בשבילים הירוקים בקיבוץ יחיעם בגליל המערבי שומעים בימים אלה אוקראינית ורוסית. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, הגיעו לקיבוץ שמונה משפחות של עולים פליטים, במסגרת "בית ראשון במולדת", תוכנית לקליטת עלייה שמפעילה התנועה הקיבוצית מאז ימי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר בשנות ה-90.

במסגרת הזו צפוי הקיבוץ לקלוט עד סוף השבוע הבא 18 משפחות של עולים שמגיעים לארץ כפליטי מלחמה, גם מבלרוס, אחרי שהשאירו את כל חייהם ורכושם מאחור. 18 משפחות חדשות הן תוספת משמעותית לקיבוץ בן 190 משפחות (כ-720 תושבים).

את העולים שמגיעים ליחיעם מלווה בימים אלה יאנה שווץ (38), שהגיעה לקיבוץ לפני שנתיים. היא עובדת בהנהלת החשבונות ובמשרד של המזכיר, וכדוברת רוסית לקחה על עצמה בהתנדבות את המשימה.

יאנה שווץ מלווה בהתנדבות את העולים. "אני יודעת מה זה לעלות. אני עוד זוכרת את המבטים עלינו. את הצעקות 'רוסים מסריחים'" (צילום: הדס יום טוב)

"'בית ראשון במולדת'", היא מסבירה, "זאת תוכנית שבלי קשר למלחמה אנשים עולים דרכה ומשתכנים זמנית בקיבוצים. הם מקבלים סיוע בכל מה שקשור לאזרוח בישראל – מפתיחת חשבון בנק עד משרד הפנים. הם עוברים תוכנית אולפן אינטנסיבית בת חצי שנה, ואחריה מקבלים סיוע במציאת עבודה באזור במקצועות שלהם".

ביחיעם הוקם, לדבריה, צוות מתנדבים של 16 דוברי רוסית המתגוררים בקיבוץ ומספר מתנדבים נוספים, והוכשרו עשרות דירות שאותן העולים שוכרים במחיר מוזל. "השמשנו לטובת העניין את כל יחידות הדיור שהיו לנו – דירות שהיו של גרעינים, בית הארחה ישן, דירות שכירות".

ואיך כל העניין מתקבל?
"ההתגייסות של הקהילה לא פחות ממדהימה. יש קבוצה של אימהות שמבשלות לעולים אוכל חם בימים הראשונים שלהם פה; אנשים עוזרים להם עם מידע; מסיעים אותם; מגיעים עם הילדים לבתי הספר; תורמים וקונים ציוד; מכשירי חשמל. הם בהלם מזה".

מבנים שיוסבו ביחיעם לקליטת העולים ודירת מגורים לעולים. "השמשנו לטובת העניין את כל יחידות הדיור שהיו לנו" (צילומים: הדס יום טוב)

לדבריה, גם באזור יש התגייסות מטורפת. "פרסמנו הודעה שאנחנו מתחילים לקלוט ויש דברים שאנחנו צריכים. קיבלנו המון דברים מכפר ורדים, מקיבוצים אחרים בסביבה. אנשים תרמו המון דברים וקנו דברים חדשים מכספם – ריהוט, מוצרי מזון. מאוד מרגש לראות את זה".

"זו שליחות עבורי"

היא עצמה עלתה מרוסיה כשהייתה בת 5, בשנות ה-90. "אני יודעת מה זה לעלות, מה הקשיים", היא אומרת, "אני עוד זוכרת את המבטים עלינו. את הצעקות 'רוסים מסריחים'. אני זוכרת את הבושה. שנים כל ההוויה שלי התרכזה בלהתבייש ולהיות שונה.

"אני רואה את הילדים הבוגרים, בגילאי בית ספר, ואני ישר מדמיינת אותם לא מבינים מילה ולא יודעים מה הולך סביבם, מוציאים את הסנדוויץ' עם הנקניק שהביאו מהבית, כמוני, שהייתי מתביישת להוציא אותו. לכן זו שליחות עבורי, אני מרגישה שאני עושה משהו מאוד משמעותי. אמרתי לעצמי, הלוואי והיו עושים עבורנו עשירית מזה, ואני ממש שמחה שלא יהיה להם קשה כמו שלנו היה, שהישראלים כבר במקום אחר היום".

בסיום התוכנית, כעבור חצי שנה, העולים יותר ממוזמנים, לדבריה, להישאר ולהתקבל לקיבוץ. אבל לדעתה, לא רבים יבחרו לעשות זאת. "רובם עם השכלה מאוד גבוהה", היא אומרת, "ואי אפשר למצוא באזור הזה עבודה ברמה הזו. יש פה אחד מנהל תחבורה, עוד אחת כלכלנית בחברת ענק עולמית, יש פה מתכנתים, מהנדסים, רופאים. אנחנו כמובן נסייע לכל מי שירצה, אבל בתחומים שלהם אין להם איפה לעבוד פה. אני מאמינה שרובם ירצו לעבור לחיפה, לקריות, למרכז".

"ממש חלום בשבילנו להצליח לעבוד פה כרופאים"

משפחת אפטקר – טימור (58), אשתו כריסטינה מחניצ'בה (41), שניהם רופאים, ובנם דוד (11) – ברחו מאוקראינה בתחילת מרץ, שבוע אחרי שפרצה המלחמה. ב-6 בחודש הגיעו לתל אביב, ואחרי שבועיים במלון שסיפקה להם הסוכנות, הגיעו, לפני כעשרה ימים, ליחיעם.

כריסטינה וטימור אפטקר. כריסטינה: "המשימה שלנו עכשיו היא ללמוד עברית ולהשתלב בישראל" (צילום: הדס יום טוב)

"בימים הראשונים למלחמה", מספרת כריסטינה, "חשבנו שזה לא יימשך הרבה זמן, ושהכי בטוח להישאר בבית. אחרי כמה ימים מפחידים מאוד חברים ומשפחה כבר אמרו לנו: 'אל תחכו, תארזו מזוודות ותעזבו את קייב, אי אפשר לדעת מתי זה יגמר. תעזבו כל עוד אתם יכולים'".

טימור: "הלכנו לתחנת הרכבת, חיפשנו כל רכבת שמגיעה לצד המערבי של אוקראינה. היו כמה רכבות לפינוי אנשים מהעיר, אבל מספר האנשים שחיכו ברציפים היה עצום. היינו אנחנו עם דוד ועם חתול, והבנו שאין לנו צ'אנס, אנחנו לא יכולים להצטופף שעות בעמידה ברכבת, עם ילד בן 11 וחתול.

"ראינו רכבת אחרת שלא הייתה רכבת פינוי, והייתה אמורה לצאת שלוש שעות אחר כך. לא היה לנו כרטיס, אבל בכל זאת התיישבנו בה. לא ידענו אפילו לאן היא נוסעת, רק רצינו לצאת. בסוף גם הרכבת הזו הפכה לרכבת פינוי. ישבנו. והגענו לעיר ויניצה, 3 שעות מקייב".

כריסטינה: "בויניצה היה לנו מזל. פגשנו נערה בת 17 שהמשפחה שלה השיגה רכב. היא נסעה לקרובי משפחה במולדובה ולקחה אותנו לגבול. שם נפגשנו עם שאר המשפחה שלה, והם עזרו לנו, בחינם, עם מקום זמני בקישינב. הלכנו לשגרירות וביקשנו עזרה להגיע לישראל. לא פחדנו להגיע לישראל. תמיד ידעתי שזה המקום של היהודים".

בית הארחה ששופץ והוסב לדירות קליטה. "ההתגייסות של הקהילה לא פחות ממדהימה" (צילום: הדס יום טוב)

איך זה מרגיש להיות פליט בקיבוץ?
טימור: "יש המון תמיכה. המנטליות של ישראלים זה לעזור. מהיום הראשון בשדה התעופה עד עכשיו אנשים מבקרים אותנו, מביאים מזון, מצרכים, מספקים מידע, עוזרים עם הביורוקרטיה.

"זה לא מרגיש ממש כמו פליטות. אנחנו אזרחים פה. ברור שלא קל להעביר את כל החיים למקום אחר עם שפה אחרת, במיוחד תחת לחץ, אבל אנחנו די מורגלים לעבור בין ארצות. אני נולדתי באזרבייג'ן, למדתי ברוסיה, שנינו עבדנו בהרבה מדינות אחרות במרכז אסיה, ואז הגענו לקייב".

גם דוד שמח להיות פה?
כריסטינה: "מצד אחד הוא שמח להיות בטוח, הוא גם רצה להגיע לישראל כשיגדל, אבל מצד שני הרבה מאוד דברים סביבו השתנו בבת אחת".

טימור: "היום הראשון בבית הספר בקיבוץ כברי היה שוק בשבילו. הוא לא הבין כלום. הוא היה מופתע שלומדים פה ערבית. אבל זה בסדר, זה נורמלי. זו סיטואציה מאוד לא נוחה, אבל אנחנו מקווים ויודעים שהוא יתגבר. הוא צעיר, יש לו מוח צעיר. יש לו גם עברית בסיסית, הוא יודע לקרוא, ואנחנו מאמינים שהוא ידבר עברית מהר מאוד".

חצר הבניין שיקלוט את משפחות העולים. טימור אפטקר: "המנטליות של הישראלים זה לעזור" (צילום: הדס יום טוב)

מה אתם שומעים על המצב בקייב?
כריסטינה: "אני קוראת חדשות כל יום, ומתכתבת עם החברים והקולגות שלי כל הזמן. המצב נהיה רע יותר מיום ליום. אנשים לא מוצאים אוכל בחנויות, והעיר מופצצת כל יום. החיים שם קשים מאוד עכשיו. יש לי אפליקציה, לפעמים אני רואה 12-10 אזעקות ביום. אנחנו מאוד מודאגים לגבי חברים ומשפחה שלנו שנשארו שם".

כשתיגמר המלחמה תחזרו הביתה לאוקראינה?
טימור: "אני לא יודע. היו לנו חיים טובים מאוד בקייב, והיו לנו תוכניות. עכשיו הן נהרסו. זו המציאות. התוכניות שלנו לא יכולות להימשך. אחותי ואבא שלי נמצאים כאן בארץ כבר 30 שנה, ואני חושב שנרצה להישאר. ממש חלום בשבילנו להצליח לעבוד פה כרופאים. אני מנסה לבדוק איפה ניתן לעשות את המבחנים לרופאים זרים, ואחרי האולפן כנראה נלך לעשות את זה".

כריסטינה: "כרגע אנחנו לא חושבים רחוק. המשימה שלנו עכשיו היא ללמוד עברית ולהשתלב בישראל".

אם לא תעבדו בחצי שנה הקרובה, איך תסתדרו?
טימור: "אנחנו משתמשים בחסכונות ובסל הקליטה שקיבלנו לשישה חודשים. בינתיים זה מספיק לכסות את השהות שלנו פה. כסף זה לא מה שמדאיג אותנו".

כריסטינה: "בחרנו את התוכנית הזו וללמוד עברית בידיעה שזה מה שאנחנו עושים עכשיו".

"אנשים לא מבינים כמה חופש חשוב לאדם"

גם משפחת משקוב – מאיר (41), מהנדס, אלונה (46), בעלת פעוטון, ושלושת ילדיהם מישה (16), סופיה (12) ואיליה (10) הגיעו לקיבוץ לפני 10 ימים. הם הגיעו ממוסקבה, שממנה הצליחו לצאת במזל.

"התחלנו להתכונן לעלייה כבר לפני חמש שנים", מספר מאיר, "היינו כבר בקשר עם הסוכנות. רצינו שהגדול יסיים בית ספר, למכור את החפצים, את האוטו ואת הבית, ואז לעלות. אבל כשהתחילה המלחמה הבנו שאנחנו חייבים לצאת מרוסיה כל עוד אפשר. המצב עכשיו ברוסיה מאוד קשה. המצב הכלכלי מאוד לא טוב, ואנחנו גם מתנגדים לממשלה, במיוחד לגבי המלחמה".

אלונה, מאיר ומישה משקוב. "מאוד טובים אלינו פה, אבל ברור שזה לא פשוט, ולא יהיה פשוט" (צילום: הדס יום טוב)

איך הגעתם לכאן?
מאיר: "היינו פה בביקור לפני 15 שנה, וממש אהבנו את המקום – את האנשים, את הטבע. ראינו שיש פה חינוך טוב לילדים ויש פה עבודה ואפשר להתפתח פה; שזה מקום טוב לגדל בו משפחה. והכי חשוב, רצינו חופש. אנשים לא מבינים כמה חופש זה דבר חשוב לאדם. חופש דיבור, חופש לחיות איך שרוצים.

"מאחר שהיינו כבר בקשר עם הסוכנות לא לקח לנו הרבה זמן, יחסית, להשיג ויזה. השגנו אותה לפני 15 יום, אבל לא הצלחנו להשיג טיסה. התקשרנו לסוכנות, ואמרו לנו שיש מקומות על טיסה למחרת בערב. חזרנו מהעבודה, הוצאנו את הילדים מבית הספר והיינו על הטיסה הזו".

איך אתם מרגישים כאן בקיבוץ?
מאיר: "הכול קרה מאוד מהר, אנחנו רק מתחילים להבין את זה עכשיו. המקום הזה מאוד יפה ומאוד טובים אלינו פה, אבל ברור שזה לא פשוט, ולא יהיה פשוט". הוא מספר ששינה את שמו ממקסים למאיר, כי הוא חושב שיהיה קל יותר להיטמע בישראל עם שם ישראלי. "אבל אנשים פה מאוד חברותיים, כרגע זה מקום מושלם בשבילנו פה".

שביל ירוק ביחיעם. "כל בוקר אני הולכת בשבילים ולא מאמינה כמה יפה פה. אבל אני מאוד מתגעגעת למשפחה" (צילום: הדס יום טוב)

אלונה: "גם שם גרנו בפרוורים, ולא רצינו לגור בעיר גדולה. כשראינו שאפשר להגיע לקיבוץ, זה  נראה לי מתאים. מקום שיש בו הרבה טבע, גינה לשחק, שכנים טובים, קשרים חברתיים. יש פה נוף מאוד יפה. כל בוקר אני הולכת בשבילים ולא מאמינה כמה יפה פה. אבל אני מאוד מתגעגעת למשפחה, ולילדים בפעוטון שהייתי צריכה לעזוב. זה הכי קשה לי".

מאיר: "כן, החלק הזה מאוד קשה. כולם נשארו שם – ההורים שלי, ההורים של אלונה, הדודים, האחים. יש לנו שם משפחה גדולה, והיה מאוד קשה לעזוב אותם. אבל אני מאוד רוצה שהילדים יהיו ישראלים, יגדלו ויתחנכו פה".

איך הילדים מרגישים?
מאיר: "השבוע היה היום הראשון של סופיה בבית ספר. מישה ואיליה ילכו לראות את בית הספר יחד עם שאר הילדים שהגיעו. סופיה מאוד אוהבת ללמוד, אבל ביום הראשון היא לא הבינה כלום, בגלל זה הבנים נורא לחוצים".

גינת משחקים ישנה. מאיר: "אני מאוד רוצה שהילדים יהיו ישראלים, יגדלו ויתחנכו פה" (צילום: הדס יום טוב)

אלונה: "המנטליות של אנשים פה חדשה לנו, וגם להם. אנשים מאוד חמים, יש הרבה נתינה, רצון לעזור. הם פותחים את הדלת, נותנים חיבוק, מאוד אוהבים את החיים. אנשים כל הזמן נפגשים אחד עם השני, ויש עוד משפחות גדולות. צריך להתרגל, אבל בסוף זה דבר טוב. מישה רוצה להיות כבאי, נבדוק אם יש בישראל בית ספר לכבאות".

אתם חושבים לחזור למוסקבה אחרי המלחמה?
מאיר: "ממש לא. אנחנו נשארים פה, זה מה שתכננו, רק שזה קרה יותר מהר ממה שחשבנו. בהמשך נחפש עבודה במקצועות שלנו, ואז נחליט איפה בישראל לגור, אם פה בקיבוץ או במקום אחר. אנחנו נשארים בישראל. זה הבית שלנו מעכשיו. אני מאוד מתגעגע למשפחה, אבל לא קשה לי לא לגור שם. אני מקווה שהמלחמה תסתיים והם יוכלו לבוא וגם יעשו עלייה, או לפחות יבואו לבקר".

"זה שקשה לא קשור לישראל. פשוט קשה"

נטליה מליק (46), מתכנתת בתחום הגאופיזיקה, הגיעה ליחיעם לפני כשבוע מהעיר פולטבה במזרח אוקראינה. "כשהתחילה המלחמה התחילו הפצצות ליד העיר", היא מספרת, "ממש באותו היום, 24 בפברואר, על הבוקר, שמענו את ההפצצות מהערים לידינו. כל הזמן היו אזעקות, והחזית הלכה והתקדמה אלינו. ההפצצות נהיו יותר ויותר קרובות".

איך הצלחת לצאת?
"אחרי 10 ימים הבנתי שאני חייבת לצאת, אף שבעלי לא יכול לצאת, כי הוא בגיל גיוס. הגעתי עם כמה קרובים ברכבת לגבול עם מולדובה, שם לקחו אותנו למרכז פליטים. תכננתי להישאר שם עד שתיגמר המלחמה, אבל הבנתי שזה לא יקרה בקרוב, אז יצרתי קשר עם הקונסול שהיה במרכז הפליטים.

"הוא לקח אותי לשגרירות לסדר את המסמכים. התור היה ארוך, המתנתי שם 12 שעות, אבל בלילה קיבלתי את הוויזה. למחרת עליתי על טיסה לישראל. הקרובים המשיכו לאירופה, ובסוף הגיעו לגרמניה".

הילדים שלה, בני 21 ו-22, הגיעו לישראל לפני כמה שנים עם תכנית "סלע". הבת גרה בבית החייל, והבן במעונות סטודנטים. גם הוריה ואחותה מתגוררים בישראל. "זה מקל שיש פה משפחה", היא אומרת בדמעות, "אבל אני מאוד מתגעגעת לבית שלי, לבעלי, לשכנים, לחברים. פה הילדים שלי, אבל שם בעלי. אני חצויה".

ולמה דווקא יחיעם?
"שמעתי על זה במולדובה, מיהודים אחרים שהיו במרכז. יש לי פה משפחה, אבל לא ממש הייתה לי אופציה אחרת. ההורים שלי מבוגרים וגרים בדירה קטנה. אי אפשר שאגור איתם. יחיעם נראה לי פתרון טוב".

והוא אכן כזה. "כשהגעתי הנה כבר לא הייתי צריכה לעשות כלום, הכול עושים בשבילי. הביאו אותי משדה התעופה, סידרו את הדירה, האכילו, הכול היה מוכן. בשבוע הבא אני צריכה להתחיל אולפן ואני חושבת שזה יהיה לי טוב מאוד".

פינת ישיבה במתחם הדיור של העולים. נטליה מליק: "אני מאוד מתגעגעת לבית שלי, לבעלי, לשכנים, לחברים. פה הילדים שלי, אבל שם בעלי. אני חצויה" (צילום: הדס יום טוב)

באוקראינה היא התגוררה באזור כפרי, "ודומה פה", היא אומרת. "אני אוהבת את השקט, את הטבע. רק שפה יותר חם. מאוד חם, ואמרו שיהיה יותר חם, זה הדבר היחיד שמפחיד אותי", היא צוחקת, ומספרת שקצת נלחצה כשהבינה שיחיעם זה "קיבוץ" – מילה ששמעה בעבר הרחוק. "אחותי ביקרה לפני יותר מ-20 שנה בקיבוץ. חשבתי שאבוא ואצטרך לעבוד, שאוכלים בחדר אוכל וזה בתמורה לעבודה. קצת פחדתי מזה. אבל כשהגעתי ראיתי שזה כבר לא ככה, מזל".

קשה לך כאן?
"מאוד. אבל גם הוקל לי. זה מין, ביחד כזה. יש הרבה מאוד סטרס. במולדובה בכיתי המון, פה היה לי הרבה יותר קל, אבל לאחרונה אני מתחילה שוב לבכות. זה מציף, זה קשה. בעיקר אם חושבים על הכול: מדינה זרה, אנשים שונים, שפה אחרת – גם השפה המדוברת, אבל גם השפה הרגשית והאנושית. אבל קיבלו אותי באהבה ענקית פה. זה שקשה לא קשור לישראל. פשוט קשה".

תרצי להישאר גם אחרי המלחמה?
"לא יודעת. עכשיו אני שמחה שאני פה. אני לא חושבת כל כך קדימה. אולי לא אשרוד את החום של יולי-אוגוסט. חשבתי על עלייה, אבל זה אף פעם לא היה משהו מוגדר. בעלי שם, הייתה לי עבודה שאני אוהבת, אבל כשהתחילו הצרות לא חשבתי על שום מקום אחר חוץ מישראל".

היא הייתה מאוד רוצה למצוא עבודה בתחום המקצועי שלה: "אנסה לעשות הכול", היא אומרת, "אבל קשה לי להאמין. זה קצת מתסכל. אולי אשאר בישראל גם כשהמלחמה תיגמר וגם בעלי יבוא, ואז נהיה כל המשפחה ביחד".