו לפעול יחד עם המפלגות הערביות. המפלגות הערביות המליצו פעמיים על גנץ כראש ממשלה, אך הוא היה פחדן. רק נתניהו יכול היה להכשיר את המפלגות הערביות. הוא הכשיר את רע"ם, יתר המפלגות הכשירו את כולם. זה תהליך שצריך לחקור אותו  מחד הדרה פוליטית, ומאידך כניסה לקואליציה".

למרות שהגורם המרכזי להדרת הערבים מההנהגה הפוליטית הוא המפלגות היהודית, חידר טוען שגם למפלגות הערביות יש חלק בכך. "אני טוען שחלק מהמפלגות הערביות מעוניינות בהדרה, כדי להבטיח את הקולות הערבים, ולמנוע חבירת קולות למפלגות יהודיות. מאז 1996, יותר מ-80% מהקולות הערבים הולכים למפלגות הערביות. זה גטו אלקטורלי שמשרת את המפלגות הערביות".

החברה האזרחית: "הפנים של העמותות מופנות החוצה, במקום פנימה"

שינוי עומק נוסף הוא פריחתם של ארגוני החברה האזרחית, שלדברי חידר מהוות אף הן אפיק לפעולה פוליטית. "העמותות של החברה האזרחית הערבית מעולם לא היו א-פוליטיות. הן התחזקו מאוד אחרי שנת 2000, עם היחלשות המפלגות, והתפקיד שלהן התרחב במידה רבה מאוד. מחד מספר העמותות גדל, ומאידך, העמותות הגדולות מנסות להתקרב למפלגות. חלקן הגדול מסונף למפלגות מסוימות."

לחידר יש ביקורת על העמותות, שלא לוקחות מקום של הובלה בציבוריות הערבית. "הפנים שלהן מופנות החוצה במקום פנימה. הן עוסקות ביחסים עם המדינה, ולא בשינוי פנימי".

"בזמן האחרון רוב ראשי העמותות רוצים להשתלב בפוליטיקה,, אומר חידר, "בבחירות האחרונות ספרתי 13 בכירים בעמותות שניסו להשתלב במפלגות. הם יהיו דור ההנהגה הבא רק אם הם יקימו מסגרות פוליטיות חדשות. המפלגות הקיימות סגורות. אם הם רוצים להשתלב בפוליטיקה הם חייבים להקים תנועות חדשות. השאלה האם הם יצליחו בזה".

הפוליטיקה וההנהגה השתנו, נושאי המאבק נשארו זהים

חידר צופה שלמרות השינויים, סוגיית הקרקע תמשיך להישאר מרכזית במאבק הפוליטי של הערבים בישראל. "האדמות תמיד יישארו בלב המאבק. היו אז תנאים אחרים, אבל השפעת הפקעת האדמות מחריפה כל הזמן. אין עתודת קרקע בחברה הערבית. אין איפה לבנות בתים, גנים, עסקים, תעשיה".

"הבעיה גדולה יותר ממה שהיתה אז, והיא תישאר משום שהמדיניות לא השתנתה. תמיד מדברים על הפקעה, אבל המדינה סיפחה אדמות בבעלות ערבית למועצות אזוריות יהודיות. כ-50% מהאדמות בבעלות ערבית נמצאות בידי אותן מועצות אזוריות. זה התחיל בשנות ה-60 ועד היום זה קיים."

חידר מוחה על חוסר ההתערבות של חברי הכנסת הערבים בסוגיית הקרקע. "הפוליטיקאים שותקים. הבעיה היא שאין פעילות פוליטית מתאימה. תכניות הפיתוח לא מתייחסות לזה. אני טוען נגד הפוליטיקה הערבית שלא מעיזה לדבר על זה. מדובר בכמעט 300 אלף דונם אדמות. אם חלק היה משוחרר, ובתכנון נכון, כל המצוקה היתה נפתרת. התוצאה היא שהערבים חייבים לבנות ללא היתר. המדינה גובה מיליארדים כל שנה, והפוליטיקאים מסרבים לעסוק בזה".

"ערבים מהגרים ליישובים יהודיים כי אין עבודה ואיכות החיים בלתי נסבלת"

תוצאה נוספת של מצוקת הקרקעות היא הגירה של צעירים ומשפחות ערביות ליישובים יהודיים או לערים מעורבות. מבחינת חידר מדובר בתופעה מדאיגה. "המהגרים הם המלומדים ביותר, בעלי המקצועות היוקרתיים, אלה שהיו עשויים לשמש דוגמה וליצור שינוי בתוך הישובים הערבים".

לדבריו, לא מדובר בביטוי של מגמת השתלבות של הציבור הערבי בחברה היהודית. "זו השתלבות כפויה. הם מהגרים משום שאין מגורים ועבודה ביישובים הערביים, ואיכות החיים בלתי נסבלת. 80% מהמהגרים מדברים על איכות חיים. השאלה היא האם יש לי חלופות ואני יכול לבחור, או שאין לי חלופות ואני חייב להגר".

"איכות חיים בישובים היהודיים שונה לגמרי, למרות שלעתים המרחק הוא ק"מ אחד או שניים. בכמה ישובים בצפון יש הגירה לכרמיאל. הם עובדים בישוב שלהם אבל גרים בכרמיאל. הילדים הולכים לבית-הספר ביישוב, ואחר הצהריים חוזרים לכרמיאל. היום הניידות הפוכה".

"ההגירה יוצרת שילוב אישי, אינדיבידואלי, זה לא חדש. הבעיה היא השילוב הקולקטיבי. כציבור, הערבים נשארים מחוץ לחברה, עד היום".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!