"הכי אני אוהב לשמוע את קרקור התרנגולות בבוקר", אומר מנשה משיח ממושב מרגליות, "כשאני מפעיל את מסוע ההאכלה. כולן מתרגשות, מקרקרות ומתחילות לאכול. זה מזכיר לי כמה שהמקום הזה חי". חיוך גדול מתפשט על פניו של משיח. בשבועיים האחרונים החל לחזור לו הצבע ללחיים. גם העיניים נראות פחות טרוטות. לאחר ארבעה חודשים של חוסר ודאות, דאגה וציפייה, משיח נושם מעט לרווחה.

שפעת העופות פגעה במספר לולים במושב בדצמבר. השירותים הווטרינרים החליטו להשמיד את כל התרנגולות במרגליות מחשש שהמחלה תתפשט ללולים נוספים, ותותיר את המושב המבוסס על גידול תרנגולות מטילות, ללא פרנסה. במשך 4 חודשים המושב היה מוכה הלם.

הלול של משיח במרגליות. "הלול מוציא כבר 30 תבניות ביום, שזה שליש מהכמות הצפוייה. יגדלו עוד קצת ונהיה בייצור מלא. לאחרים ייקח עוד זמן, אבל לפחות יש למה לקום בבוקר. התחושה היא אחרת" (צילום: מאיה רונן)

במקביל למאבקם לקבל את הפיצויים על אובדן התרנגולות, המגיעים להם לפי חוק, דרשו תושבי מושב מרגליות להכיר בנזקים העקיפים הכבדים שנגרמו להם כתוצאה מהשמדת תערובות המזון, הביצים ומתקני ההאכלה שהיו בלולים ואובדן ההכנסה שנמשך כארבעה חודשים. משיח מעריך את הנזק הישיר בכ-140 אלף שקלים, ואת הנזק העקיף בסכום דומה. בסך הכול כ-280 אלף שקלים שנגרעו ממשק משפחתי אחד, תוך 4 חודשים.

על שפעת העופות התווסף חורף קשה שפגע בגידולים במושב שנמצא על גבול הלבנון. חברי כנסת מהקואליציה וחברי ועדת הכלכלה נרתמו לסייע לתושבים לאכלס שוב את הלולים במהירות. בסוף פברואר עברו הלולים בדיקה מקיפה, ושבועיים לאחר מכן קיבלו תושבי מרגליות אישור לאכלס את לולי התרנגולות מחדש ״לפנים משורת הדין״.

"הודיעו לנו שיש לנו עד ה-25 במרץ, בדיוק חודש מאז הבדיקה של הווטרינר, לאכלס את הלולים״, אומר משיח, ״גם מי שיש לו לול ישן, כולם קיבלו אישור". לולני מרגליות מיהרו להזמין תרנגולות ממגדלי הפרגיות. כולם היו בלחץ להספיק לאכלס לפני המועד האחרון.

"בגלל שהכול היה מעכשיו לעכשיו, רוב המגדלים הכניסו פרגיות צעירות מאוד, בנות 80 ימים", אומר משיח, "זה אומר שייקח יותר זמן עד שיתחילו להטיל ביצים והמשמעות היא יותר זמן שמאכילים אותן. ההוצאות גדולות יותר, ויש יותר זמן בלי הכנסה, אבל זה עדיף מכלום".

מושב מרגליות על גבול הלבנון. ״מה שקרה פה החזיר אנשים במושב שנים אחורה מבחינה כלכלית״ (צילום: מאיה רונן)

התמזל מזלו של משיח, והוא קיבל פרגיות קצת יותר מבוגרות, שהתחילו בינתיים להטיל ביצים. "הלול מוציא כבר 30 תבניות ביום, שזה שליש מהכמות הצפוייה", הוא מספר בגאווה, "יגדלו עוד קצת ונהיה בייצור מלא. לאחרים ייקח עוד זמן, אבל לפחות יש למה לקום בבוקר. התחושה היא אחרת".

החזרה לשגרה במושב מרגליות, לפרקטיקות המוכרות, משמחת את משיח. "כשמתחילים לגלגל את הפתיחה של הלול מחדש, יש התרגשות גדולה. להיכנס מחדש לכל ההתנהלות: להזמין פרגיות, להתמקח על המחיר, לבדוק מתי יגיעו. זה מכניס לך תחושה של חיים. ארבעה חודשים היינו בכלום. עכשיו הסוכן של התרנגולות בא הנה, ישב איתנו על כוס קפה. אתה מרגיש שאתה מתחיל לחזור לחיים".

משיח מתאר איך המושב מתעורר לאט לאט לחיים עם בוא האביב ושובן של התרנגולות. משאית תערובת מסתובבת במושב, טרקטורים עובדים, יש תנועה בשבילים. "היתה פה אווירה של תשעה באב, יחד עם יום כיפור. לא רק מבחינה כלכלית. מבחינת האווירה במושב. קמנו בבוקר לשקט, הכול קפוא, בחוץ ובפנים, אין שום דבר שזז. כלום. אתה רק יושב ומחכה לבשורות. חודשים שהייתי קם בבוקר ולא יודע מה לעשות עם עצמי".

משיח עוד קיווה שהמצב ישתנה. מידי פעם היה הולך ללול, חושש להיכנס ולהיווכח שוב בריקנות הגדולה בלול, בעצב, אבל נכנס בכל זאת כדי להפעיל את המערכת ההאכלה, שלא תחליד, שתהיה מוכנה לרגע שיוכל להחזיר את התרנגולות. כל זאת בלי לדעת אם ומתי תישמע בו שוב המולת הקרקורים.

מנשה משיח. ״יש סיבה לקום בבוקר״ (צילום: מאיה רונן)

עכשיו יש לו סיבה לקום בבוקר, ללכת ללול. "אני נכנס ללול, שומע את התרנגולות, בודק אותן, נותן אוכל, חוזר בצהריים לאסוף ביצים, שגרה אמיתית. בקרוב לכולם יהיו מספיק ביצים ונפעיל מחדש את מחסן הביצים. ההרגשה אחרת. אתה יודע שיש לך למה לקום בבוקר, אתה יודע לאן אתה הולך, מה אתה הולך לעשות. אתה יודע מה הכיוון שלך. אני נזכר עכשיו במי ומה שאני. כל ביצה פה זה שמחה. זה תענוג״. משיח מחייך. ״קיבלתי גם 2 תרנגולים זכרים, אני שוקל לשים רמקול, שאשמע אותם קוראים בבוקר עד לכאן".

אבל השמחה בכל זאת מהולה בפחד קיומי. תערובות המזון לעופות התייקרו מאוד, בעקבות עליית מחירי התבואות בעולם. בחשבון הכולל, היעדר הפיצוי על הנזקים העקיפים וחצי שנה בלי הכנסה מדאיגות את משיח, ואת חבריו במושב. "אנשים פה חטפו מכה. סטירה חזקה. מה שקרה פה החזיר אנשים במושב שנים אחורה מבחינה כלכלית.

״יש לך התחייבויות, ספקים, תערובת, שילמנו על להקה חדשה. כולם פה בחובות. עד שנתחיל לראות כסף זה גם כמה חודשים טובים. יש פה אנשים שייקח חצי שנה עד שיראו כמות ביצים מספיקה. זה אומר 10-9 חודשים בלי הכנסה. ניקח הלוואה מפה, הלוואה משם, בשביל לסתום את החורים. האבסורד הוא שלפי כל החישובים, הייצור המקומי בסוף השנה הולך להיות בעודף ביצים.

״הקיום שלנו כאזרחים לא מזיז לשר״

"כשרק התפרצה המחלה הסתובבו פה אנשי השירות הווטרינרי עם חליפות המגן הלבנות. זה היה מפחיד", נזכר משיח. "בהתחלה כולם התקשרו אלינו, עודדו אותנו, אמרו שהממשלה תדאג לנו. זה החזיק אותנו קצת". כמו כל חברי המושב הוא זוכר איך ביומיים הראשונים של התפרצות השפעת הכריז שר החקלאות שהוא לא ישאיר את החקלאים של מרגליות בלי עבודה ופרנסה. "אבל נראה כאילו שהקיום שלנו כאזרחים במדינה לא מזיז לו", אומר משיח, "אולי הייתי נאיבי. היום אני יותר חכם. יש לי הרגשה כאילו אני כבר שקוף למדינה. ברגע שהשירותים הווטרינריים הלכו והכול נגמר – זהו. אף אחד חוץ מחברת הכנסת ענבר בזק לא הגיע הנה".

שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר. ״״איפה שר האוצר? שלח לוועדה מישהו שאין לו מושג במה מדובר. איזה זלזול״ (צילום: פלאש90)

חברת הכנסת ענבר בזק מיש עתיד היא היחידה שלא חדלה לעסוק בנושא. "אני חשה הקלה על כך שהמאבק לפיצוי הלולנים הביא לתוצאות״, אומרת בזק ל׳דבר׳, ״ושהכסף הגיע לפני חג הפסח. עם זאת, הסיוע לא יהיה שלם בלי פיצוי על הנזקים העקיפים. אמשיך ללוות את הנושא ולפעול כדי שחקלאי הגליל יוכלו להמשיך להתפרנס בכבוד״.

פעמיים התקיים דיון בוועדת הכלכלה בנושא הפיצוי ללולני מרגליות. יו"ר הוועדה ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן) הבטיח שיעמוד לצידם של החקלאים וילווה אותם עד לפתרון המשבר. הוא עמד בהבטחתו, ו-80 מתוך 85 הזכאים לפיצוי על הנזק הישיר כבר קיבלו את הכסף, כמובטח, לפני חג הפסח. אבל הדרך לפיצוי מלא ולהבראת המושב עוד ארוכה. "דיברו איתנו רק לגבי הפיצויים הישירים״, אומר מרים באכזבה, ״איפה שר האוצר? שלח לוועדה מישהו שאין לו מושג במה מדובר. איזה זלזול״.

משיח מוצא נחמה בביתו, שנאבקה לאורך כל הדרך להכרה במשבר של המושב, ולפיצויים. ״הכול בזכותה״, הוא אומר, ״היא הפעילה את כל העניין. היא יצרה קשר עם חברי כנסת שאכפת להם ולא עוצרת לרגע".

״היה לי קשה לקנות ביצים, הרגשתי שאני בוגדת במשק״

אשתו של משיח, מרים, שמחה גם היא על החזרה לחיים. לדבריה, המושב התעורר. "החיים חזרו לשיגרה", היא אומרת, "הכיס לא חזר לשיגרה, אבל החיים חזרו״. עד פרוץ מגיפת הקורונה היתה מרים משיח מנהלת משק במלון באזור, אבל בגילה היא כבר לא עומדת במשמרות הארוכות בשבתות ובחגים. העבודה הפיזית קשה. היום היא עובדת במשרה חלקית בקייטרינג, ומשכורתה עזרה במעט בחודשים שבהם הלול היה מושבת.

הטלטלה הגדולה שחוותה המשפחה גרמה למשיח להיות הרבה יותר מפוכחת וגם היא נעה בין שמחה לחרדה מהעתיד. "זה שיש עופות בלול זה לא אומר עדיין כלום. זה מרגיע, לעכשיו. אבל בינתיים לא מדברים על הפיצויים העקיפים ועל החודשים שלא היתה לנו הכנסה. זה מקשה על היכולת לשמוח שמחה שלימה, כי כל הזמן יש ענן מעל הראש.

לול משיח. ״חזרנו לשגרה מבחינה חיצונית, אבל בפנים יש חששות מהעתיד, דאגות כלכליות, השאלות הגדולות של החיים״ (צילום: מאיה רונן)

"לא הייתי מאמינה שאנחנו בגיל שלנו נהיה במצב כזה שאנחנו צריכים לבנות את עצמנו כלכלית מחדש. שנייה לפני הפנסיה למצוא את עצמנו בלי כלום, זה לא כמו שהיינו צעירים. זאת היתה מכה קשה מאוד. היינו במצב טוב לפני כן. לא עשירים ובלי הרבה חסכונות, אבל סגרנו את חודש ויכולנו לעזור לילדים. פתאום חטפנו סטירה כזאת".

הזוג משיח עבר יחד את המשבר הכלכלי, שעלול לטלטל לעיתים משפחות. "עודדנו אחת את השני לאורך כל הדרך״, אומרת מרים, ״האמנו שנעבור את זה. אמרנו שנצטמצם קצת לאיזו תקופה אבל נהיה בסדר. הזכרנו לעצמנו שיש לנו את הנכדות. מה אני יכולה לעשות? לתבוע? לרחם על עצמי, עליו? מה זה ייתן לנו?".

הכי קשה היה למרים לראות את מנשה, בעלה, לא יודע מה לעשות עם עצמו. "הוא היה רגיל לקום בחמש בבוקר ופתאום הוא יושב על הספה כל הבוקר. זה לא מנשה שאני מכירה. בתוך תוכי ידעתי שאנחנו נצא מזה".

ח״כ ענבר בזק. ״בלי פיצויים עקיפים, הסיוע לא יהיה שלם״ (צילום: רני לוריא)

״היה לי קשה ללכת לקנות ביצים״, צוחקת מרים, ״היה לי מחסום, הרגשתי שאני בוגדת במשק. אף פעם לא קניתי ביצים כי תמיד היו לנו טריות מהמשק. כל התקופה הזאת לא יכולתי לאכול ביצים".

את חג הפסח יחגגו מרים ומנשה בחיק המשפחה. "אני לא מרגישה עדיין את פסח מתקרב. זאת תקופה מוזרה. אין את ההתרגשות של החג. אני מנקה אבל לא מרגישה אווירה חגיגית. עברנו חורף קשה ואנחנו צריכים להתאושש. גם כלכלית זה מורגש. בדרך כלל אני מחדשת את הבית, קונה כל מיני דברים. השנה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כלכלית. אולי גם זה משפיע ומוריד את הרגשת ההתחדשות. אולי זו הידיעה שהכול זמני. חזרנו לשגרה מבחינה חיצונית, אבל בפנים יש חששות מהעתיד, דאגות כלכליות, השאלות הגדולות של החיים״.

המסקנה של משיח היא שאי אפשר לבנות על המדינה. "יש לנו שנתיים להחליט לאן פנינו מועדות״, הוא אומר, טווח החיים של להקת התרנגולות החדשה, ״הממשלה כבר החליטה. זה לא מעניין אותה. לגבינו זה אומר סגירה סופית. אי אפשר לבנות על זה. פעם חשבתי שהלול זו הפנסיה שלי. אבל אני רואה את ההתנהלות. גם הגבולות והציונות לא מעניינים אותם. זאת ההרגשה שלי. אני לוקח שנתיים לחשב מסלול מחדש. כל החברים שלי ככה. אנחנו חיים על זמן שאול. בינתיים יש לנו שנתיים לחייך״.