"אני מצייר על כנרת כי אני לא רוצה לדבר על זה. מה יש לדבר?", אומר זמיר שץ (53), אמן וידאו וצייר תל אביבי שנולד וגדל בקבוצת כנרת. אבל יש הרבה על מה לדבר. חיי הקיבוץ מלווים כבר שנים ארוכות את יצירתו של שץ, ומשתקפים בעבודותיו כפי שרק הוא חווה אותם – באירוניה, נוסטלגיה, קנאה, אהבה וסלידה.

קבוצת כנרת היא ערש הציונות. שם הכול התחיל. בחצר העשויה מבני בזלת, הפועלים ניהלו לראשונה את עבודתם בעצמם. היו שם ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון, רחל המשוררת ויצחק טבנקין. הם המשיכו משם הלאה למפעלים אחרים, אבל כנרת תמיד נותרה בלבם.

הרשת האפלה, דיוקן עצמי שצייר שץ ביחד עם זוגתו בלה וולובניק, 2018, שמן על בד. "כבן בכור, הרגשתי שאני מוכרח להגן על אחי הקטנים מכל מיני מפלצות"

משם צמחה המדינה. בחצר הזו, "על שפת אגם סואן", נולדו קופת החולים והמשביר, ממנה יצאו הקבוצה (דגניה), הקיבוץ (עין חרוד) והמושב (נהלל). ישבו שם גם חלוצים תימנים, שחיו בתנאי דחק, נדחו על ידי החלוצים האשכנזים והועברו על פי החלטת המוסדות הציוניים למרמורק ושעריים (כיום שכונות בעיר רחובות). מה שנותר מהחצר הזו הוא קבוצת כנרת, של בן ציון ישראלי, נעמי שמר ומיכל נאמן, שתחגוג בשנה הבאה 110 שנים.

שץ גדל בקבוצת כנרת בשנות ה-70, כשדור הנפילים כבר היה קשיש, וההווי הקיבוצי היה בשיאו. "גדלתי לתוך אתוס חלוצי", הוא מספר. "אבא לא היה בבית, כי הוא תמיד היה בצבא או בעבודות חוץ. הוא חזר אלינו רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני בן בכור, אז הרגשתי תמיד שאני מוכרח להגן על אחי הקטנים מכל מיני מפלצות. המצאתי מפלצות, כדי שיהיה לי ממה להגן עליהם. אולי זה מה שהוביל אותי לפתח רגשי נחיתות תימניים".

אימו של שץ, שושן (שוש), עלתה מתימן כתינוקת עם הוריה. חטיפת ילדי תימן היא ביוגרפיה אישית עבורה. אביה שירת בצבא הבריטי עוד בתימן, ומיד עם עלייתם ארצה הוא גויס ונשלח לחו"ל, מותיר בארץ שמונה ילדים. כשהוא חזר ארצה, הוא התגייס מיד למלחמת השחרור, וכשזו הסתיימה והוא חזר הביתה, גילה שנותרו לו רק שישה ילדים. "הוא הלך לחפש אותם", אומר שץ, "ומצא את אמא שלי בבית החולים מאיר רוטשילד בירושלים. היא ניצולת חטופי תימן".

על הדשא בקבוצה, 2017, שמן על בד. זמיר עם הוריו שוש ורפי. "אבי תמיד היה בצבא או בעבודות חוץ"

הוריו הכירו בגרעין נח"ל שיועד לעין גדי. "אחרי תקופה קצרה במדבר, הם החליטו לחזור לכנרת – קיבוצו של אבי", הוא מספר. זהותה התימנית של אימו בלטה במרקם החברתי של הקיבוץ. "הייתי נעלב על רקע תימני ומרביץ. בתוך תוכי התביישתי בזה שאני תימני. רק כשהתבגרתי, הבנתי את הגזענות שהוטמעה בי מהסביבה, הבנתי שגם אני גזען. באופן טבעי, זה קיבל ביטוי בעבודה האמנותית שלי".

"הייתה גזענות בקיבוץ, אבל הקצנתי אותה ביצירות"

אחת מעבודות הווידאו-ארט הראשונות של שץ נקראת My Mother is a Monkey. בסרטון נראית אימו מטפסת על עץ בקיבוץ, ועוברי אורח אומרים: "תראו את התימנייה השחורה מלמדת את ילדיה להיות קופים כמוה". ברקע נשמעים נאומים של מנהיגים אפרו-אמריקאים על הגזענות בארצות הברית ונביחות כלבים. היצירה הזו נעשתה לפני כ-20 שנה, וכיום שץ סולד ממנה.

"אמא שלי אומרת שהמצאתי את זה", הוא אומר. "אולי היא צודקת. אולי זה היה רק בראש שלי. ואולי פשוט נעלבתי בשבילה יותר ממה שהיא נעלבה, ולכן היא שכחה. הייתה גזענות בקיבוץ, כמו בכל מקום אחר, אבל כנראה ממש הקצנתי אותה ביצירות שלי. ואולי זו הייתה רוח התקופה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. פתאום מותר לבקר בחריפות, אז עושים את זה, וזה שנון ומצחיק ואפילו פופולרי. כיום אני חושב שזה פתטי".

אביו של שץ, רפאל (רפי), היה קצין בצנחנים, וכמיטב המסורת הקיבוצית, הוא היה מוצנח ביום העצמאות בשדות הקיבוץ. גם הפרט הביוגרפי הזה מצא את מקומו לסרטון שיצר שץ בראשית דרכו,  'בדד', שבו נראות חגיגות שבועות ויום העצמאות בקבוצת כנרת, על רקע טקסט מצמרר שחושף את הניצול שהתקיים בחצר האחורית של הקיבוץ, ואת בדידותו של שץ שברח מהקיבוץ לחיים מלאי החטאים של העיר.

הבית של ההורים, 2022, שמן על בד. "הפועלים הטבריינים הגיעו כל יום לעבוד בשכר זעום בעבודות שחברי הקיבוץ לא מוכנים לבצע"

"הציפייה ממני הייתה כמובן להיות צנחן כמו אבא שלי, אבל אני הלכתי לגולני", הוא אומר. "שירתי את המדינה. אחרי שהשתחררתי, עבדתי בגד"ש – חרשתי את השדות, זרעתי, קצרתי. חיי כבוגר בקיבוץ חשפו בפני את כל הסדקים של השיטה. הפועלים הטבריינים הגיעו כל יום לעבוד בשכר זעום בעבודות שחברי הקיבוץ לא מוכנים לבצע. אולי צבע עורם הזכיר לי את אימי.

הבית הצפוני, 2022, שמן על בד. "כל החזון הגדול, האתוס שגדלתי עליו, פשוט התמוטט. זה שבר אותי"

"הייתי חוזר מהעבודה עם הטרקטור בערב ורואה את כל החברים שלא עובדים, שמבלים כל היום בבריכה, מנצלים את המערכת. הבנתי שמאחורי החזון היפה והמילים הגדולות, מסתתרת מציאות של ניצול. זה התחבר לתחושת הסלידה שנוצרה לי מהמדינה בתקופת השירות הצבאי. כל החזון הגדול, האתוס שגדלתי עליו, פשוט התמוטט. זה שבר אותי. ב-1990 ברחתי מכנרת. ברחתי מהארץ. נסעתי להסתובב בעולם".

"עסקתי בפלסטינים, בנשים, בכהי עור, כל מה שאוהבים בשמאל"

סיפורו של שץ הוא סיפור אופייני לבני הקיבוצים שבגרו בשנות ה-80 וה-90. רק מעטים מהם ביקשו להישאר בקיבוץ ולהתקבל לחברות. הקיבוצים, שהיו בשיאו של משבר כלכלי וחברתי, קטנו, נחלשו ואיבדו את התנופה. בקיבוצים שהוקמו בתקופת ראשית המדינה, היה זה הדור השני שמרד במסורת הוריו. בכנרת, אלה היו הדור השלישי ואף הרביעי.

המשבר הזה הוליד תהליכי שינוי שעברו במרבית הקיבוצים: יצירה של דרכי חיים חדשות, שבהן השיתוף חלקי, והעבודה של החבר היא שקובעת את גובה שכרו. ההפך מכל מה שנברא בחצר כנרת 90 שנה לפני כן.

אחרי טיול בעולם, חזר שץ לתל אביב, שם השלים תואר ראשון בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, ותואר שני בבצלאל. הוא החל את דרכו כאמן וידאו. "היה לי נוח שהסטודיו בתוך דיסק קשיח", הוא אומר. "הסתדר לי לערוך, לצלם, לכתוב – אהבתי את זה. די בטבעיות פניתי לתאר דברים שקורים בבית שלי, שזה הקיבוץ. הייתי צעיר וביקורתי, אז יצרתי על מה שהפריע לי בקיבוץ".

באחת מיצירותיו, שקרויה 'יום החֲבֵרָה', תיאר את האווירה השוביניסטית של חיי הקיבוץ הפוסט-חלוציים. "פעם בשנה הנשים היו יוצאות ליום כיף, והגברים היו מחליפים אותן בעבודות השירותים", הוא מסביר. "לקחתי סרטים ישנים שתיעדו את זה, והוספתי טקסט של זיכרונות שלי".

על רקע סרט בשחור-לבן של אוטובוס שיוצא מכנרת דרך שדרת הדקלים היפה, כשעל שער הקיבוץ מונפת כרזת ענק: 'חברות, צאתכן לשלום ובילוי נעים', מקריא הדובר את זיכרונותיו לכאורה של שץ: "הגברים לקחו אותנו למטווח, שם ירינו בתרנגולות שהיו קשורות לעמודים. אני זוכר שילד אחד מבוגר ממני בשנתיים סירב לשחק בזה, ונתלה על עץ עם הרגליים למעלה. בערב הוא מת, והילדים הלכו לזרוק עליו אבנים…"

"הטקסט הזה במכוון מוגזם לחלוטין", הוא אומר. "ההגזמה נועדה להדגיש את הביקורת שהייתה לי על החינוך הקיבוצי והגבריות הקיבוצית. הסרט הזה פגע בהרבה חברים. כיום לא הייתי יוצר דבר כזה. אני לא אפגע במשפחה ובחברים רק כדי להציג איזה רעיון, ואני ממש מצטער על זה. האמת שזה די מביך אותי. חוץ מזה, האמנתי בביקורת על הקיבוץ, וכיום אני ממש לא שם. היחס שלי לקיבוץ ולמדינה השתנה".

את האהבה לעריכת וידאו ירש כנראה מאימו, שלמדה צילום ועריכה במכללת כנרת. יצירות הווידאו שלו פוליטיות וביקורתיות. "פלסטינים שעובדים בתל אביב וחוזרים בלילה לעזה, פגיעה בנשים, גזענות נגד כהי עור, כל מה שאוהבים בשמאל", הוא אומר. הוא הציג את יצירות הוידאו שלו בשורה של תערוכות בארץ ובחו"ל.

"אני לא מצדיק את העוולות, אבל למדתי להעריך את המדינה"

יום אחד הוא תפס מכחול והתחיל לצייר, ומאז לא נגמל מזה. ב-2015 הציג בגלריה רוזנפלד בתל אביב את התערוכה 'חביבתי – מדינת כל אזרחיה', שבה הרכיב על הקיר 147 ציורי דיוקנאות. "אלה דיוקנאות של חברים ובני משפחה", הוא אומר, "מכרים ואנשים שאהבתי ואהבו אותי בחזרה מתישהו ותמיד. קיר זיכרון לאנשים, לתקופה, למדינה, לחלום, לשפה, לחביבתי, קיר פרידה ושלום ותודה, קיר אשמה".

כיום שץ מצייר וממשיך ליצור גם וידאו, אבל משהו בו השתנה. "אני רואה אחרת את הדברים", הוא אומר. "למדתי לקבל את החטאים שנעשו כדי לבסס את מקומנו בארץ הזו. אני מעריך את התפקיד של הקיבוץ בהקמת המדינה, במאבק הצודק הזה. גם לעם שלנו, עם כל הטראומה והסבל שעבר, מגיעה מדינה משלנו.

שץ מצייר. "אני מעדיף להשלים, לראות גם את היופי"  (צילום: ריצ'רד רובינוביץ)

"אני לא מנסה להצדיק את העוולות, אבל למדתי להעריך את מה שיש לנו פה. בתור נער היו לי תקוות גדולות, אחרי זה, בשנות ה-90, הן נשברו, וזה הוביל לייאוש גדול. בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה, למדתי למצוא את הטוב שיש לארץ הזו לתת. את היופי של האנשים פה – בין אם זה בדרום תל אביב או בכנרת".

צ'ופה בגבעת החרציות בדרום תל אביב, 2022, שמן על בד. "אני מצייר מתוך אהבה למקום"

על קבוצת כנרת הוא מדבר בטון מפויס. "הסבים שלנו ניסו", הוא אומר. "בשום מקום אחר לא נתנו להם להיות אזרחים שווים, אז הם עלו ארצה וניסו לעשות פה משהו טוב. כל ניסיון עלול להיכשל, אבל אפשר ללמוד מהניסיון הזה. מה יעזור לי רק לבקר אותו כל הזמן? מה ייצא לי מזה? אני מעדיף להשלים, לראות גם את היופי, לנסות בעצמי להיות המשכיות של עם ישראל".

בשנתיים האחרונות החל שץ לצייר גם את קיבוצו. "זה התחיל בימי השבעה של אבא שלי", הוא אומר. "הסתובבתי בקיבוץ, ועלו לי געגועים לתקופות אחרות. הכאב והגעגוע הולידו אצלי את היצירות האלה".

שץ מצייר טרקטורים ובתים קיבוציים פשוטים שעצים מטילים עליהם צל. ציוריו צבעוניים ומרגיעים, רחוקים שנות אור מהווידאו-ארט שבו אמא שלו מטפסת על עץ מכנף נאה כשברקע נובחים כלבים. העץ הוא אותו העץ, הדשא אותו הדשא, אבל האווירה שונה לגמרי.

הטרקטור הירוק, 2022, שמן על בד. "זה לא ציור ריאליסטי לפי החוקים, אלא ציור שנאבק בחוקים ובהגבלות במטרה לבנות ולהיבנות"

"מצד אחד, אפשר לומר שזה לא כל כך משנה", הוא אומר. "בשביל הצייר, הכול מזון. הכול רק תירוצים לצייר. בסופו של דבר, אני מצייר כי אני אוהב לצייר, ולא כל כך משנה מה אני מצייר. מצד שני, הציורים האלה, מבחינתי, מנסים להוציא את היופי מהדברים הפשוטים. אני מצייר מתוך אהבה למקום. זה לא ציור ריאליסטי לפי החוקים, אלא ציור שנאבק בחוקים ובהגבלות במטרה לבנות ולהיבנות.

"כמו המדינה שלנו. למרות הטרגדיה והמלחמות, היא מנסה להיות מדינה ככל המדינות. גם אני, למרות השריטה, מנסה להיות צייר ככל הציירים".