אנה גולוביצקי (39) עלתה לישראל כנערה מהעיר זפוריז'יה במזרח אוקראינה. רצונה העז להשתלב בארץ הוביל לניתוק מהמקום שבו נולדה וגדלה. השנים חלפו והתחושות נעשו מורכבות. נולד געגוע, שהוביל אותה ליצור, לפני שנים אחדות, סרטון אישי מאוד בשם "ביקור בית" – מעין סיור דיגיטלי ברחובות העיר, שאותו ערכה באמצעות המפות וצילומי הרחובות של גוגל, אך לא הראתה לאיש.

המלחמה באוקראינה החזירה אותה אל הסרט. "ראיתי אותו ובכיתי", היא אומרת, "זה עזר לי להוציא את האבל והכאב שלי". ואז החליטה גם לפרסם אותו. שוחחנו כדי להבין מה השתנה.

"תמיד הסריח והשמיים היו אפורים"

גולוביצקי לא אהבה את זפוריז'יה של ילדותה. "מהרגע שעליתי לארץ", היא מספרת, "במשך הרבה מאוד שנים לא התפתחו לי שום סנטימנטים או זיכרונות טובים מאוקראינה או מזפוריז'יה. הרגשתי ישראלית ולא רציתי לחזור לשם בכלל".

למה לא אהבת את העיר?
"המצב האקולוגי בעיר תמיד היה נוראי. המפעלים זיהמו את הנהר, תמיד הסריח והשמיים היו תמיד אפורים. הורי התגרשו כשהייתי בת 11, אני בת יחידה, וזה הוסיף לתחושת הדכדוך. אמא ואני עברנו להתגורר במין שכונת פועלים שהייתה מרוחקת במרכז העיר. שכונה שהייתה מורכבת משורות אפורות של בניינים של עשר קומות, מגורים סובייטים קלאסיים".

ואם לא די בכך, בשנות ה-90 מצבה של הכלכלי של אוקראינה החמיר. עוד ועוד מפעלים ברחבי זפוריז'יה נסגרו. "המון אנשים מצאו את עצמם בלי עבודה. התחיל בלאגן ממש נוראי. כל הזמן לא היה כסף, חילקו לאנשים תלושים לסוכר וקמח.

"העסק המצליח למעילי פרווה, שאבא שלי ניהל, קרס, כי אף אחד יותר לא יכול היה להרשות לעצמו מעיל. סבתא שלי המשיכה לעבוד בלי לקבל משכורת. נהיינו יותר עניים ועם הזמן שמתי לב שאיכות החיים השתנתה קצת.

"נוסף על כך, אבא שלי, אף שהיה אנטי-קומוניסט, חרד למה שיקרה עם היהודים בגלל נפילת בריה"מ. ההורים היו בלחץ, אבל אני התייחסתי לזה כמשחק. הסיפור הזה של תלושי המזון הרגיש לי ככה, כמו משחק.

"אני זוכרת גם שהכול תמיד היה מלווה בפחד: פחד לצאת מחוץ לדלת הבניין, פחד לצאת לרחוב. חבורות של גברים צעירים מובטלים היו מתכנסות בפארקים, ברחובות ובבניינים – היו משתכרים ומתמסטלים. במבט לאחור, כל זה היה מאוד אפוקליפטי".

"ואני הייתי נערה גלובלית"

בטח היה גם משהו טוב.
"האור היחיד בחיי היה בית הספר שלמדתי בו, בית ספר לאומנויות. למדתי במגמת מוזיקה. הייתה לנו מנהלת משוגעת עם חזון-על להחיות בית ספר ברוח בית הספר שבו למד המשורר אלכסנדר פושקין ליד מוסקבה בתחילת המאה ה-19, שם למדה האליטה הרוסית.

"אנחנו אמנם לא למדנו לטינית או יוונית עתיקה, אבל זה היה בית ספר מאוד שונה. לימודי הספרות שלנו התחילו מסיפורי גילגמש דרך כל יצירות הספרות הגדולות באירופה ורוסיה. היה לנו קורס לימודי תרבות שהשתווה ברמתו בקלות לקורס שלמדתי במבוא לתרבות המערב באוניברסיטת תל אביב, בלימודי התואר הראשון שלי בקולנוע טלוויזיה וספרות.

"כל כך אהבתי את בית הספר שלא רציתי לחזור הביתה בכלל. הייתי נשארת בבית הספר עד הערב, הולכת לשיעורים של כל המגמות. הייתי מאוד חנונית, כל הזמן רק רציתי ללמוד עוד, וזה גם אפשר לי לפגוש את החברות שלי".

איזו מין נערה היית?
"בתוך כל זה, אני הייתי נערה גלובלית. הערצתי את כל להקות הבריטפופ הגדולות – אואזיס, בלר, סווייד ופאלפ. הן היו כל עולמי. למדתי בטירוף אנגלית כדי להבין את השירים וחיפשתי כל מידע אפשרי על הלהקות האלו. בראש רציתי להיות שם, במקום אחר, שיותר קרוב לחוויה הגלובלית".

איך הגעת לשמוע את השירים?
"הייתי לקוחה קבועה בחנות שהייתה מוכרת הקלטות פיראטיות עם אלבום על כל צד. היו שני מגזינים: קומסומולץ ופטויץ, שהיו בהם ראיונות ותמונות של כל הלהקות. היו לי גזרי עיתונים של כל הלהקות שאני אוהבת. הייתי מחכה לגיליונות חדשים, כל חודש הולכת לעיר וקונה אותם במעבר תת קרקעי, שבו רוכלים היו יושבים עם עיתונים. אמא שלי אף פעם לא הבינה למה אני צריכה לבזבז כסף על הדבר הזה, אבל הייתי מוותרת בשמחה על הרבה דברים בשביל זה".

"בקיבוץ ציפו שנשיל את הזהות שהבאנו מהבית"

כשהמצב הכלכלי החריף, אביה החליט שאין במדינה עתיד, והציע לה להצטרף לתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), שבמסגרתה בני נוער מגיעים לישראל, חיים בפנימייה, לומדים שלוש שנים בתיכון, ואחר כך יכולים להתאזרח והתגייס לצה"ל.

לפני שאביך סיפר לך על נעל"ה, ידעת משהו על ישראל?
"שנתיים לפני זה יצחק רבין נרצח. פתאום השם של ישראל הופיע הרבה בחדשות, והתפתח אצלי רצון ללמוד עליה יותר. אני זוכרת את עצמי רואה את התוכנית השבועית על ישראל בטלוויזיה. ההצעה שלו דיברה אלי. אמא התנגדה, אבל שכנענו אותה".

במסגרת נעל"ה היא הגיעה ב-1997 לקיבוץ עין גדי. היא זוכרת שבאוקראינה חילקו להם עלונים של קיבוץ עין  גדי עם תמונות של קקטוסים ודקלים. "זה נורא דיבר אלי", היא מספרת בצחוק. "כשהייתי ילדה ביקרתי בגן בוטני, ואמרתי לאבי שבמקום כזה אני רוצה לחיות, ופתאום הדברים נראו דומים. בכלל, אני מאוד אוהבת את המדבר והתחברתי לים המלח. עד היום אני אוהבת לבקר שם".

איך את זוכרת המעבר לישראל?
"הגעתי מתחושה של פחד וחוסר ביטחון לקיבוץ קטן, שאפשר היה להסתובב בו בכל מקום. אני זוכרת איך יצאנו לטיולים בלילה. באוקראינה בחיים לא הייתי מסובבת אחרי תשע בערב. כשהייתי מתקשרת לאמא בערב ואומרת לה שאני בחוץ, היא הייתה נבהלת. הייתי מנסה להסביר לה שזה לא כמו באוקראינה.

"היה לי הרבה יותר טוב ממה שהיה לי באוקראינה. נהייתי עצמאית יותר. אמא שלי דגלה בחינוך נוקשה ומגביל, שצריך לבקש רשות על הכול, ועכשיו עברתי למצב שכמעט הכול חופשי. היו לי הרבה חברים חדשים. התחלתי להשקיע בללמוד עברית כדי שאוכל לקרוא עיתונים".

והחיים בקיבוץ?
"עם הקיבוץ היה קושי מסוים. הוא היה שונה מאוד מאיך שגדלנו. בקיבוץ ציפו מאתנו להתנהגות קבוצתית אחידה. דיברו איתנו שאנחנו קבוצה, שנתנדב ונעזור וכו', וכולנו גדלנו על תפיסה שכל אחד צריך לדאוג לעצמו. היו הרבה קונפליקטים סביב זה.

"בקיבוץ ציפו שמיד נשיל את הזהות שהבאנו מהבית ונהפוך לישראלים – בהתנהגות ובאופי. לא היה שום דיבור על זה שאנחנו ילדים בלי הורים, שעזבנו את הבית ושיש כאן טראומת הגירה. אלו דברים שרק בתקופה האחרונה אני מתחילה לחשוב עליהם.

"בכל מקרה, הייתי אז מאוד סקרנית, קראתי ספרים של א.ב. יהושע רק כדי להתחבר יותר לישראליות. בקיבוץ לא כל כך הצלחתי להתחבר לישראלים, בצבא קצת יותר. אבל אחרי שעברתי לתל אביב החיים קיבלו תפנית ונהיו לי הרבה חברים ישראלים".

לראות את אוקראינה באור חדש

כיום היא גרה עם בן זוגה, יואב, ושני ילדיהם – תמרה (6) ולב (8 חודשים) – ברמת השרון, ועובדת כעובדת סוציאלית. אביה עלה לארץ כשהייתה בצבא, אימה נשארה באוקראינה עד היום.

היא לא רצתה לברוח אלייך בזמן המלחמה?
"ניסיתי לשכנע אותה עשרות פעמים, אבל היא מסרבת. בינתיים שלומה טוב, וגם אין לוחמה בעיר עצמה".

במשך השנים נסעה לזפוריז'יה כמה פעמים. "כל הנסיעות לשם היו בחוסר רצון מובהק, רק במטרה לפגוש את אמא. אבל ב-2017 נסעתי עם בתי הבכורה ובן זוגי. היה בזה משהו שונה – גרנו במלון חמוד בעיר ולא בשכונת הפועלים של אמא. להסתובב סתם בכל מיני מקומות בעיר, העיר לי הרבה רגעים יפים מהילדות. ואף שהעיר נראתה מוזנחת, זה עדיין עשה לי חוויה יותר טובה.

"בעיר יש שכונה שקוראים לה 'עיר העתיד' – זה היה פרויקט סטליניסטי מפואר עם המון מחשבה מאחוריו. בילדות הייתי מסתובבת ברחובותיה בהתלהבות. בביקור שלי שם בפעם האחרונה עדיין היה נורא מוזנח, ובכל זאת הצלחתי לראות מבעד להזנחה את הקסם והיופי ברעיון: בניינים מעוצבים, פארקים עם גינות משחקים. הכול מסביב די מוזנח וזה עדיין מאוד יפה בעיני. כל החופשה הזאת הייתה בסימן של לראות את אוקראינה באור חדש, עם בן זוגי והילדה יכולתי לטייל בעצמאות, ליהנות מהדברים החיוביים של העיר".

מה החוויה הזו עשתה לך?
"גרתי באוקראינה של ברית המועצות, כשהכול היה עמוק בתרבות הרוסית. ב-25 השנים האחרונות שלא הייתי שם, היא החלה לעבור תהליך רציני של אוקראיניזיציה, שלא הייתי קשורה אליו. פתאום התפריטים במסעדות כתובים באוקראינית, שומעים יותר אוקראינית ברחובות. מצד אחד זה מרגיש כמו מדינה זרה, מצד שני זו המדינה שנולדתי בה. אני מבינה אוקראינית, אבל לא יכולה לדבר.

"זה עורר אצלי המון שאלות על הזהות שלי. ובתקופה ההיא, כשכבר החלה המלחמה בדונבאס, זה הכניס אותי עוד יותר לשאלות. אני לא מדברת עם הבת שלי ברוסית, אבל אם אחליט פתאום שכן, באיזו שפה אדבר איתה? רוסית זו לא השפה של אוקראינה יותר, היא של רוסיה, ואני בכלל לא מרוסיה. בסוף, החלטתי לוותר על כל העניין, כדי לא להעביר את התסבוכת הלאה".

"פעם ראשונה הרגשתי געגוע"

כשנה אחרי ששבה מהחופשה ההיא, החלה לחוש צורך לחזור לזפוריז'יה. "תחושה שלא הספקתי להסתובב מספיק ברחובות. אחרי 22 שנה הרגשתי פעם ראשונה געגוע למקום הזה".

בזמנה החופשי, כמה פעמים בשבוע, החלה להיכנס לגוגל סטריט וויו ולצאת לסיורים וירטואליים ברחבי עיר ילדותה. "פשוט להסתובב ברחובות. על הדרך עלו לי המון מחשבות והתחלתי לכתוב אותן. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני רוצה להקליט אותן".

בהשראת עבודה של אמנית, שחקרה את זהותה דרך מצגות עם תמונות מעיר ילדותה, ערכה גולוביצקי עם בן זוגה סרטון אישי מאוד על יחסיה עם עיר הולדתה. "יצירת הסרט הייתה עבורי אקט של ריפוי באמנות. זה עזר לי להשלים עם זפוריז'יה, אפשר לי להרגיש רגשות חיוביים כלפיה וגם לכאוב את כאבה.

"כשמתייחסים למשהו באופן מאוד שלילי קל יותר להיפרד ממנו. היחס לדברים החיוביים אפשר לי לחוות את עצב הפרידה, את הגעגוע. זו הייתה הפעם הראשונה שאפשרתי לעצמי להתאבל על זה, לחוות את ההגירה שלי ולעכל אותה. 20 שנה לא נתתי לעצמי לחשוב על המעבר הזה ממדינה למדינה, על שינוי חיי. האפשרות הזו פתחה פתח לעצבות ולגעגוע שליוו אותי זמן אחר כך, והם עדיין איתי, הם חלק מהאישיות שלי שאני לא מדחיקה יותר".

"כל היום רק בכיתי על זפוריז'יה"

את הסרטון לא הראתה עם סיומו לאחרים. "לא הרגשתי שזה יעניין מישהו. זו חשיפה אישית, ולא היה לי אומץ לזה. אבל בהתחלת המלחמה חזרתי לסרט שלי, ראיתי אותו ובכיתי. זה עזר לי להוציא את האבל והכאב שלי. בשבועות הראשונים של המלחמה בכיתי כמה פעמים ביום. החדשות היו כמעט הכי נוראיות שאפשר לקבל".

הופתעת כשפרצה המלחמה?
"כשאמא שלי דיברה על זה שפוטין הולך לתקוף את אוקראינה לא האמנתי שזה יקרה. לא ממש דאגתי לעיר ולאמא עד שסיפרו שהרוסים שהשתלטו על תחנת הכוח הגרעינית שליד העיר, רק אז התחלתי להרגיש כאב לב עצום. התחלתי מאוד לדאוג לאימי, ניסיתי לשכנע אותה לעבור לגור אצל קרובים. בהתחלה היא לא הסכימה, אבל בסופו של דבר כן עברה אליהם.

"המחשבה על הרחובות מופצצים העלתה בי תחושה נוראה, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. כל היום רק בכיתי על זפוריז'יה. פתאום הרגשתי כל כך הרבה אהבה וחמלה לעיר הזו, שהיא מצד אחד כל כך קשוחה ומפחידה, ומצד שני היא המקום שבו גדלתי. והבן אדם שאני הוא גם בזכות העיר הזו".

היא העלתה את הסרטון לדף האישי שלה בפייסבוק. "כתבתי פוסט על כל המחשבות שלי. זו הייתה, לדעתי, הפעם הראשונה ששיתפתי משהו שעשיתי". בהמשך פרסמה את הסרטון גם בקבוצה "רוסיות בלי חוש הומור", שבו משתפות עולות (ועולים) מחבר המדינות את חוויותיהם.

למה דווקא בקבוצה הזו?
"היא יוצאת דופן. ב'רוסיות בלי חוש הומור' לא רק מדברים על הזוועות. יש שם שיתוף של יוזמות, מקום לבטא את הכאב הקולקטיבי, לתמוך אחת בשנייה. זה דבר מדהים ומרפא. בגלל זה החלטתי לפרסם שם את מה שעשיתי".

איך התגובות?
"קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שהתחברו והתרגשו ממנו. כמה אנתרופולוגיות יצרו איתי קשר ומאוד התרשמו ממה שהם כינו 'שימוש חדשני במדיום קיים', בהקשר לאופן שבו בחרתי להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כדי לחזור לעבר.

"בכללי, אפשר להגיד שגוגל סטריט וויו הופך בימים אלו לאנדרטה של כמה מערי אוקראינה. למיטב ידיעתי מריופול לא ממופה בתוכנה, אבל חרקיב, שנפגעה קשות, כמו גם הרבה שכונות בקייב, ממופות. זו תופעה ממש מעניינת. יכול להיות שמדובר פה בכלי טיפולי חדש".