הפרישה הפתאומית של עידית סילמן מהקואליציה הותירה את הממשלה בלי רוב בכנסת, אך ככל הנראה תהיה לה השפעה נוספת: היא תיאלץ לעזוב את תפקיד יו"ר ועדת הבריאות, שבראשה עמדה מכוח חברותה בקואליציה. בתקופה הקצרה שחלפה מאז הקמת הוועדה, הח"כית ה'טרייה' הובילה סגנון פוליטי ייחודי, שהצליח לחבר בין קצוות שונים ולהוביל מהלכים מורכבים, וכדאי שפוליטיקאים אחרים ילמדו ממנו.

סילמן היתה יו"ר הקואליציה, תפקיד מאתגר במיוחד כשהקואליציה מורכבת מרוב דחוק של 61 חברי כנסת בלבד, ומ-7 מפלגות שונות שמקדמות אג'נדות סותרות. למרות האחריות והאינטנסיביות, ובניגוד לקודמיה בתפקיד יו"ר הקואליציה, היא התעקשה לעמוד גם בראש ועדה, ועוד כזו שתעסוק בתחום שנמצא בעין הסערה: החל ממגפת הקורונה שעדיין לא נגמרה וכלה בשורת מתחים ומחלוקות שמלווים את המערכת ומאיימים להתפוצץ.

זו היתה הפעם הראשונה שהוקמה בכנסת ועדה שהוקדשה אך ורק לתחום הבריאות (עד אז התחום היה באחריות ועדה שעסקה גם בתחומי העבודה והרווחה) ועצם ההחלטה הזו היא אמירה משמעותית על חשיבות התחום והעיסוק בו. סילמן עצמה הגיעה מהתחום: לפני שנבחרה לכנסת היא עמדה בראש מערך השיווק של שירותי בריאות כללית, עמדה שהביאה אותה להיכרות עם מערכת הבריאות ובעיותיה.

מערכת הבריאות בישראל היא שדה מורכב, שבו פועלים מגוון רחב של גורמים שמושכים לכיוונים שונים: לקופות החולים ולבתי החולים יש לעיתים אינטרסים סותרים, כך גם למשרד הבריאות שמנהל את המערכת ולמשרד האוצר שמתקצב אותה, והדוגמאות עוד רבות. סילמן הצליחה לחבר בין הקצוות השונים על ידי הקשבה למגוון העמדות ויצירת אמון. בדיונים הארוכים שניהלה היא אפשרה לכולם לדבר, והפגינה שליטה ונכונות להיכנס לפרטים קטנים כדי למצוא את הפתרונות הנכונים.

להתיר את הפלונטר של תקצוב בתי החולים

רוב הנושאים שבהם עסקה הוועדה אינם זוכים לכותרות ולתשומת לב ציבורית רבה, למרות שבפועל הם משפיעים מאוד על הציבור. אחד מהם הוא סוגיית תקצוב בתי החולים, שסילמן עסקה בו רבות. הנוסחאות שקובעות את סכומי הכסף שיעבירו קופות החולים לבתי החולים על כל מאושפז נקבעות מדי 3 שנים בחוק ההסדרים, ובאופן שיוצר גירעון מובנה לבתי החולים ומעמיד אותם בחוסר ודאות כלכלית מתמשך.

חוק ההסדרים שעבר בכנסת השנה כלל עדכון של הנוסחאות הללו באופן שיעמיק את גרעון בתי החולים. הוא כלל גם רעיון חיובי של העברת סכומים קבועים באופן חודשי לבתי החולים לפי נוסחה אחידה, מה שיכול להגביר את הוודאות הכלכלית וגם את השוויון בתי החולים הממשלתיים לאלו שבבעלות קופות החולים או ארגונים ציבורים. אך לצד ההקצבה הקבועה הוצעו גם סנקציות דרקוניות כמו אפשרות לפטר חברי הנהלה של בית חולים שייכנס לגירעון.

כשהוצגה טיוטת החוק בקיץ, ההסתדרות הרפואית הכריזה על מצב חירום והתכוננה למאבק. סילמן, שאז עדיין לא התמנתה רשמית לתפקיד יו"ר ועדת הבריאות, בחרה להגיע לכנס המתוח שערכה ההסתדרות הרפואית. היא הבטיחה שקולם של מנהלי בתי החולים יישמע בהליך חקיקת החוק בוועדה שתוקם ותדון בחוק. וכך היה. בישיבות הארוכות היא אפשרה לכל הגורמים להתייחס, שאלה שאלות קשות את נציגי האוצר, וסעיפים בעייתיים, בהם סעיף הפיטורים, הוצאו מהחוק. בלילה בו הוא אושר בוועדה לקריאה שנייה ושלישית, היא גם דרשה וקיבלה תוספת של מאות אלפי שקלים למערך האשפוז כתנאי להעברתו.

הדרמה סביב התקצוב לא הסתיימה עם העברת חוק ההסדרים, מכיוון שכדי ליישם את מודל התקצוב הקבוע נדרש לפרסם תקנות עם הקריטריונים לתקצוב שוועדת הבריאות צריכה לאשר. בין משרדי הבריאות והאוצר נפערה מחלוקת שעיכבה את הבאת התקנות לוועדה. וסילמן ניסתה לפשר בין הצדדים, לחצה על הגעה להסכמה ואיימה לבלום מהלכי חקיקה של המשרדים אם התקנות לא יפורסמו. בישיבה האחרונה של הוועדה שעסקה בנושא, ב-21 במרץ, הצדדים אמרו שהם קרובים מאוד לסיכום.

לאחד את מוקדי החירום

עוד תחום סבוך שהיא בחרה להיכנס אליו הוא הובלת הצעת חוק לאיחוד מוקדי החירום הרפואיים בישראל. יריבות קשה בין מד"א, ארגון ההצלה הרשמי, לבין ארגונים אחרים כמו איחוד הצלה, הובילה לפיצול שבמקרים מסוימים עיכב הגעה של צוותים רפואיים קרובים ומנע הצלת חיים. משרד הבריאות פרסם חוזר מנכ"ל שמחייב את הארגונים לשתף פעולה, אבל בפועל הוא לא יושם והארגונים התבצרו בעמדותיהם. בעקבות זאת, סילמן החליטה ליזום הצעת חוק שתעגן את מה שמשרד הבריאות לא הצליח לעשות.

בדיונים על החוק, היא הצליחה להוביל לפשרות בין נציגי הארגונים, וגם לשתף פעולה עם חברי כנסת מהאופוזיציה, ביניהם משה גפני מיהדות התורה, שהיו מעוניינים אף הם בקידום החוק. כרגע, החוק נמצא בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדה.

היא לא היססה להפעיל את כוחה לקידום מהלכים שנותרו תקועים, בעיקר סביב הרפואה בפריפריה. בינואר האחרון היא דרשה שמשרד הבריאות ייתן היתר להפעלת רובוטים מתקדמים לסיוע בניתוחים בבית החולים לגליל בנהריה, ועמדו דוממים בגלל עיכובים בירוקרטיים, והתעקשה גם על אישור להפעלת צנתורי מוח בבית החולים ברזילי באשקלון.

מחויבות לנושא ולא לאג'נדה

ובעיקר, סילמן הפגינה מחויבות לנושא שלקחה על עצמה לקדם, שעמדה מעבר לשיקולים הפוליטיים הצרים. למרות שהיא באה ממפלגה עם אג'נדה כלכלית ימנית, היא דרשה שתחום הבריאות יתוקצב ונתנה מקום לאיגודי העובדים; למרות שצמחה בציונות הדתית, היא עבדה בשיתוף פעולה עם שר בריאות חילוני ממפלגת שמאל וחבר בקהילה הגאה.

הדרך שהובילה בולטת עוד יותר על רקע חוסר ההצלחה של משרד הבריאות להוביל את קיצור תורנויות המתמחים, מהלך שתקוע בתוך סבך של מחלוקות ועמדות שונות של ההסתדרות הרפואית, משרד הבריאות והאוצר ובפועל לא מתקדם.

בסופו של דבר, סילמן בחרה לעזוב את הקואליציה, ייתכן שלטובת תפקיד בכיר יותר שהובטח לה בתסריט כלשהו, או כי לא ראתה יותר טעם בממשלה. יש בכך צרימה דווקא בגלל האופן ה'לא-פוליטי' שבו ניהלה את ועדת הבריאות, שאפשר להתמודד עם מחלוקות וסוגיות מורכבות ולמצוא להן פתרונות.

אחת התוצאות של עזיבתה היא חור גדול ביכולת לפתור בעיות ולקדם תהליכים בהסכמה במערכת הבריאות. ועדיין, אם פוליטיקאים אחרים יקבלו השראה מהאופן שבו פעלה כשעמדה בראשות הוועדה ויישמו אותו בתחומי אחריותם, הציבור הישראלי ירוויח.