ניצן סנש (35), ממושב בן-עמי שליד נהריה, מגדל אבוקדו מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא נשוי ואב לשלושה (7, 5, 2), דור שלישי במשק סנש, ורואה את ייעודו במטע. "כששואלים אותי איך הכי כדאי לאכול אבוקדו, אני אומר: ישר מהמטע", הוא צוחק, "פשוט להרים אבוקדו שנפל מהעץ, לבצוע אותו כמו חלה של שבת ולתת ביס".

בחנויות ובמרכולים ביס באבוקדו לא זמין כמו במטע, אבל כעת האבוקדו מצוי בשפע. השנה יירשם בישראל יבול שיא של "הזהב הירוק". במספרים: 210 אלף טון, שיכניסו למעלה ממיליארד שקלים. כחצי מהיבול יימכר בישראל, השאר ילך לייצוא. השנה זו השנה השנייה שאבוקדו הוא הפרי המוביל בייצוא.

ניצן סנש במטע. "במדינה שבה הממשלה לא מחזיקה מעמד יותר משנתיים, מגדלי אבוקדו מסתכלים קדימה יותר מעשור" (צילום: אלבום פרטי)

אבל השמחה לא שלמה. המלחמה באוקראינה עצרה את השיווק לשוק הרוסי והאוקראיני, המהווים, בדרך כלל, יעד לכ-40% מייצוא האבוקדו. "הקיפאון עקב המלחמה וירידת הרובל", אמר באחרונה ראובן דור, יו"ר שולחן האבוקדו במועצת הצמחים, "מעלים ספק אם יימצא דורש לסחורה שכבר גודלה ונקטפה, שחיי המדף שלה מוגבלים מאוד".

לדבריו, עלולה להיות פגיעה של 5% בייצוא הכולל, ויש לקוות שכ-30 מיליון שקל – שווי האבוקדו שכבר הועבר אליהן – לא יהיו כסף אבוד.

סנש מרגיע. "הזנים שמבוקשים ברוסיה הם הזנים 'הירוקים' כמו אטינגר", הוא מסביר, "לעומת זאת, בשאר אירופה יש דרישה לזנים ה'שחורים' – בעיקר ההאס". אלא שבאירופה יש סכנת היצף באבוקדו ממדינות אחרות. "ההיצף באירופה אמנם מדאיג", הוא אומר, "אבל אני לא מאמין שהמחיר יירד מאוד, כי השוק מוצף בסחורה פחות נדרשת. השאלה היא מה יהיה על הסחורה שתוכננה להישלח בהמשך".

אל השאלה הפתוחה הזו מצטרף אישור הרפורמה, שתאפשר ייבוא של אבוקדו לארץ. את זה סנש ממש לא מבין. אבל על כך בהמשך.

"מאז שאני זוכר את עצמי אני במטע"

במשק סנש מגדלים אבוקדו כבר משנות ה-70 של המאה שעברה. "סבא שלי גידל, אבא שלי גידל והיום אני מגדל", אומר סנש, שאחרי שירותו הצבאי למד אגרונומיה. "מכיוון שהיה לי ברור מגיל צעיר שאני הולך להיות חקלאי ולהמשיך את המשק של אבא וסבא, היה לי חשוב להבין לעומק את התהליכים שקורים בתוך הצמח, איך אפשר לשפר את בריאות העץ, פוריות הקרקע ובסופו של דבר זה יתבטא ברווחיות".

10 שנים הוא עבד במשרד החקלאות כמדריך לגידול פירות סובטרופיים (אבוקדו, מנגו, ליצ'י), ומאוגוסט האחרון הוא מלווה ומדריך 12 משקים ברחבי הארץ בגידול אבוקדו, החל משלב ההחלטה אם לנטוע ומה לנטוע ועד שלב שיווק הפרי.

ניצן סנש במטע. "אנשים חושבים שהחקלאים 'החזירים' אשמים ביוקר המחיה, אבל אני מקבל מקסימום 5 שקלים לקילו" (צילום: אלבום פרטי)

משק סנש הוא משק עם היסטוריה. הסב, שאול סנש, עלה לארץ מהונגריה לאחר ששרד את אושוויץ. "בדור שלו החלום על ציונות היה מילה נרדפת לחקלאות. סבא וסבתא שלי חלמו להקים את המדינה ולעשות בה חקלאות".

והוא עצמו נולד, כאמור, לאבוקדו: "מאז שאני זוכר את עצמי אני במטע, כבר בגיל חמש יושב על מיכל אבוקדו שקטפתי. לשבת על הכנף של הטרקטור, לעשות עם אבא סיבוב 4-3 פעמים בשבוע לפתוח את ההשקיה במטע – אלו חוויות שיצקו בי מין גאווה כזאת, שליחות. הייתי ילד, אבל הרגשתי שאני מיוחד ועושה משהו חשוב, משהו שמשנה. זה מילא אותי ועיצב את האישיות שלי בצורה מאוד עמוקה".

כשהיה קם מוקדם בבוקר לרסס עשבים במטע, היה מגיע לבית הספר עם ריח של חומר ריסוס על הידיים. כששאלו אותו על הריח, אמר בגאווה שהוא חקלאי. "במקום שממנו אני מגיע, מי שעבד בבוקר הוא הבן אדם הכי מוצלח, הכי גאה בעצמו. כל החיים שלי סבא החדיר בנו את התורה של חקלאות וציונות. זאת הצוואה שהוא השאיר ואני לוקח על עצמי להגשים אותה".

"סבא הוא כוכב הצפון שלי"

בכל שבת, הוא מספר, הוא עולה לקבר של סבו, שנפטר ב-2005, לערוך חשבון נפש. "אני שואל את עצמי אם הוא היה מבסוט מהדרך שבה אני הולך. הוא כוכב הצפון שלי. הוא האיר וסלל לי את הדרך. אני מרגיש שהוא היה מאוד גאה בי.

"הוא הרים את המשק הזה. הוא שתל את עץ האבוקדו הראשון כשעוד לא ידעו כלום, והיום הנכד שלו מנהל משק בעצמו, מלווה קיבוצים גדולים, יושב בשולחן מגדלי האבוקדו ובוועדה המקצועית של ענף האבוקדו ושותף להכתבת הקצב של הענף. אני גאה ומאמין בחקלאות ישראל. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל זה מה שאני מרגיש".

בתחילת החודש השיק עם בתו, תלמידת כיתה א', ערוץ יוטיוב: "אבא ונטע מדריכי אבוקדו". בסרטון הראשון שהעלו הם מסבירים איך לעצב עץ אבוקדו. מבחינתו, חקלאות היא גם חינוך. "ככה למדתי לקום מוקדם ולעמוד בזמנים, לעשות עבודה כמו שצריך בצורה מסודרת, למדתי הגינות ואחריות, להתייחס לסביבה בצורה מכבדת, לא להשליך, לא ללכלך, לשמור על העולם והוא ישמור עלינו. זאת הצוואה של סבא – קודם כל חקלאות. להעביר אותה מדור לדור בצורה הכי טובה שאפשר".

"חקלאות זה כמו רולטה"

מבחינתו, הדבר הקשה ביותר בחקלאות הוא קבלת החלטות בתנאים של אי ודאות. "במשך שנה שלמה אנחנו קמים בבוקר, גוזמים, משקים, קוטמים, מדשנים, מביאים דבורים שיעשו האבקה ודואגים שיהיו לאבוקדו כל התנאים שבאפשרותנו לתת. מבחינה כלכלית, מסובך לנהל עסק כזה, כי יכול להיות שפתאום תבוא קרה, או יבוא שרב, ולא משנה כמה עשינו את הכי טוב שלנו, משהו שלא קשור אלינו בא והחריב את כל היבול. זה כמו רולטה. כשצריך לקנות טרקטור, לך תדע אם תצליח להחזיר את ההשקעה.

ילדי משפחת סנש במטע. "זאת הצוואה של סבא – קודם כל חקלאות. להעביר אותה מדור לדור בצורה הכי טובה שאפשר" (צילום: ניצן סנש)

לעץ אבוקדו לוקח שלוש שנים עד שהוא נותן פרי. "לך תדע", אומר סנש, "אם עד אז לא תהיה קרה, או שירדו המחירים, או שתהיה שנה פחות טובה. לפעמים יש גם פשיעה חקלאית. כשמדובר במשק, על אחת כמה וכמה משק משפחתי קטן, חייבים לתכנן את עצמנו טוב טוב. חייבים לשים כסף בצד, שיהיה לנו אורך נשימה".

עץ אבוקדו שניטע בקרקע יחזיר את ההשקעה רק אחרי 11 שנים. "איזה אדם בר דעת יבוא וישקיע בחקלאות כשלוקח כל כך הרבה זמן לראות ממנו רווח?", הוא אומר, אבל יודע על בשרו שחקלאים הם אנשים שמאמינים בדרכם.

"מי שמגדל אבוקדו רואה לטווח הארוך ויודע שיהיה בסדר", הוא אומר, "אחרת אין לי איך להסביר את זה. במדינה שבה הממשלה לא מחזיקה מעמד יותר משנתיים, יש אנשים שמסתכלים קדימה יותר מעשור. זה הסיפור שלנו".

עליות ומורדות בגידול אבוקדו

לישראל שמור מקום של כבוד בקידום הסחר הבינלאומי באבוקדו. בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה האירופאים לא הכירו את האבוקדו. הייצוא היה מצומצם, רק כמה אלפי טונות בשנה שהגיעו בעיקר לצרפת. בשנות ה-70 החלה תנופת נטיעות גדולה, בעקבות החלטה של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית לכלול את האבוקדו בנטיעות הגדולות והמרוכזות עבור ההתיישבות החדשה, בעיקר בצפון הארץ.

יתרונות הענף היו בולטים: הכנסות גבוהות שהתקבלו אז ממטעי האבוקדו הבוגרים; מיעוט יחסי של ימי עבודה לדונם; תקופת קטיף ארוכה (מספטמבר-אוקטובר עד מאי, בהתאם לזנים); והיעדר מחלות ומזיקים שמחייבים הדברה וטיפולים יקרים. שטחי האבוקדו בארץ גדלו משמעותית, הייצוא המריא ל-30 אלף טון בשנה, ו-80% מהיבול היה מיועד לייצוא.

אבוקדו מזן פינקרטון. "איך הכי כדאי לאכול אבוקדו? פשוט להרים אבוקדו שנפל מהעץ, לבצוע אותו כמו חלה של שבת ולתת ביס" (צילום: מו"פ צפון)

באמצע שנות ה-80, כבר יוצאו לאירופה 130 אלף טון אבוקדו מדי שנה. אבל אז החלה האטה משמעותית בנטיעות. מחסור במים, ירידה באיכותם ושיקולי נדל"ן הביאו לירידה של יותר מ-50% בשטח. היבול היה מצומצם והתמורה נמוכה מהמצופה. בשנות ה-90 מטעים רבים נעקרו.

ובכל זאת, מגדלי האבוקדו לא מפחדים מדרך ארוכה. הפרי נפוץ כיום בכל רחבי אירופה. בארץ ניטעו מטעים צעירים בעקבות העלייה הגדולה והעקבית בצריכת הפרי בשוק המקומי. עבודת פיתוח ומחקר מאסיבי, לצד חידושים אגרוטכניים, הגדילו משמעותית את כמות היבול.

"ייבוא אבוקדו לארץ מסכן ענף שלם"

אבל אחרי השפע והאיכות מגיעה שאלת המחיר (שנסק בעבר גם עד כ-30 שקלים לקילו), והרפורמה שמבקשת להוזילו. "כששואלים אנשים ברחוב מי אשם ביוקר המחיה", אומר סנש, "הם אומרים אוטומטית שאלו החקלאים החזירים שמוכרים אבוקדו ב-30 שקלים, כשאני מקבל מקסימום 5 שקלים לקילו. הפכנו לאויבי העם".

לדבריו, כמו לדברי חקלאים רבים, הרפורמה מסכנת את הגידול המקומי: "אנחנו מגדלים כיום אבוקדו כמעט בלי הדברה. הכי קרוב שאפשר לאורגני. כניסה של מזיקים תביא ליותר הדברה, יותר חומרים לא בריאים שבאים במגע עם הפרי. חבל, כי זה יוריד את האיכות שלו ויעלה את המחיר. חומרי ההדברה יקרים ומזיקים בעצמם. חוץ מזה שהשוק האירופי מאוד מקפיד על רמות של חומרי הדברה בתוצרת חקלאית. זה לא לטובתנו. אם זה לא יהיה רווחי, יפסיקו לגדל. כמו שהיה כאן בשנות ה-90. אז מה עשינו בזה? ייבוא אבוקדו לארץ מסכן ענף שלם".

לא, הוא לא חושש מתחרות. "יש לנו אבוקדו מעולה", הוא  אומר, "ואם לא ימכרו אותו במחיר יותר גבוה ממה שקונים מאיתנו, הוא ימשיך להיות רווחי. חבל להרוס משהו כל כך מצליח".

אבל את החקלאות הישראלית אי אפשר, לדבריו, לרמוס ולחסל לגמרי. "יש פה אנשים שזאת הנשמה שלהם וזו דרך החיים שלהם. אנחנו נהיה פה גם אחרי הגל הזה".

"חקלאים טובים חייבים לנסות חידושים מדעיים"

בימים אלה שותף סנש (עם ד"ר ליאור רובינוביץ', חוקר בכיר במו"פ צפון מיגל של החברה לפיתוח הגליל), למחקר הבוחן פיתוח אמצעים ושיטות הגנה על האבוקדו בהתמודדות עם קרה ושינויי האקלים.

גם במטע בקיבוץ נירים בנגב עוסקים במחקר ובחידוש הרכבים של זני אבוקדו. כבר בסוף שנות ה-90 ניסו בהצלחה נטיעה של עצים במרווחים קטנים יותר, והובילו גישה שמקובלת כיום בכל המטעים בישראל.

"אנחנו לא רק מגדלים, אלא גם אורזים, משווקים ומשנעים", אומר בר חפץ (45), רכז ענף האבוקדו בקיבוץ. "אנחנו משווקים לשוק המקומי כ-40% מהתוצרת, ואת השאר מייצאים".

בר חפץ במטע בנירים. "כילד גדלתי בין עצי האבוקדו" (צילום: אלבום פרטי)

גם חפץ לא הגיע לגידול אבוקדו במקרה. עוד כשהיה ילד, אביו ניהל את המטעים בקיבוץ. הוא עצמו עבד בהם כנער ולמד חלק גדול ממה שהוא יודע היום. "כילד גדלתי בין עצי האבוקדו, נשמתי אבוקדו בכל יום וכמובן אכלתי ממנו. אני מניח שזה מסלול שהיה ידוע לי מראש". וגם הוא בוגר הפקולטה לחקלאות.

לדבריו, גידול האבוקדו בנגב המערבי מגיע להישגים מקצועיים וכלכליים מעל לממוצע הארצי. הגדלת שטחי המטעים נתקלת בשתי בעיות עיקריות: מחסור במים ומחסור בכוח אדם לקטיף.

בקיץ 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", נטעו בנירים חלקות לגידול זן מיוחד לשוק המקומי בקיץ, התקופה היחידה בשנה שבה אין בדרך כלל פרי. חלקה אחרת במטע מיועדת לניסוי במניעת מחלה פטרייתית קשה הפוגעת בעצים.

בין השאר, החלו לנטוע עצים תחת בית רשת, שמגן עליהם מפני נזקי טבע. בחורף מצמצם בית הרשת את עוצמת הרוח, וכתוצאה מכך מקטין אידוי; בקיץ – מוריד את הטמפרטורה, חוסך במים ועוזר להגדלת הפרי. החיסרון הגדול של בית הרשת הוא מחירו – יותר מ-5,000 שקלים לדונם.

לחפץ חשוב לנצל התפתחויות טכנולוגיות. "חקלאים טובים", הוא אומר, "חייבים לצעוד קדימה עם הזמן ולנסות את החידושים המדעיים המתקדמים ביותר". לכן, בשנים האחרונות הוכנסו למטע בנירים אמצעים שונים, כמו מערכות לסחרור האוויר שמונעות קרה.

המטע בקיבוץ נירים. "כל עץ צריך טיפול יחידני" (צילום: בר חפץ)

האבוקדו הוא אחד מצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות הישראלית. בנגב הוא רגיש במיוחד לרמת המליחות של המים.  האתגר הגדול הוא איכות ועלות המים המשמשים להשקיה. "יחסית לענפי גידול אחרים, הטיפול באבוקדו לא קשה", אומר חפץ, "צריך להכיר את התכונות המיוחדות שלו – כמו רגישות גבוהה לעודף מים, מחסור במים ובעיקר איכות המים. כמות הריסוס חייבת להיות מדויקת. כאן כל עץ מטופל בנפרד ובאופן אישי, כי כל עץ צריך טיפול יחידני שמגיע לו. לא מתייחסים רק לחלקה אלא לפרטים המרכיבים אותה".

"זה כבר לא סקסי כמו פעם"

במשק של סנש במושב בן-עמי עובדים איתו הוריו, אשתו ועובד מתאילנד. את מטעי האבוקדו בקיבוץ נירים מתפעל צוות קבוע ומצומצם, המונה שני אחראים, בהם חפץ, 4 עובדים זרים קבועים וקבוצה מתחלפת של צעירים בעבודה מועדפת. מדי פעם, מגיע לתת כתף ועצה טובה גם אביו, נמרוד חפץ.

העלויות הכרוכות בהעסקת עובדים זרים מכבידות מאוד על החקלאים, כמו גם האתגר המוכר לכל חקלאי בישראל שנסמך על ידיים עובדות זרות: איוש המכסות דרושות לעבודה בחקלאות. בעבר עבדו במטע של נירים עובדים מרצועת עזה השכנה. "הלוואי", הוא אומר, "שגם היום היו מגיעים לכאן העובדים מהרצועה".

סנש רואה את בני דורו שסביבו ורובם לא רוצים לעסוק בחקלאות. "אין בזה כסף, ולהיות חקלאי זה כבר לא סקסי כמו פעם", הוא אומר. "שואלים אותי אם השתגעתי לגמרי, ואני עונה שכנראה שכן. קודם כל כי חובה עלי להוכיח שהחקלאות היא עדיין הציונות ושאפשר לחיות ממנה בכבוד".

לקינוח: ארטיק אבוקדו

מרכיבים: אבוקדו גדול בשל,  מנגו או שני אפרסקים, בננה וחצי, כוס וחצי מים.
הכנה: טוחנים בבלנדר את האבוקדו ושאר הפירות עם המים. כשהתערובת חלקה לגמרי יוצקים אותה לתבניות ארטיק ומקפיאים. כעבור כמה שעות יש ארטיק ירקרק וקרמי.