בית הדין האזורי לעבודה בירושלים הכיר ביחסי העבודה שחלו בין המדינה לבין עורכת דין שכיהנה בתפקיד ציבורי בכיר במשרד המשפטים, על אף שמבחינה פורמאלית היא הועסקה כפרילנסרית במתכונת קבלנית. בית הדין פסק לטובת המנהלת פיצויים וזכויות סוציאליות בסך 409,222 ₪ ו-50,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בפסיקתו ביקר השופט כאמל אבו קאעוד את התנהלות המדינה וקבע שהיא "חותרת תחת תכלית הפסיקה של בתי הדין לעבודה מקדמת דנא, וסותרת נהלים של המדינה עצמה".
העובדת החלה לעבוד עבור המדינה בשנת 2005 כשהועסקה כשכירה על ידי משרד עורכי דין. החל מסוף שנת 2007 עבדה במשך כחמש שנים כמנהלת מחלקת ההקדשות ברשות התאגידים שבמשרד המשפטים, על בסיס הסכם שנחתם ישירות מולה. לקראת סוף שנת 2012 הוצע לה להיקלט כעובדת בשירות המדינה, אולם היא סירבה בשל התנאים שהוצעו לה. לפיכך נפסקה ההתקשרות עימה בסוף השנה. העובדת תבעה את המדינה בדרישה לפיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות נוספות.
"אין מחלוקת שההתקשרות הפורמלית בין הצדדים הייתה בעלת אופי קבלני" כתב השופט כאמל אבו קאעוד בהכרעת הדין, "עם זאת, לאור הקווים המנחים שהותוו בפסיקה, שוכנענו כי למרות הסכם ההתקשרות הפורמלי בין הצדדים, מהות היחסים שבין הצדדים הינה של עובד ומעסיק, לכל דבר ועניין". השופט הוסיף כי "הגדרת היחסים בין הצדדים בתובענה שלפנינו כיחסים של קבלן ומזמין שירותים חותרת תחת תכלית הפסיקה של בתי הדין לעבודה מקדמת דנא, ואף סותרת נהלים של המדינה עצמה ופוגעת בתקנת הציבור באופן המחייב התערבות שיפוטית".
לצורך הכרעת הדין בחן השופט את אופי ההיקשרות בין העובדת למדינה באמצעות מה שהוגדר בפסיקה כ"מבחן ההשתלבות במפעל" – האם הפעולה המבוצעת מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של מקום העבודה. בהקשר זה מצא השופט כי על אף שהחוזה שנחתם בינה לבין המדינה קבע כי תועסק במתכונת קבלנית – בפועל ביצעה המנהלת עבודה המהווה חלק אינטגרלי מהפעילות הרגילה, היומיומית והשוטפת של מחלקת ההקדשות. מעבר לכך, עבודתה הייתה בעלת אופי שלטוני, והיא אף הציגה עצמה לגורמים שונים כמי שמייצגת את רשות התאגידים, שהיא זרוע מזרועות השלטון. לפיכך קבעו כי לא היוותה למעשה 'גורם חיצוני' למקום העבודה.
היבט אחר של מבחן ההשתלבות שנבדק הוא השאלה האם המנהלת החזיקה בעסק עצמאי, אשר העניק שירותים למדינה – וגם לשאלה זו השיב בית הדין בשלילה. השופטים הצביעו על כך שלמנהלת נקבעה תמורה שעתית, היא לא העסיקה עובדים נוספים לביצוע מטלותיה, ולא עסקה בעבודות פרטיות במהלך תקופת העבודה. היקף שעות העבודה שביצעה, כ-2,160 שעות בשנה, לא איפשר לה לעסוק בעבודות נוספות. עובדה נוספת שתמכה בטענה זו היא שמחזור ההכנסות שהציגה העובדת לבית הדין נותר בהיקף דומה לאורך השנים ולא עלה על התמורה השנתית שהייתה זכאית לקבל מהמדינה בהתאם לתמורה השעתית ולהיקף עבודתה. לפיכך קבע השופט כי המנהלת לא היתה הבעלים של עסק עצמאי, כנדרש כדי להגדיר את אופן ההתקשרות עימה כהתקשרות עם קבלן.
"כנגד הסממנים המובהקים שפורטו לעיל ומלמדים על יחסי עובד מעסיק, הצביעה המדינה בעיקר על ההיבטים הטכניים – הוצאת חשבוניות, וההסכמה במסגרת ההסכם להגדרת התובעת כ'קבלן'. אלא, שכבר נקבע כי גם כאשר מועסק מסכים להגדרתו כ'קבלן עצמאי', מאשר זאת בהסכם, ומנהל בהתחשב בכך תיק עצמאי ברשויות המס תוך הוצאת חשבוניות מס למעסיקתו – אין בכך כדי לסתור קיומם של יחסי עובד מעסיק כאשר אלה מתקיימים לפי אמות המידה המהותיות של המבחן המשולב" כתב השופט.
יחידת רשם ההקדשות ברשות התאגידים שבמשרד המשפטים אמונה על הטיפול בהקדשות ציבוריים – סוג של נאמנות שאחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי כזה או אחר. רשם ההקדשות הינו גם הגורם המפקח על חברות לתועלת הציבור (חל"צ).
