יותר מ-90 אלף אוקראינים הגיעו אל הגבול עם רומניה, רובם נשים, ילדים וזקנים, עם מזוודה אחת או שתיים, מחפשים מקלט. רבים ראו ברומניה תחנת מעבר אל מדינה אחרת שבה יקבלו אשרת שהייה ומעמד פליט. אחרים הגיעו ללא ציפייה, רק עם צורך עז בהפוגה ושקט מאימת המלחמה.

מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות (מקו"ם) נרתמה למשימת הסיוע לפליטים מאוקראינה. המועצה ערכה עם פרוץ המלחמה סיור במדינות שגובלות באוקראינה, ורומניה נבחרה כמקום שבו קיים הצורך הגדול ביותר בסיוע.

מופע ליצנות מקומי. עובדת סוציאלית מבוקרשט: "אנחנו עושים בדיוק מה שהיינו מצפים שיעשו אילו זה היה קורה לנו" (צילום: אורן דגן)

במשלחת חברים נשים וגברים בני 19 עד 50, כולם חברי קהילות משימתיות בישראל. "המצב מדיר שינה מעיני", אומרת יעל אלעד (43) מלוד. "כנכדה לניצולי שואה שלא קיבלו את התמיכה והעזרה שהיו צריכים לקבל, הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד מנגד".

אלעד, רכזת הקהילה של הגרעין התורני בלוד, הצטרפה למשלחת הראשונה לגבול רומניה. "הגענו  לתת לפליטים סוג של מסגרת יומית, שתהווה בסיס בחיים שלהם", היא אומרת. "בין לבין, אנחנו יוצרים שיחות ומשחקים עם הילדים וההורים, כדי להפיג את תחושת הדאגה והמתח ביניהם, ובעיקר כדי לתת שריד לחיים הנורמליים".

תחנה ראשונה: מחנה מעבר בבית הספר

את אלכסנדרה (12) פגשנו באולם הספורט של בית הספר היסודי פטריה ברובע 6 בבוקרשט. היה קשה להגיע אליה. לאחר שיחה קצרה, נשמעה מהטלפון שלה אזעקה. "יש לי אפליקציה שמשמיעה אזעקה בכל פעם שמפציצים את קייב", היא אמרה. אביה ואחיה הגדול עדיין שם, נלחמים למען המולדת. אלכסנדרה ברחה עם אימה ואחיה הצעיר מקייב, אבל הראש עדיין שם.

את אולם הספורט הקצתה עיריית בוקרשט לקליטת הפליטים שמגיעים מהגבול. 200 מיטות שדה שעליהן מזרן עבה, כרית ושמיכה. השמיכות לא אחידות, וכולן מגיעות מתרומות של האזרחים הרומנים. "נרתמנו למשימה מיד", אומרת העובדת הסוציאלית שאמונה על המקום. "אנחנו עושים את זה מכל הלב. אנחנו עושים בדיוק מה שהיינו מצפים שיעשו אילו זה היה קורה לנו". מחלקת הרווחה של בוקרשט אחראית על המבצע.

אולם הספורט שהוסב לבית מחסה לפליטים. השמיכות מגיעות מתרומות של האזרחים הרומנים (צילום: עמיר שנאן)

"המראות כאן לא פשוטים", אומרת סברינה מטייב (22) משדרות, חברה במשלחת. "להבין שביום אחד אדם נאלץ לעזוב את ביתו ולהשאיר את הכול מאחוריו". סברינה משמשת מתורגמנית מעברית לרוסית וההפך.

המדריכות והמדריכים ניגשים אל האימהות האוקראיניות, ותוך זמן קצר רוכשים את אמונן. הצורך בעזרה גובר על החשש ועל פערי השפה. כך גם היה עם אלונה (35), אוקראינית ממוצא יהודי, שהגיעה לבוקרשט עם שלושת ילדיה: ג'מילה (5), ז'אנה (2) ואמיר (3 חודשים).

אמירה ובעלה הכירו בלימודים. הוא מלבנון והיא מאוקראינה. אחרי שהתחתנו, עברו להתגורר בביירות. כעבור זמן קצר ברחו משם והשתקעו באוקראינה. לפני חודש מצאו את עצמם שוב בורחים. הפעם, הבעל נשאר מאחור.

סברינה מטייב (מימין) עם חברת משלחת נוספת וילדה בפינת היצירה. "ביום אחד אדם נאלץ לעזוב את ביתו ולהשאיר את הכול מאחוריו" (צילום: אורן דגן)

"אינשאללה והוא יישאר בריא ושלם", אומרת אלונה בדמעות. "אני מפחדת להישאר לבד עם הילדים ועם התינוק. מה אני אעשה בלעדיו?". היא מחפשת כרטיס טיסה לביירות, אבל חברת התעופה לא מסכימה לבטח תינוקות מתחת לגיל 4 חודשים, ודורשת מחיר מופקע לטיסה.

עידית ייטב-בירן (40) מקיבוץ משעול בנוף הגליל מחזיקה את אמיר התינוק, בשעה שאלונה מנסה להשיג את הטיסה המבוקשת לביירות. בסוף הן מתחלפות, אלונה מחזיקה את התינוק ועידית רוכשת את הכרטיס המבוקש.

עידן ורון משחק עם ילד. "חששתי שמגדל הקוביות ייפול, וזה יציף זיכרונות לא טובים" (צילום: עמיר שנאן)

"רוב היום שיחקתי עם ילדים בקוביות", מספר עידן ורון (35) מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר. "מדי פעם קפצה לי לראש המחשבה למה אנחנו משחקים דווקא פה, במקום הסוריאליסטי הזה באמצע אולם ספורט של בית ספר מרוצף ב-200 מיטות, ושאני אחרי שעתיים כבר רוצה לחזור הביתה, אבל להם אין בית לחזור אליו.

"בניתי עם אחד מהילדים מגדל מקוביות. הוא אמר לי כל מיני דברים ברוסית, ולא הבנתי כלום. חששתי מהרגע שהמגדל ייפול, וזה יציף זיכרונות לא טובים של בתים נופלים. כנראה ריחפתי במחשבות, כי מהר מאוד הוא נזף בי: 'רבותא!', ואת זה הבנתי. אולי צריך לתת לילדים לנהל את העולם".

תחנה שנייה: מלון רמדה בוקרשט

הסוכנות היהודית העלתה מרומניה לישראל 1,000 פליטים תוך שלושה שבועות. "זה מבצע מטורף", אומר בכיר בסוכנות. "אנחנו מעוניינים שהשהות כאן תהיה קצרה ככל שניתן, ואנחנו עושים את כל המאמצים להעלות את העולים על הטיסה הראשונה לישראל".

במעבר הגבול בסירט מאתרים אנשי הסוכנות את עולים הפוטנציאליים. מי שלא מכיר את גודלה האמיתי של ישראל יכול לטעות ולחשוב שמדובר במעצמת-על. שני אוהלי ענק ממוקמים בגבול עם שלטים ודגלי ישראל. שם קולטים את הפליטים היהודים ומעלים אותם להסעה שלוקחת אותם למלון בבוקרשט.

בפינת המשחקים. "צריך עוד תמיכה כדי שנוכל להמשיך לקיים את הפעילות הזו" (צילום: אורן דגן)

ההבדל בין אולם הספורט לבית המלון הוא תהומי. כל משפחה נקלטת ומקבלת חדר במלון. את הארוחות אוכלים בחדר אוכל, ויש גם בריכת שחייה וסאונה.

בקומה נפרדת נפתחה עמדה של שגרירות ישראל ברומניה, שבה יושב הקונסול ומקבל את בקשות העלייה לארץ. "אנחנו מאוד נדיבים", אומר הבכיר. "משתדלים מאוד לאשר גם אנשים שהיהדות שלהם בסימן שאלה".

מי שקיבל אישור מהסוכנות, "מכורטס" וממתין במלון לטיסה הקרובה לארץ. במלון יש ישראלים רבים שמגיעים לסייע. משלחת של בית החולים בילינסון בודקת את מצבם הרפואי של הפליטים, משלחת של ליצניות רפואיות מגיעות לשמח את העולים, ומשלחת של דוברי רוסית ממשטרת ישראל הגיעה לסייע בלוגיסטיקה וב"כל מה שצריך".

המדריכים של מקו"ם נותנים סיוע נצרך, פינות משחק ויצירה פזורות ברחבי המלון. אפשר לשחק בכדור, לצבוע דפי משחק ולהשאיר את התינוק לכמה דקות וללכת לנשום אוויר ולהירגע.

קסושה ואימה הגיעו למלון לבדן מאודסה. בהמתנה לטיסה לארץ הן בעיקר מנסות להעביר את הזמן ולהעסיק את הראש במחשבות אחרות. במהלך הפעילות נפלה שן לקסושה. היא התלוננה על כך בפני המדריכים, והביעה חשש שפיית השיניים נמצאת עכשיו באוקראינה, ולכן היא לא תזכה למתנה.

ציור של אחד הילדים. "רצינו שהמציאות לא תשאיר להם צלקות בלב" (צילום: אורן דגן)

המדריכים מיהרו להתגייס וביקשו מאימה של קסושה לשים לה מתחת לכרית חטיף 'כיף-כף' מישראל, כמתנה מפיית השניים. בבוקר הגיעה קסושה מאושרת למתחם הפעילות ואמרה שמעכשיו היא תקבל שתי מתנות – אחת מפיית השיניים של אוקראינה, ואחת מפיית השיניים של ישראל.

בערבים עושים המדריכים שיעורי עברית והכנה לקראת העלייה לארץ, מלמדים את המבוגרים את מפת ארץ ישראל, שמות של ערים ומושגים בסיסיים בעברית. בכל שיעור כזה משתתפים עשרות מבוגרים שצמאים למידע על הארץ שאליה הם טסים.

"כאנשי חינוך הייתה לנו מטרה אחת: להפוך את הפליטים מנזקקים למובילים, לתת לילדים שלהם לחייך, ושהמציאות לא תשאיר להם צלקות בלב", אומר גרא גלעדוב (47) מנוף הגליל. "את העולים לימדנו עברית כדי להקל עליהם בימים ראשונים בארץ, ולקחנו את הילדים שלהם לפעילות כדי שיהיה להם זמן ללמוד".

תחנה שלישית: בית הספר הטכני מיקאל הראשון

את הפליטים שנשארים ברומניה משכנת עיריית בוקרשט במבנים ארעיים. אחד כזה הוא בית הספר הטכני שנמצא ברחוב מיקאל הראשון, פנימייה שהוסבה למבנה מגורים. המגורים נמצאים בקומה הרביעית, ואין מעלית. "אני הרוס מעייפות והגב שלי גמור", אומר לוסיו (45), פסיכולוג בשירות הציבורי של עיריית בוקרשט. "הקמנו את המקום הזה מאפס, יש כאן כ-100 פליטים, מחציתם ילדים, ואין לי מתנדבים. אני סוחב לבד במדרגות 100 מנות אוכל שלוש פעמים ביום. בסוף השבוע אני מתפטר. אני לא יכול לעמוד בזה יותר".

במסדרון יש ריח של ליזול. המקום מאוד נקי ומזכיר בית חולים, אבל בלי אנשי צוות, רק ה"מאושפזים". לאחר שיחה קצרה עם אלכסיי מעיריית בוקרשט, מחליטה המשלחת להתמקם שם, לסייע למאמץ הרומני ולטפל בילדים ובבני הנוער. המשלחת הישראלית מקבלת לידיה חדר פעילות אחד, ומיד משתלטים הישראלים על חדר נוסף שמיועד להיות תינוקייה בבוקר וחדר נוער אחר הצהריים.

הפליטים במיקאל הראשון יישארו ברומניה עד סיום המלחמה. אין להם את האמצעים ואת הרצון להתחיל לנדוד ברחבי אירופה. המשלחת הישראלית הכניסה למקום סדר יום, משמעת ומשמעות.

"את ארטיום פגשתי כשהצעתי לילדים לשחק כדורגל", מספר עמיר שנאן מתנועת דרור ישראל. "הוא לא מגיע לחדר הפעילות שלנו, אבל כשאמרתי שנרד לשחק למטה, אחד הילדים קרא לו כי הוא אוהב כדורגל. הוא בן 13, גדול יותר מהילדים שהגיעו היום לפעילות. שיחקנו קרוב לשעה כדורגל, הוא, עוד ילד כבן 11 וכמה זאטוטים.

"הקטנים די מהר התעייפו, אז שיחקתי איתו ועם ווהראם הצועני הרבה זמן. בסוף היינו צריכים ללכת, כי הגיעה קבוצה מהפנימייה להתאמן. ארטיום הוא ילד אינטליגנט, והסכים אפילו קצת לדבר איתי.

עמיר שנאן (מימין) והילדים. חיוך, כדורגל וגוגל טרנסלייט (צילום: אלבום פרטי)

"כמה שעות מאוחר יותר, פתאום ארטיום הופיע בחדר הפעילות שלנו, נתן לי את הטלפון שלו, ובעזרת גוגל טרנסלייט ביקש לדעת איפה הכדור. נתתי לו את הכדור, ושנייה לפני שיצא, הוא הסתובב וביקש בעיניו שאבוא. ירדתי איתו ושיחקנו שוב. הפעם לא הספקנו הרבה, כי שוב הגיעה קבוצה להתאמן. הוא היה מאוד מאוכזב.

"כתבתי לו שמחר אחזור ואנסה להבין מתי אפשר לשחק יותר, ושאני מבטיח שנמצא זמן. הוא הביט לי בעיניים במבט כל כך בוגר, שכאילו אמר לי: 'אני לא מאמין כל כך לאנשים שמבטיחים הבטחות על מחר'".

שירלי זהבי (28) מתנועת המחנות העולים מספרת על סיכום יום שעשו בצוות המשלחת. "דיברנו על זה שאין עוד אנשי חינוך מלבדנו. יש כל מיני משלחות, ויש הרבה גופים של מתנדבים, אבל אף אחד מהגופים לא נותן מענה חברתי-חינוכי, רק אנחנו".

מה הייתה התרומה שלכם לפליטים?
"בתוך המציאות הכאוטית של המלחמה והפליטות, יצרנו סדר יום יציב, עם הפעלות שנותנות מענה לצרכים השונים שיש לנפגעי טראומה. עסקנו בקשר עם האימהות, והכנסנו אותן לתוך המרחב שיצרנו, להגדיל את האחריות שלהן ואת תחושת השליטה שלהן במקום שבו הן נמצאות".

שירלי זהבי משחקת עם הילדים. "פתאום המרכז היה קרקע לקהילה ילדית" (צילום: עידית ייטב-בירן)

וזה עזר?
"ההשפעות היו מפעימות. ילדות עם כעס אצור השתנו מול העיניים שלנו. אימהות עם עיניים כבויות נהיו יותר מעורבות, מצאו מקום להגיע אליו ולהביא את הכוחות שיש להן, ויש להן כוחות עצומים, של לעבור את המסע הזה של עקירה מהבית והחיים, להגן על הילדים שלהן בכל רגע, ובסוף להחזיק את המשפחה במרכז שאליו הן הגיעו.

"ילדים מהוססים בתחילת השבוע בנו את תחושת האמון במדריכים זרים שלא דוברים את שפתם. אפשר היה לשחק בלי להפריע, לצחוק ביחד, לבנות, לפרק, לצייר. מקבוצות ילדים שהיו ביחד בעיקר לפי התאים המשפחתיים, ראינו לאורך ימי הפעילות איך נוצרים קשרים בין הילדים. פתאום המרכז היה קרקע לקהילה ילדית".

איך הייתה חוויית הפרידה מהילדים?
"ביום הפעילות האחרון הייתה תחושת עצבות, סוף של משהו מיוחד ומוזר. הייתה גם שמחה של התעצמות מפתיעה במפגש עם הילדים, והתרגשות מהמעמד שלנו מול האימהות, ועצב גדול על המלחמה, על אובדן הבית, על התלישות והבדידות. אחרי שבוע שהתעסקתי בעיקר בילדים, הסתכלתי על האימהות ונזכרתי שוב שהן לבד, ובני הזוג שלהן איפשהו בקו האש בסכנת חיים.

"יש הרבה מה לתת לנפגעי המלחמה מאוקראינה בתקופה הנוראית הזו, בעיקר לילדים. צריך עוד תמיכה כדי שנוכל להמשיך לקיים את הפעילות הזו".