מקסים שבצ'נקו מתגורר בקייב ופעיל ביחידת מתנדבים בעיר אירפין הסמוכה. הוא עוסק בסיוע, בעיקר לקשישים בעיר, אחרי שהרוסים עזבו אותה. באחד הימים חילץ זקן בן יותר מ-90, וטרן ממלחמת העולם השנייה, שסיפר לו סיפור מטלטל.

מה הוא סיפר לך?
"הוא סיפר שבאחד הימים לתוך הכיבוש הרוסי הוא יצא מביתו והתקרבה אליו משאית צבאית רוסית. מהמשאית יצאו כמה חיילים וביקשו ממנו פרטים. הוא ביקש להבין מדוע. לא ענו לו. לאחר מכן, החיילים ביקשו ממנו להתפשט. הוא סירב. הם כיוונו אליו נשק, והוא הבין שהם לא מתלוצצים. הם הפשיטו אותו והתחילו לחפש על גופו קעקועים, כנראה של צלבי קרס. כשלא מצאו, הם הלכו הצידה, שוחחו ביניהם וחזרו. הביאו לו בקבוק מים ומנת קרב, ובמידה מסוימת של מבוכה אמרו לו: סליחה, סבא".

הסיפור, אומר שבצ'נקו, פקח את עיניו. "עד הרגע שפגשתי את הזקן הייתי בטוח שמגזימים אצלנו בחדשות עם שטיפת המוח שקורית ברוסיה. אחרי ששמעתי את הסיפור שלו הבנתי שלא הערכנו את הפרופגנדה הזו מספיק.

"יש הרבה משותף בינינו לבין הרוסים – שפה, תרבות, מראה. וזה מוזר שאפשר לעמוד מול בן אדם ולהסביר לו את כל המחשבות שלך, אבל להבין שאנחנו מגיעים מעולמות מקבילים. הם בטוחים לחלוטין שהם באו לשחרר אותנו מהנאצים, ואני בטוח שאחרי יותר מחודש, כשהם הבינו שאין כאן שום נאצים, הם התחילו לאבד את זה".

העולם הזדעזע בשבת שעברה עם גילוי קברי האחים והגופות הכפותות השרועות ברחובות. "אני ראיתי את זה כבר ב-1 במרץ", מספר שבצ'נקו. "דריסת אזרחים במכוניות; ירי ללא הבחנה באנשים חפים מפשע; גופות מפוזרות בכל מקום. רק לפני כמה ימים סיימנו להביא לקבורה את הגופות שהיו מפוזרות פה על הדרך הראשית. אני משוכנע שחלק מהחיילים עשו הזה מהנאה טהורה".

אחרי שהרוסים כבשו את בוצ'ה, הדרך מקייב לאירפין נחסמה, והקשר עם כוחות הסיוע בעיר השכנה נותק. "מרחוק נשמעו הרבה יריות", מספר שבצ'נקו, "הבנו שיורים בכולם. ידענו שזה קורה באותו רגע, כי באחת מהמכוניות היה ידיד שלי, מתנדב. אני זה שהוצאתי את גופתו מהאוטו כשזה התאפשר. ראיתי את זה במו עיניי".

בצדו השני של הכביש, מול הרכב שבו נהרג חברו, הוא ראה שרועה על בטונדה גופה של איש מבוגר, לבוש בז'קט של רשת סופרמרקטים ידועה. "זה סבא, מאבטח של הסופר, שבוודאי יצא לעשן, לא הפריע לאיש, וגופתו חוררה. איזה איום הוא היווה לחיילים?"

המתנדבים נדרשים למשימות קשות. שבצ'נקו נאלץ לבשר בטלפון, למשפחה שביקשה ממנו לאתר את ההורים, שהם נהרגו ממש בפתח ביתם ונקברו ליד. איך הוא יודע? שכניהם של ההורים סיפרו לו, אחרי שהגיע לבית המשפחה ולא היה בו איש.

בימים האחרונים לפני עזיבת הרוסים, נהרגו חמישה מתנדבים מהיחידה שלו: "את אחד הבחורים הכרתי, הוא רוסס על ידי חיילים רוסים בתוך האוטו שלו. חיילים שלנו קברו אותו בצומת, צמוד לרכב. הרבה מאוד מהקבורה נעשתה כך, ובהמשך יתחיל מסע מפרך של איתור הגופות ושיוכם לאנשים שפעם חיו.

"אין לנו זמן להתעסק בחיים, בטח שלא במתים", הוא אומר, "בגני ילדים, בחצרות הבתים, בפארקים, לצד הכביש, בכל מקום אנשים קבורים. לעיתים כמה אנשים בקבר. יכול להיות שבהתחלה הרוסים חשבו שהמקום מלא בנאצים, אולי חלקם כבר לא חושבים ככה, אבל הרציחות האחרונות נעשו מהנאה וזעם בלבד".

אירפין: את התשתיות יתקנו, את ההרוגים אי אפשר להחזיר

"אי אפשר היה להאמין שליד הבית שלי, 2 ק"מ בסך הכול, יעבור רחוב המוות המפורסם בעולם כולו", אומר אלכסנדר לוז'ניאק, תושב אירפין. "מלחמה זה באפריקה, בעזה, לא פה". טיל הוריד את גג בניין מגוריו יחד עם כל הקומה החמישית.

העיר אירפין, הוא מספר, היא עיר חדשה, עיר בצמיחה, מלאה בפארקים, מרכזים מסחריים חדשים ומשפחות צעירות שנוהרות אליה מקייב ומכל האזור. "עוד באביב הקודם הייתה לי תחושה שהמלחמה הזו תקרה", הוא אומר, "אפילו התלבטתי אם למכור את הבית".

במשך שלושה שבועות נשאר לחיות בעיר עם אימו עד שעזב. כראש ועד הבית בבניין מגוריו, הוא מתכוון להגיע לעיר בקרוב כדי להעריך את הנזקים.

"רבים מתושבי אירפין הם משפחות צעירות שברחו מחבל דונבאס ב-2014, עכשיו הם שוב ברחו מהבית", הוא אומר, "הרג לאור היום של אזרחים חפים מפשע ברחוב הראשי של העיר, רחוב שאני רוכב בו מדי פעם על האופניים, זה דבר לא נתפס. כשקראתי שמפעל לייצור עוגיות שאני מאוד אוהב ממוקש עד היסוד והרעילו את כל המצרכים, מצאתי את עצמי יושב ואומר שוב ושוב: מה זה הדבר הזה?"

מה אתה צופה שיקרה הלאה?
"התשתיות יתוקנו עם הזמן, שלב אחר שלב, אבל את האנשים שנהרגו אי אפשר להחזיר. זו קטסטרופה".

בוצ'ה: בניינים עולים באש

"בוצ'ה היא עיר שינה של משפחות ממעמד הביניים שמחפשות דירות זולות יותר מאשר בקייב". כך מתאר אותה בוריס קרימר, אקדמאי, תושב העיר, שעובד בקייב הסמוכה. "בוצ'ה היא דוגמה לצמיחה הכלכלית שלנו שמושכת למרכז צעירים מכל המדינה".

בשבועיים הראשונים של הפלישה הרוסית, חי קרימר עם בת זוגו, יוליה, במרתף הבניין שבו הם מתגוררים. כבר ביום הראשון הם ראו את מסוקי הרוסים נוחתים בשדה התעופה הסמוך בהוסטומל, אבל חוץ מתורים לבנק ובסופר, הכול, הוא מספר, היה רגיל. ואז, אחרי כמה ימים, הגיעה ההתדרדרות: "לא יצאנו בכלל מהבית כי במשך כל היום נשמעו ההפגזות, או ירי, אני לא יכול להבדיל בדיוק".

וכשיצאתם?
"כשאתה יוצא החוצה אתה רואה מסביב בניינים עולים באש. חלונות מנופצים. ענני עשן".

במרתף הם חיו ללא גז וחשמל. מים אגרו כבר ביום הראשון באמבטיות ובסירים. בני הזוג קרימר הם טיילים מנוסים ויודעים לבשל דייסה על מים. "התחלקנו עם השכנים כל הזמן בכל. בבניין שלי נשארו בעיקר אנשים מבוגרים".

וידעתם מה קורה?
"היינו בלי קליטה בכלל. מנותקים מהעולם. כשישבנו במרתפים לא ראינו הרבה. פעם בכמה זמן, אם הייתה הפסקה בירי, אתה מסתכל מה קורה בבית השכן, או איפשהו באופק. השכנים דיברו על תקיפות של אזרחים, אבל אני ביטלתי אותם כשמועות.

"כשהיינו בקייב פעם ראשונה, אביה של זוגתי סיפר שראה, לא רחוק מהבית, גופה בחצר. הוא אמר שלדעתו זה היה אזרח שיצא החוצה בשעת העוצר. ראיתי שהרוסים יורים באזרחים, אבל לא שיערתי את קנה המידה. בסופו של דבר השמועות התבררו כנכונות".

בשלב מסוים, העיר הייתה תחת כיבוש רוסי. "בשכונה שלי לא ראיתי רוסים, אבל היה ברור שהם כאן".

במסדרון הסיוע ההומניטרי הראשון יצאו בני הזוג מהעיר. בצדי הדרך, הוא מספר שראה טורי מכוניות שרופות ומחוררות וגופה של רוכב אופניים ליד אופניו. כעבור שלושה שבועות התמונה הזו התפרסמה בכל העולם.

Do you see this person? He is an ordinary civilian Ukrainian. He was just riding a bicycle in Bucha and was killed by the Russian military. Just in the middle of the street.

This man did not even have time to get off the bike. pic.twitter.com/pLsON6ghT5

— Mary Kravchenko ???????? (@sea_inside3) April 2, 2022

בוצ'ה: האוכל נגמר מהר

ביום העשירי למלחמה, טיל פגע בבניין סמוך לבניין מגוריה של מרגריטה סוקול בבוצ'ה, ושלח אותה להסתתר בגן הילדים שבמרכז השיכון. הגן, על מרתפיו ומסדרונותיו, יכול להכיל, בשיא הצפיפות, כ-300 איש. אך כשכבר לא ניתן היה לצאת מהעיר הנצורה, הצטופפו בו, במשך כשבועיים, יותר מ-500 איש, כמעט כל תושבי השיכון, בלי חשמל וגז, עם מעט מאוד מים.

"האוכל נגמר מהר", מספרת סוקול, "התחלנו להתקשר לבעלי חנויות לנסות להוציא אוכל בצורה מסודרת, בעיקר לחם, פירות, שימורים וקצת חלב לילדים. כשנגמר הלחם התחלנו לאפות על מדורות בחצר, חילקנו בין כל תושבי השיכון שווה בשווה, כ-100 גרם לחם ביום לאדם".

בעלה של סוקול, כמו הבעלים האחרים, נשאר להתגורר בדירתם שבקומה החמישית, עם הכלב שלהם. הבעלים למעלה, הנשים במרתף. "תמיד ישנים עם הבגדים", היא אומרת, "גם כדי להיות מוכנים וגם כי קר מאוד".

יום אחד עבר מעל הבית מטוס קרב רוסי. "היה נדמה שהוא הולך להטיל עלינו פצצה", היא מספרת, "הבום היה כל כך חזק שהיינו בטוחים שהגג שלנו עף באוויר. הייתי בטוחה שזה הסוף. לא הפסקתי לבכות, לא הצלחתי לחזור הביתה. אני אדם מאמין, אני מאמינה שאלוהים שומר על מאמיניו ועל בתיהם. אבל הפחד שבתוכי היה פראי.

"בעלי אמר 'בואי, תעלי ריטה, תעלי ריטה'. הוא ניסה למשוך גם את הכלב, שסירב לעלות. אצלנו בבית נשבר רק כד הפרחים במטבח. בבניין ממול, אישה נתקעה במרתף והצליחה לחלץ את עצמה מההריסות. למחרת, דקה הליכה מהבית, אמא ושני ילדיה חצו את הכביש בדרכם להביא מים, משוריין רוסי ירה עליהם, רק הילד נשאר חי".

כשנפתח המסדרון ההומניטרי, סוקול הצליחה להימלט מהעיר באוטובוס. "כשנסענו החוצה", היא מספרת, "ראיתי את עיני החיילים, הם מבינים את כאבנו. אני יודעת שלפחות לחלקם יש מצפון, שהם לא ירו באזרחים".

אבל למשפחות שיצאו מהעיר יום למחרת במכוניות פרטיות היה פחות מזל. הרוסים פתחו באש על שיירה שנסעה בכביש הראשי של ירפין לכיוון קייב, והרגו שש נשים עם ילדיהן.

כפר ורזל: טנק רוסי בפתח הבית

אולגה שבצ'נקו (לא קשורה לשבצ'נקו מקייב) ישבה במשך 16 ימים מורטי עצבים במרתף בבית הוריה בכפר ורזל, הסמוך לבוצ'ה ממערב. ישבה וקיוותה לנס. "ברגע שהבנתי שאנחנו תחת כיבוש", היא אומרת, "הבנתי שלא יגיע איש שיוכל לעזור. אם פתאום ייפול על הבית פגז והוא יעלה באש, או אם כוח רוסי ייכנס פנימה ויוציא אותנו להורג במקום, לא יגיעו שום משטרה, מכבי אש או אמבולנס; לא נוכל להתקשר לחברים או למשפחה להיפרד; אף אחד לא ידבר והגופות שלנו ימשיכו לשכב פה במשך שבועות או חודשים".

תמונות של גופות שרועות בפתח בתיהם, שפורסמו שם, אך עדיין לא הגיעו אז למערב, אישרו לה את חששותיה. עם כניסת הכוחות הרוסיים לאזור, כובו רשתות הקשר, ורשת האינטרנט הושתקה. התושבים בכפרים שנכבשו נותקו מהעולם. שבצ'נקו מספרת שיצאה מביתה רק כדי לבשל על מדורה, לאחר שהגז והחשמל נותקו.

"אי אפשר היה לדעת מה קורה מחוץ לעיר והם לא ידעו מה קורה אצלנו", היא אומרת. "הבתים שהיו צמודים לרחובות הראשיים נכבשו על ידי החיילים הרוסים, שהתמקמו בדירות, והתושבים המשיכו לגור במרתפים. הייתה שם ביזה, הייתה פגיעה באזרחים".

ראית חיילים רוסים?
"מכיוון שאנחנו גרים בעומק הכפר, ויש בינינו לבין הרחובות הראשיים יער, היינו בנתק מסוים ממגע עם החיילים הרוסים. פעם אחת טנק הקיף את הבית שלנו ונעצר מול הדלת בדיוק כשאמא שלי באה לצאת. הוא עמד שם כמה שניות והמשיך לנסוע. אמא שלי נשארה קפואה במקום. זה עניין של מזל. היו ימים שבהם קצין במחסום יכול היה להגיד לאזרח לשוב אחורה על עקבותיו, וביום אחר להתחיל לירות בלי לשאול שאלות".

קייב: לחם על השולחן, דמעות בעיניים

ביתה של נטליה חודוס בקייב הפך לסלון מקלט לתושבי ורזל. ביום ה-17 למלחמה, כשנפתח המסדרון ההומניטרי, הגיעה אליה משפחה צעירה. "הילדה שאלה אותי ישר: 'לאן רצים להתחבא אם מפציצים?'" מספרת חודוס. "פרסתי לחם על השולחן וכולם, כמקהלה, התחילו לבכות.

"אנחנו במאה ה-21, אחת מיצואניות החיטה הגדולות בעולם, והנה, משפחה שהתחבאה במרתף, במשך שבועיים, בזמן שחיילים יורים בצעירים בדירה ובמשרד שלהם, ובשביל מה? בשביל מחשב נייד ואייפון?"

ועכשיו מה עושים?
"כל פעם שיוצאים מתפללים, זה כל מה שיש לך. אני בעצמי אדם לא מאוד דתי, אבל כיום אני מתפללת פעמיים ביום".

אירפין: כלבים משוטטים, גוועים ברעב

לא רק בני האדם סובלים. שבצ'נקו מספר, בטלפון מקייב, שבאחד הימים הוא עלה לבניין רב קומות בירפין כדי לחלץ זקן נכה. בחדר המדרגות שמע יללות ונביחות. "אני חושב שהייתי האדם הראשון שהלך בבניין מזה זמן. אלו בעלי חיים שנשארו מאחור, במחשבה של בעליהם שיחזרו תוך כמה ימים, אבל רובם גוועו ברעב, אחרי יותר מחודש של בדידות".

ברחובות העיר, הוא מספר, משוטטים כלבים רבים, שהצליחו כנראה לברוח מבתים פרטיים. חלקם ניזונים מגופות אדם. מתנדב סיפר לו שראה כלב רץ עם יד אדם בפיו. חלק מהכלבים פצועים, חלקם ירויים, מבותרים, מפוחמים. "זה יותר מוזר מסרט מלחמה", הוא אומר, "אבל זו המציאות".

בעיר פועלות יחידות חילוץ לבעלי חיים, הכורעות תחת העומס: "כמות הביקושים לחילוץ חיות עולה על גדותיו", כתבה נטליה לדנבה, מתנדבת באחת מיחידות החילוץ. "במקרה שאי אפשר לחלץ, הבעלים מבקשים לפחות להאכיל, ובכל מקרה קשה מאוד לתת מענה".

פעילים ביחידות האלה, כולם מתנדבים, דורשים שבמכסות ההומניטריות ייכנס מזון לבעלי חיים, עזרה וטרינרית; ואפשרות להוציא בעלי חיים באופן מסודר. "כדי לחלץ חלק מהכלבים והחתולים, המתנדבים סיכנו את חייהם שלהם. המידע שמגיע לידינו דל, השלטונות לא באים לעזרתנו, ואנחנו מפחדים שתינתן הוראה לירות בחיות. וגם אם לא, הם ירעבו ויגוועו למוות".