אונסק"ו החליטו מה שהחליטו, ובמהלך של טמטום מוחלט ביטלו במחי מקלדתם את הזיקה בין העם היהודי והר הבית. משמאל אומרים "טפשים, הבה נתחכמה להם"! ורצים ללמד לקח כיצד מדרדרת מדיניות הממשלה את יחסי החוץ שלנו. מימין אומרים "כסילים! אך אנו נבלה אותם" ומזכירים שהיו ליל אמש בחתונה והחתן אמר "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי." (מוזר שכל הימנים היו אתמול בחתונה, אבל זה נכון).

ואני, שלא הייתי אמש בחתונה לצערי, זוכר שגם טרם היתה לנו מדיניות חוץ התנכלו לנו הגויים. אני זוכר גם את הפסוק "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים" ואני תוהה האם מבלי דעת (שהרי דעת אין במהלך) התנבאו לנו האידיוטים באונסק"ו דבר אלוהים חיים? אך מהו?

כיוון שאין חדש תחת השמש, המקום הטוב ביותר לחפש דברי נביאים הוא בספר נביאים, ובאופן מקרי פחות או יותר הזדמן לעיני היום ספר ירמיהו, פרק ז' (אני ממליץ לכם על הפרק המלא אבל כאן אקצר):

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת… הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם… אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם … הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו–בְּעֵינֵיכֶם … כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל". 

מה קרה שם? אנשי יהודה עושקים את החלשים בחברה ושופכים דם נקיים, אז אלוהים מודיע להם שהוא עומד לשרוף להם את בית המקדש. למקרה שהם לא מבינים את המסר, הוא שולח אותם "אל מקומי אשר בשילה" כדי שיחזו במה שקרה לשאר שבטי ישראל ומדוע. על פשעי ישראל אלו מתנבא הנביא עמוס (ב',ו'): "עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". ובכן? גם בטקסט וגם ב"היפר טקסט" של הנבואה הזו ברור שהדבר שעולה לעם ישראל בזכות שלו לעמוד בקשר עם בית המקדש הוא יצירת חברת ניצול ועושק. (אגב, גם עבודת אלילים שהיום אפשר לפרש כרדיפת ממון).

בסוף הפרק הנפלא והנורא הזה מירמיהו, אחרי שנטבע מטבע הלשון "גֵּיא הַהֲרֵגָה" כחלק מתיאור הזוועות שעתידות לנחות על ראש יהודה בעקבות חטאיהם, מופיע הפסוק "וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה, וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה:  כִּי לְחָרְבָּה, תִּהְיֶה הָאָרֶץ". כלומר, לא רק בשילוב הביטוי "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" בטקס החתונה גלומה חכמה, כפי שציינו רבים, אלא גם השיר המושר מיד לאחר שבירת הכוס נושא תזכורת – אין בית בישראל נבנה אם ישראל אינם עושים צדק.

ואונסק"ו? יתכן שבעומק תודעתם של האידיוטים שניסחו את ההחלטה, מוטמן זיכרון תרבותי שדומה שגם אלו מאיתנו שמתיימרים להישען על מקורותינו בכל צעד ושעל בחייהם שכחו. זיכרון היוצר ציפייה מעם ישראל, ביושבו בארץ ישראל, להביא לעולם בשורה של צדק; וכופר בזכותו של עם ישראל לארצו כל אימת שהוא בוגד בייעודו להגשים את הצדק, כפי שכתב רש"ר הירש: "תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק … והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק".

נכון אנטישמיות ונכון יחסי חוץ. אבל אלו גם אלו דברי אלוהים זרים, ואנחנו, לקראת סוכות לא נותר לנו אלא להיזכר בתחושה של אין-בית, ומתוך האימה והציפייה הזו לשמוח בקבלת תורה של " צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף".