ברוב של שני שופטים נגד אחד, קיבל אתמול (שני) בית המשפט העליון את ערעור הרשות לניירות ערך נגד פסיקה שהכירה באחריות שלה למשקיעים שאיבדו את כספם בהתפרקות חברת יוטרייד. בעקבות הפסיקה המשקיעים לא יקבלו פיצוי על הכסף שאיבדו, ואף ידרשו לשלם הוצאות משפט למדינה.
בתוך כך, ניהלו השופטים עופר גרסקופף ודוד מינץ, שקיבלו את הערעור, והמשנה לנשיאה ניל הנדל שדחה אותו, דיון משפטי מקיף על האחריות המשפטית של גופי המדינה לגופים המפוקחים על ידיהם.
גרסקופף הזהיר מפני מצב בו "תהפוך המדינה למעין מבטח על של כל הפעילות במשק בכל תחומי החיים שלגביה יש למדינה סמכות ופיקוח". הנדל, מנגד, אמר כי "קו זה עלול להוביל להקניית מעין חסינות לרשות".
התביעה שבמוקד הדיון נוגעת להתנהלות של הרשות לניירות ערך ביחס לחברת יוטרייד. התובעים הם משקיעים ששמו את כספם בחברה שהבטיחה תשואות גבוהות באמצעות מסחר אלגוריתמי בשוק ההון. במהלך חקירה של הרשות לניירות ערך התגלה שהחברה בקשיי נזילות קשים, פועלת ללא רישיון, מרמה את הלקוחות שלה ופועלת בניגוד לחוק. לבסוף החברה הוקפאה בצו בית משפט, אך משקיעים רבים איבדו את כספם.
מספר משקיעים החליטו לתבוע את הרשות לניירות ערך, בטענה שהיו מחדלים באופן בו היא פיקחה על החברה. בית המשפט המחוזי קיבל שתי טענות מרכזיות של חלק מהתובעים.
הטענה הראשונה היא שהרשות הייתה צריכה לוודא מוקדם יותר שהחברה הפסיקה לפעול לאחר שמצאה בה בעיות וכשלים. השנייה היא שהרשות הייתה צריכה להודיע באופן פומבי על הבעיה בחברה, במקום לפרסם הודעה כללית על מסחר אלגוריתמי. הרשות לני"ע נדרשה לפצות אותם ב-70% מהכסף שאיבדו.
כעת כאמור בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, וביטל את הפסיקה. שני השופטים שתמכו בקבלת הערעור לא פסלו את התיאור העובדתי, אלא הציגו פרשנות מצמצמת יותר לאחריותה של הרשות לניירות ערך.
השופט הנדל התייחס לכך שהרשות לניירות ערך הכירה בבעייתיות של יוטרייד בצורה ברורה למשך תקופת זמן לפני שפעלה באופן ישיר כדי להגן עליהם. הוא מנתח את ציר הזמן בין פתיחת החקירה על ידי הרשות לניירות ערך, עד להקפאת פעילות החברה, ומדגיש חלקים בהם פעלה הרשות בצורה איטית עד כדי התרשלות.
הדגיש הנדל את חובת הזהירות שמוטלת על הרשויות, ואמר ששלילתה משמעותה הענקת חסינות משפטית בפועל למדינה. הנדל הוסיף שהוא מודע לכך שקביעת אחריות למדינה על גופים מפוקחים היא תחום רגיש, אך הוא סבור שבנסיבות האירוע יש להכיר בכך שהרשות יכולה הייתה למנוע את הנזק. בתוך כך אמר שלשיטתו הרשות צריכה לפצות ב-50% מהכסף שאבד בלבד.
השופטים גרסקופף ומינץ חלקו על פסיקה זו. השופט מינץ סוקר את ההיסטוריה של הפסיקה בנוגע לרגולטורים, וקובע שבנוגע לסמכויות 'פיקוח' האחריות המשפטית נתפסת כמצומצמת במיוחד. "הרחבה יתרה של האחריות עלולה להביא לחיוב המדינה בעלויותיהם של המעוולים הישיר. קיים גם חשש שמא הרחבת האחריות תביא ל"הצפה" של בית המשפט בתביעות נזיקין בגין רשלנות בפיקוח על פעילויות כלכליות שונות".
הוא הוסיף כי לשיטתו לא צריך לשפוט לחומרה החלטות של רשות מאסדרת ולהעניק לה "מתחם סבירות רחב", וגידר את האחריות המשפטית שלה למקומות בהן התנערה "באופן בוטה" מאחריותה.
לטענתו, אליה מצטרף כאמור השופט גרסקופף, לוח הזמנים בהם עמדה החברה והחלטתה לא לפרסם התרעה נגד החברה אינם עומדים במבחן זה. גרסקופף מוסיף שהצורך לנהוג בזהירות בקביעת אחריות המדינה מתחדד במקרים כגון זה, "בהן הטלת האחריות משמעה העמדת הקופה הציבורית כרשת ביטחון לכיסוי הפסדיהם של משקיעים אשר בחרו להשקיע את כספים בהשקעות מסוכנות".
