הידרדרותה של קרלה פינוקיו להומלסיות התחילה כשנפרדה מבן זוגה אחרי קשר של 18 שנים, ועברה לגור באופן זמני עם בן דודה.

פינוקיו בת ה-55 תכננה להשתמש בקצבת הנכות החודשית שלה, בסך 800 דולר, כדי להשיג דירה, אחרי שעברה ניתוח בגב. אבל היא מצאה את עצמה ישנה בטרנזיט, אחרי שלא יכלה להרשות לעצמה לשכור דירה בפיניקס, אריזונה, שבה מחיר השכירות החציוני זינק ב-33% בתקופת הקורונה, והגיע ל-1,220 דולר לדירת חדר, לפי האתר אפרטמנט ליסט.

פינוקיו שייכת לציבור ההומלסים באמריקה, קבוצה גדלה, ענייה ומיואשת של אנשים בני 50 ומעלה שמצאו את עצמם בלי דירה אחרי שאיבדו את עבודתם, התגרשו, איבדו בן משפחה או נקלעו למצב בריאותי קשה בזמן המגפה.

קרלה פינוקיו. ישנה במכוניתה בעקבות הפרידה מבן זוגה ומצבה הבריאותי (צילום: AP Photo/Ross D. Franklin)

"אנחנו רואים זינוק דרמטי במספר הקשישים ההומלסים", אמרה קנדרה הנדרי, עובדת סוציאלית בבית המחסה הגדול ביותר באריזונה, ש-30% מהדיירים בו בני 50 ומעלה. "אלה לא אנשים נזקקים, מתמודדי נפש או קורבנות התעללות. הם אנשים שנזרקו לרחוב בגלל יוקר השכירות".

חוקרים משערים שמספר הקשישים מחוסרי הבית ישלש את עצמו בעשור הקרוב, וידרוש ממקבלי ההחלטות מלוס אנג'לס עד ניו יורק למצוא פתרונות חדשים למבוגרים המזדקנים, שנעשים חולים ועניים יותר. ארגונים דורשים פתרונות דיור רבים יותר, בעיקר עבור אנשים עם הכנסה נמוכה.

מנווטים במדרכות על כיסאות גלגלים והליכונים, ההומלסים המזדקנים מתמודדים עם קשיי התניידות, מגבלות קוגניטיביות ומחלות כרוניות כמו סוכרת. רבים מהם חלו בקורונה, או לא יכלו ללכת לעבודה בגלל ההגבלות.

"זה כל כך מפחיד", אמרה פינוקיו בדמעות, כשהיא יושבת על המושב המרופד של ההליכון. "אני לא רוצה להסתובב ברחובות בכיסא גלגלים ולגור באוהל".

זו הפעם הראשונה שפינוקיו הפכה להומלסית. היא מתגוררת במעון הזמני אוזנם מנור, שמיועד לבני 50 ומעלה שמחפשים דיור קבע. במעון יש 60 מיטות, ופינוקיו ישנה במעון שמזכיר דירת סטודנטים, עם מיטת יחיד ושולחן. אחיה שומר על הכלב שלה.

נוסעים באוטובוסים וברכבות כדי לישון בהם

לוביה פרימוס, 67, לוחם לשעבר, לקה בשבץ שגרם לו לאבד את עבודתו, והוא מצא את עצמו ישן במכונית ההונדה אקורד שלו. הוא הופנה למעון הזמני אחרי שהחלים מקורונה. "החיים קשים", אמר פרימוס, שגדל בגטו בדרום פיניקס. "אני רק מנסה לשמור על אופטימיות".

לוביה פרימוס, בן 67. "החיים קשים" (צילום: AP Photo/Ross D. Franklin)

קרדליה קורלי מצאה את עצמה ברחוב במחוז לוס אנג'לס אחרי קיצוץ בשעות העבודה שלה בטלמרקטינג. בגיל 65, קורלי אמרה שהיא הופתעה לפגוש כל כך הרבה אנשים עובדים, כולל מורים ואחות, שאיבדו את דירותיהם בעקבות מחלה. "תמיד עבדתי, הייתי מצליחה, שלחתי את ילדיי לקולג'", אמרה קורלי, אם חד הורית. "ואז פתאום הכול קרס".

קורלי עברה בין אוטובוסים ורכבות כדי לנמנם בלילות. "ואז הלכתי ליוניון סטיישן במרכז העיר והתקלחתי שם", אמרה. היא עברה לאחרונה לדירה קטנה במזרח הוליווד, בזכות כסף שקיבלה מארגון סיוע.

מחלקת הדיור והפיתוח העירוני של ארצות הברית פרסמה דו"ח ב-2017, שלפיו שיעור בני ה-50 ומעלה מכלל ההומלסים זינק בעשור מ-22.9% ל-33.8%. נתונים עדכניים יותר לא זמינים, כי המחלקה שינתה את המתודולוגיה, ודגמה בני 50 ומעלה ביחד עם בני 25 ומעלה.

מחקר מ-2019 של אוניברסיטת פנסילבניה מצא שעד 2030 מספר ההומלסים מגיל 65 ומעלה יזנק מ-40 אלף ל-106 אלף, בגלל המשבר הבריאותי.

ד"ר מרגוט קושל, רופאה שמנהלת את המרכז לאוכלוסיות פגיעות באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, אמרה שלפי מחקר שערכה באוקלנד, כמחצית מההומלסים בארצות הברית מצאו את עצמם ברחובות בפעם הראשונה בעקבות המגפה. "אנחנו מגלים שפרישה היא כבר לא חלום מיוחל", אמרה קושל. "רבים מהעובדים העניים נאלצים לפרוש לחיים ברחוב". לדבריה, התופעה שכיחה במיוחד בקרב אנשים בני 65-55, שלמחצית מהם אין פנסיה או חסכונות.

70 מיליון איש שנולדו בין 1946 ל-1964 חיים כיום בארצות הברית. ב-2030, כל אלה יעברו את גיל 65. רבים מהם זכאים לקצבאות נמוכות יותר מביטוח לאומי, אחרי שעבדו באופן לא מדווח במשך שנים. בפיניקס, שליש מ-900 ההומלסים המבוגרים אמרו בסקר שנערך לאחרונה שאין להם שום הכנסה.

תרזה סמית, מנכ"לית העמותה "חלומות על שינוי" שפועלת בסן דייגו, אמרה שאוכלוסיית ההומלסים מזדקנת. העמותה מספקת שני מגרשי חניה בטוחים לאנשים שמתגוררים במכוניותיהם.

סוזן, שמתגוררת באחד מהמגרשים, הסכימה לדבר רק אם שם משפחתה לא ייחשף, בגלל הסטיגמה על חסרי בית. בגיל 63 לקתה סוזן בסרטן בכליות בזמן שטיפלה באימה. הן איבדו את דירת שני החדרים שהתגוררו בה אחרי שאימה מתה. הסרטן שלה התפרץ שוב.

סוזן ישנה במכוניתה עם הכלב שלה באחד ממגרשי החניה, שבהם יש חדרי אמבטיה ומטבחים משותפים עם מקרר ומיקרוגל. היא נדהמה לראות אדם בשנות ה-80 לחייו במצב דומה לשלה, ישן במכונית. "זה פשוט עוול". אבל הדיירים נהנים מהקהילה, עושים על האש ביחד ואפילו מפתיעים אחד מהם עם עוגת יום הולדת.

סוזן בדירה החדשה שנתנה לה עמותת "חלומות של שינוי". אמה נפטרה והיא לקתה בסרטן כליות, והן איבדו את דירתן (צילום: AP Photo/Gregory Bull)

העמותה עזרה לסוזן למצוא דירת חדר אחרי המתנה של חודשים. בדירה יש מכונת כביסה, מייבש, פאתיו, מדיח כלים ואמבטיה. "אני מרגישה במלון יוקרתי", היא אומרת.

דונלד ווייטהד הבן, ראש הקואליציה הלאומית למען מחוסרי בית, אמר שהמחזה של אנשים מבוגרים ישנים במכונית, בזמן שיש בניינים נטושים, צריך להטריד כל אחד. "אנחנו מקבלים כיום את הדברים שהרגיזו אותנו לפני 20 שנה", אמר. לדבריו, שיעור הלטינים, השחורים והילידים בקרב ההומלסים גבוה במיוחד.

רבים מהם לא עבדו מעולם בעבודות עם שכר הולם, ולא רכשו דירות בגלל מדיניות מפלה. "הרבה מאיתנו לא חסכנו לפנסיה, כי חשבנו שהביטוח הלאומי ידאג לנו", אומר רודי סוליז, 63, מנהל תפעולי של מרכז ג'וסטה, שמציע ארוחות, מקלחות, דואר ושירותים נוספי להומלסים מבוגרים בפיניקס.

קצבת הביטוח הלאומי הממוצעת בגיל פרישה עמדה בדצמבר על 1,658 דולר לחודש. רבים מההומלסים המבוגרים מקבלים הרבה פחות מזה, כי עבדו בשכר נמוך או למשך פחות שנים.

אנשים מעל גיל 65 עם משאבים מוגבלים שלא עבדו מספיק כדי לקבל קצבה ראויה, עשויים להיות זכאים להבטחת הכנסה של 841 דולר לחודש.

פינוקיו אמרה שההפרשות שלה לביטוח לאומי וביטוח בריאות היו נמוכות, משום שרוב העבודות שלה, בטלמרקטינג ובהשקיית עציצים, לא היו מוסדרות.

"התוכניות שאושרו בקונגרס למניעת עוני בקרב מבוגרים ואנשי עם מוגבלויות לא עובדות", אמר דניס קולהיין, פרופסור מאוניברסיטת פנסילבניה שהוביל ב-2019 מחקר על הומלסים מבוגרים בניו יורק, בוסטון ומחוז לוס אנג'לס. "והבעיה רק עומדת להחמיר".

ג'ניפר מולינסקי, מנהלת פרויקטים בתוכנית לאוכלוסייה המבוגרת במרכז המשותף לחקר הדיור באוניברסיטת הרווארד, הסכימה שממשלת ארצות הברית חייבת לעשות יותר כדי להבטיח דיור הולם למבוגרים. "בני 55 ומעלה נפגעו במיוחד בפיטורים הגדולים. רבים מהם מאבדים את בתיהם סמוך לפרישה", אמרה.

"בונים דירות יוקרה שאיש לא יכול להרשות לעצמו"

בתי מחסה לטווח ארוך שמיועדים לאוכלוסייה מבוגרת עוזרים לחלקם לא לחיות ברחוב, לפחות באופן זמני.

מחלקת הדיור של אריזונה העבירה בשנה שעברה 7.5 מיליון דולר לבית המחסה הגדול במדינה, כדי לקנות מלון ישן ולהלין בו באופן זמני את 170 הדיירים המבוגרים. עיריית פיניקס הוסיפה תקציב של 4 מיליון שקלים לשיפוץ המקום.

מנכ"לית שירותי המחסה של מרכז אריזונה, ליסה גלואו, אמרה שהמלון אמור להיפתח בסוף השנה. דיירים יוכלו לשהות בו 90 יום, ועובדים סוציאליים יסייעו להם במציאת דיור קבע.

"אנחנו צריכים עוד מקומות מכובדים, בטוחים ונוחים עבור המבוגרים", אמרה גלואו, והוסיפה שהמוגבלות הפיזית שלהם מקשה עליהם לחיות בבית מחסה עם 500 מיטות.

נסטור קסטרו, 67, היה בר מזל יותר מרבים שאיבדו את בתיהם. קסטרו בילה את שנות ה-50 המאוחרות שלו בניו יורק. אימו מתה, והוא אושפז עם אולקוס, והשניים איבדו את דירתם. תחילה הוא התגורר אצל אחותו בבוסטון, ואז עבר למשך שלוש שנים לגור בימק"א בקיימברידג', מסצ'וסטס.

לפני חג המולד האחרון, קסטרו זכה בדירת קבע מסובסדת על ידי הרת' בע"מ, עמותה מבוסטון שנלחמת בתופעת ההומלסיות בקרב מבוגרים. הדיירים משלמים 30% מהכנסתם כדי לגור באחד מסניפי הרת'.

קסטרו משלם חלק מקצבת הביטוח הלאומי שלו, ועובד במשרה חלקית. הוא מתנדב בחלוקת מזון ובארגון שמסייע לאנשים במציאת דירה. "דיור הוא בעיה גדולה באזור, כי בונים דירות יוקרה שאיש לא יכול להרשות לעצמו", אמר. "דירת סטודיו ברחוב הזה עולה 3,068 דולר לחודש".

מנכ"ל הרת' בע"מ מארק הינדרליי אמר שצריך לבנות הרבה יותר דירות, ולאפשר לקשישים לשכור אותם, בעיקר עכשיו, שמספר הקשישים ההומלסים עולה. "זה זול יותר לשכן אנשים מאשר להותיר אותם חסרי בית", אמר. "חייבים לחשוב מחדש על נושא השיכון".