"לא למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה או משהו כזה", אומרת מריומה קליין־שנטי, זוכת פרס ישראל למפעל חיים לשנת 2022, "בית השנטי התפתח מתוכי, מהשטח. לפני כן לא היו כאן עמותות כאלה לנוער במצוקה״. את הראיון ל׳דבר׳ העניקה קליין-שנטי בחודש שעבר, לפני שידעה על זכייתה בפרס, והוא מתפרסם במלואו במגזין ׳עמיתים׳.
קליין-שנטי (58) נולדה בניו יורק לאם ישראלית ואב יהודי אמריקאי אותה פגשה רק פעמים ספורות במהלך חייה. בגיל שנתיים היא עלתה לארץ והוריה נפרדו. ילדותה בארץ היתה קשה, היא חוותה תקיפה מינית בגיל 5, ומאז הותקפה מספר פעמים נוספות. בגיל 13 נסעה לחפש את אביה. "ראיתי אותו, והוא אמר לי שהוא לא רוצה קשר איתי", אומרת קליין-שנטי, "שם, בין מה שעברתי עם אמא שלי לבין מה שהיה לי עם אבא שלי, העדפתי לחיות ברחוב.
״אני מודה על כל מה שעברתי. אם לא הייתי עוברת את זה, לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי. לא הייתי יכולה להבין מה זה נטישה, מה זה פגיעות, הדברים האלה גרמו לי לבחור בחמלה. אחד הדברים שהבנתי ברגע שהקמתי את בית השנטי הוא שדרך העזרה שלי לאחרים אני עוזרת לעצמי״.
במשך שנתיים שוטטה קליין-שנטי חסרת כל ברחובות בוסטון של שנות ה־80, ישנה על ספסלים ואכלה מפחי זבל. "לשרוד בבוסטון בחורף זה הרבה יותר מאקסטרים. מה שהחזיק אותי זה הפחד שלא ליפול לזנות או להיות נרקומנית. במקום לסמים, אני הייתי מכורה לאוכל. זה היה המזל שלי, שלא התמכרתי לדברים אחרים. האוכל סתם לי את החור בלב״.
בגיל 15 עלתה קליין-שנטי שוב לישראל, נשלחה לפנימייה דתית ממנה פרשה לאחר 3 חודשים, ובגיל 17 נאנסה על ידי שני גברים זרים במונית. למרות תלאות החיים היא נלחמה. קליין-שנטי הוציאה תעודת בגרות ושירתה בצבא. "הייתי חיילת בודדה בצבא, שם הכרתי את בן הזוג שלי שגם הוא היה חייל בודד. שכרנו לנו יחד דירה בתל אביב ואחרי זמן קצר נכנסתי להריון לא צפוי, שגיליתי רק בחודש החמישי״.
באותה דירה קטנה, במבנה בית קפה ישן בין תל אביב ליפו, נולד בית השנטי. "לא היה לנו כלום בבית, הייתי אוספת אוכל משוק הכרמל ביום שישי אחרי שכולם סגרו״, אומרת קליין-שנטי, ״זה הזכיר לי את התקופה שלי כילדת רחוב בארה"ב, אבל פה, במיוחד בשבתות ובחגים, זה היה אפילו יותר אכזרי. בארה"ב יש רק את חג המולד וחג ההודיה, אבל פה כל כמה שבועות יש חג משפחתי אחר, יש שבתות, וכשאתה ילד רחוב אתה מרגיש לבד לגמרי.
"אמרתי לבן זוגי אז, בוא נעשה ארוחות שישי לכל הילדים הפריקים האלה שעוברים פה. בכלל לא חשבתי שיבואו הרבה ילדים, אבל משישי לשישי הגיעו יותר ויותר ילדים. יום אחד הגיעה לארוחה בחורה צעירה שבדיוק חזרה מהודו ואמרה לי: 'אני מרגישה פה מה זה שנטי'. שאלתי אותה ׳מה זה שנטי?׳, והיא אמרה לי שזה אהבה ושלווה בהודית. ואז אחד מהחבר'ה רשם על הקיר 'ברוכים הבאים לבית השנטי'. ככה, לאט לאט, זה הפך לכתובת ברחוב, ילדים אמרו אחד לשני: 'אתה בא לשנטי? בוא נלך לשנטי'. פתאום זה נהיה מוסד״.
בגיל 21 היא ילדה את בתה הבכורה לה קראה שנטי. כאמא צעירה, היא חוותה אירוע שגרם לה להפוך את בית השנטי למפעל חיים. "הגיעה אלינו לבית בחורה שהייתה ברחוב. ראיתי שהיא הייתה גמורה לגמרי וכשדיברנו היא סיפרה לי שהיא נאנסה. פתאום מצאתי את עצמי מספרת לה על האונס שעברתי. זו היתה הפעם הראשונה שדיברתי על האונס. כשאת שורדת אין לך זמן לדבר על הבעיות שלך. את פשוט חיה. פתאום עצרתי לרגע ודיברתי על זה. שתינו בכינו והתחבקנו. הרגשתי שהיא עזרה לי, לא אני עזרתי לה. הייתי בת 21, לא היו לי אז איזה תכניות גדולות לבית הזה, אבל אז הבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. מאז התחלתי לחיות עם הילדים, חייתי איתם בבית 23 שנה״.
מאז נולדו לקליין־שנטי שתי בנות נוספות והיא אף אימצה את אחד מבוגריה, שעובד כיום בבית השנטי. כחלק מתהליך השיקום שלה עצמה, לפני 6 שנים היא השילה ממשקלה 60 קילוגרמים.
על שיטת הטיפול הייחודית שלה היא הרחיבה בספר פרי עטה שיצא לאור לפני כעשור: "כשנכנסים לבת השנטי נכנסים למעטפת אחרת. ויזואלית, הכל מאוד אסטטי, צבעוני ויפה. חבר'ה נכנסים לפה ולא מאמינים שזה מקום לבני נוער – מקום מטופח, נקי, עם צמחייה ומטבח פתוח 24/7. זו אנרגיה מאוד מחבקת, שמאפשרת לנער רגע אחד לנשום, לא להרגיש קורבן, מסכן או אשם על מה שאתה ועל מה שעשית״.
נקודה חשובה נוספת שמציינת קליין־שנטי היא הרצון של הנער להיות שותף בתהליך: "הילד חייב לבחור להגיע לבית השנטי באופן אקטיבי. גם אם הוא מגיע דרך עובד סוציאלי, פקיד סעד, מהרחוב או מבית המשפט לנוער, הוא חייב להגיע עם רצון לקבל עזרה מעמותת בית השנטי. אני בתור ילדת רחוב יודעת שאם לא בוחרים את זה נשארים בבועה ולא יוצאים ממנה. החופש האמיתי הוא לקחת אחריות על הבחירות שלך בחיים״.
הנקודה השלישית והחשובה היא הבחירה, אחרי הכול, מסגרות, חוקים נוקשים ואילוצים, הם הדבר האחרון שהנערים הללו זקוקים להם: "יש פה חוקים מאוד כלליים וכל אחד מקבל את הדרך האינדיווידואלית שלו. כל אחד יבחר לקום בבוקר וללכת לבית הספר שהוא רוצה ללמוד בו, יבחר איפה לעבוד, איך לחסוך כסף עבור מה שהוא חולם. לא כל דרך מתאימה לכל אחד, ואנחנו כל הזמן מלמדים אותם לא לשכוח מאיפה הם באו ולאן הם הולכים״.
בני הנוער שמגיעים לבית השנטי משתנים במהלך השנים בהתאם לתהליכים שעוברים על החברה הישראלית. "בשנות ה־80 הגיעו פנקיסטים ופריקים״, אומרת קליין-שנטי, ״בשנות ה־90 היו הרבה נערים שעלו מברית המועצות ומאתיופיה אחרי שחוו קשיי קליטה קשים, ובשנות ה־2000 התחיל נושא האינטרנט והמחשבים, והטכנולוגיה הוציאה לרחובות המון נוער חרדי שנפגע״.
השנים האחרונות, לדבריה, מביאים לבית השנטי נוער מסוג חדש: "נוער שהוא מאוד קר, מאוד מנותק, מאוד בבועה, מאוד מכונס – מכל המגזרים. מגיל מאוד צעיר הם בפורנו ובטלגראס". אבל למרות כל השינויים, היא אומרת, נפש האדם נשארת נפש האדם. "התפאורה משתנה, אבל כולנו, בכל דור, צריכים אהבה, חום ואוזן קשבת".
בית השנטי מתקיים מתקציב ש־75 אחוזים מתוכו מגיע מתרומות ו־25 אחוזים נוספים מגיעים מתקציב משרד הרווחה. "השגת התמיכה הכספית היא עבודה בלתי פוסקת, צריך כל הזמן לדאוג להשיג את הכסף כדי לשרוד משנה לשנה. ״כמו הרבה עמותות בארץ״, אומרת קליין-שנטי, ״גם אנחנו כל הזמן בתהליך הישרדות ולא יודעים מה יקרה עוד כמה חודשים. ככה אנחנו מתקיימים כמעט 40 שנה. אני רוצה שתהיה קיומיות לבית השנטי, שהמקום ישרוד כספית בפני עצמו, שהבית בירושלים יפתח וששלושת המקומות יהיו מלאים בילדים שנכנסים אליהם כשהם זקוקים לעזרה ויוצאים מהם מחוזקים. אני רוצה שהשיטה הזאת תופץ הלאה, שעוד ילדים יקבלו עזרה".
