לא היו שם רק זקנים למעלה על ההר, אבל גם אם כן, הייתי מוכן לחיות איתם, במקום ששום דבר לא מגיע אליו, או מגיע אליו באיחור של חצי מאה, לכל הפחות. במרכז אמריקה אומרים ״לה מניינה״, מחר. שום דבר לא בוער. הכול יחכה. כאן, אפילו את זה לא אומרים. מלחמה? הם עוד לא סגרו חשבון עם הקודמת שלא הסתיימה מבחינתם.
״614 מטרים זה הגובה המושלם לחיות בו״, אומר לי אנריקה, ״בדקתי את זה", הוא אומר. "לא חם מדי, ולא קר מדי, זה ב-ד-י-ו-ק״, הוא אומר ומסמן עם היד גובה מסוים, קצת מתחת לחזה, שבתחושה שלו מסמל דיוק. אחרי שיחה קצרה באנגלית רצוצה, הוא אומר שהוא ממהר, חייב ללכת הביתה לארוז. נוסע עם אשתו לפינלנד.
בצעדים קטנטנים, גבו כפוף, הוא מסתובב, פונה ממני לכיוון השביל, נע בשיפולי רחובות לאניה לאט יותר מחילזון. למה הכוונה ממהר? תהיתי בליבי. הנסיעה יוצאת הערב? לה מניינה? בעוד שבוע? אי אפשר לדעת. הזמן עצר כאן מלכת. הסוד לאריכות ימים.

***

יש רק בית קפה אחד בלאניה, קפריסין. הוא נפתח בעשר בבוקר ויש בו רק שני סוגים של קפה: קפה שחור בפינג׳ן על הגז, וקפה קר לילדים. המקום ריק כמעט מאדם ומחפצים. כמה כסאות עץ ישנים, ארגז קטן עם קרטוני מיץ וכמה שקיות חטיפים.
כשאנריקה הלך, נותרים לשבת שניים – סליה, חברתו בת ה-92, וזקן נוסף שלא הסגיר את שמו. סליה, לעומת אנריקה שהגיע מלרנקה, נולדה בלאניה. מקומית גאה. גם סב סב סבה נולד פה. המשפחה מגדלת גפנים כבר 250 שנים. הטורקים עברו, הבריטים עברו, היוונים עברו, והם נותרו על ההר. חיים בין המעצמות. אולי לא עזבו בגלל הגובה שעליו מדבר אנריקה, אולי לא היה להם לאן ללכת ואולי בכלל לא רצו. אנשי אדמה.
השלווה שנסוכה על פניו של הזקן, עטור השפם, עמוקה משל בודהה בסוף ימיו. הוא מתבונן בי, בסליה, בחתולים שמתחככים בפתח בית הקפה, אוחז בידיים חזקות מקל הליכה. הוא לבוש במכנסי בד רחבים, סינר עבודה כחול, ועל סנטרו מסכת קורונה, כמו להזכיר שהוא בכל זאת מעודכן בהלכי התקופה.

בית הקפה בלניה. השלווה שנסוכה על פניו של הזקן, עטור השפם, עמוקה משל בודהה בסוף ימיו (צילום: דבר)

***

פיני, היישוב הקרוב ללאניה, יושב על נחל שמקורו במפל שבהרים המושלגים. משטר השעות כאן שונה. בית הקפה היחיד נפתח בשמונה בבוקר, אבל נסגר בין אחת לשלוש, ונפתח שוב רק בחמש לפנות ערב. כל מקום והמנהגים שהשתרשו בו.
שלושה נערים בבגדי עבודה חקלאיים שותים קפה פרפה עם הרבה קצף. כשהקפה נגמר הם ממלאים את כוסות הזכוכית במים, ליהנות עוד קצת מהטעם.
הלקוחות הנוספים בבית הקפה הקטן והחשוך שבכיכר המרכזית, הם שני הקצבים של פיני. הם מגיעים עם משאית קטנה, פורקים את "הסחורה" – 3 חזירים צעירים שהושל מהם כבר העור – ותולים אותם בקצבייה השכנה. אחר כך הם מתיישבים במרפסת בית הקפה על יד שולחן קטן מכוסה במפה מעט מוכתמת. ניקולה, בעל הבית, מגיש להם שתי כוסות חרסינה לבנות קטנות עם קפה שחור, ושתי כוסות מים. הם שופכים מעט מהמים הקרים לקפה. שותים בלגימה ונשארים לשבת.
ניקולה נשוי לנפאלית שקוראים לה אראטו. הוא הגיע לפיני ממריופול לפני 12 שנים. יזם בנשמתו. כזה שלעין ביקורתית ייראה כושל. בבית הקפה שלו יש רשת למנגל, אבל נראה שאינה בשימוש. בוודאי לא תכוף. ״כאן הכסף לא כל כך חשוב״, הוא אומר, ״אנחנו חיים, חיים. איך הקפה?״
מה זה, ניקולה, אינך יודע שכסף מביא לאושר? שהמטרה היא למנף, לנכס, להתבסס, להתעשר, כדי להיות שמח יותר? לא שמעת על זה?

***

שעת צהריים חמה עכשיו. עובדי הקצבייה שותקים. הנערים שותקים. ניקולה שותק. גם אשתו ואני שותקים. עוד מעט הם סוגרים למנוחת צהריים. ובינתיים הפנים נשואות אל בית התפילה העתיק, אולי אלף שנים, שניצב על צלע ההר. שישה חלונות, דלת עץ שנראית מרחוק הרוסה. ספק אם הוא עדיין פעיל, אבל הוא עומד שם, מושך את המבט, במקום שהזמן עצר בו מלכת.