אתמול (שני) החל בכפר כנא פסטיבל סינדיאנה של עמותת 'סינדיאנת הגליל' וימשך לאורך כל חול המועד סוכות. הפסטיבל מזמן חשיפה לעמותה שהוקמה בשנת 1996  המעמידה במרכז פעילותה את המטרה לקדם הזדמנויות כלכליות ומקומות תעסוקה לנשים ערביות, ומחויבת לערכים של שלום, שוויון, ושיתוף פעולה יהודי-ערבי. משנת 2003 העמותה חברה בארגון הסחר ההוגן הבינלאומי (WFTO) ומתוך כך מחוייבת לעקרונות הסחר ההוגן, לאורך כל שרשרת הייצור. מפעל שמן הזית של סינדיאנת הגליל נמצא באזור התעשייה של כפר כנא, שם מפעילה העמותה גם מרכז מבקרים ובית יוצר לקליעת סלים, בו רוב מוחלט של נשים, ערביות ויהודיות.

הדס להב, מנכ"לית העמותה וממקימותיה, מסבירה שלאחר השינויים הפוליטיים ב-'96 והשפעתם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועל יחסי יהודים וערבים בארץ היא ושותפיה החליטו להקים את העמותה. בדבריה להב טוענת שאחד השינויים הוא שהסולידריות ושיתופי הפעולה בין יהודים וערבים, שהיו מובנים מאליהם, התמעטו באותה העת ולכן הם נדרשו לחשוב מחוץ לקופסה. להב נמנעת מלהיכנס לפרשנות פוליטית של ההתרחשויות לפני עשרים שנים, אך מוסיפה – "בכל מקרה, באותו הזמן, אנחנו קבוצה של אנשים שאני הייתי חלק ממנה, עבדנו במג'ד אל-כרום בנושאים שקשורים בחינוך, והיה לנו בית ספר לאימהות, בו הכשרנו נשים מהכפר לעבוד עם הילדים על מערכת השיעורים. חשבנו שעל ידי פעולה זו נוכל לקדם את רמת החינוך בכפר, אבל אז הגענו למסקנה שמה שאנשים באמת רוצים ומה שחסר לנשים בכפר זה מקורות פרנסה".

סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

"ברגע שאין להן מקור פרנסה, אז זה לא משנה כמה העצמה נשית תיצרי בהן, הן נשארות תלויות וכפופות למסגרת שנכפית על ידי המפרנסים של המשפחה, ובדרך כלל מדובר בגברים. כך עלה הרעיון לעשות פרוייקט כלכלי שיעסיק נשים ויתן להן פרנסה" אמרה להב. "אני חושבת שמה שחשוב זה לזכור שהמטרה היא לשנות את החברה באופן כללי, העניין של הנשים בהקשר זה הוא אמצעי, לא המטרה בפני עצמה. המטרה של סינדיאנה היא לבנות איזשהו מודל שהוא יותר נכון ויותר צודק ויותר מתאים לחיים נורמליים של נשים וגברים כאחד" מדגישה להב.

רחל בן-שטרית – "לפעמים שואלים אותי אם אני לא מפחדת, או איך זה לעבוד עם נשים ערביות, אז אני עונה שהתרגלנו, זה נראה לי רגיל"

הבחירה בחקלאות זיתים עלתה מתוך מפגש של מקימי העמותה עם עבד אלמג'יד חוסיין, אגרונום במקצועו שחזר מגרמניה לאחר לימודי חקלאות לכפרו, דיר חנא. חוסיין ביקש לקדם את המצב הכלכלי של הכפר, במיוחד בתחום החקלאי. היה זה רק טבעי לבחור בזיתים כענף החקלאי מתוך רצון לקדם את החקלאות המקומית, "אם הולכים אפילו היום ב-2016 בגליל אז רוב החקלאות שרואים אלה מטעי זיתים, אין כמעט חקלאות אחרת, מכל מיני סיבות ובעיקר זמינות של מים להשקיה והשקעות בתשתיות". על פי להב באותה התקופה שוק שמן הזית לא היה מפותח במיוחד בארץ, לא הייתה צריכה ומודעות כל כך גדולה כפי שיש היום.

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

העמותה החלה בתור משהו מאוד קטן ומינורי עם השנים ובעקבות ההתמחות בשמן הזית, שמחזיק בכמה מדליות בתחרויות בין לאומיות, נכנסה לשותפויות בפרויקטים חקלאים. "יש לנו היום שני מטעים שאנחנו בעצמנו נטענו, אחד בעמק יזרעאל ואחד בואדי ערה." מתארת להב את הגדילה, " יש לנו שותפות עם מטע גדול מאוד באזור ראש פינה ששייך במקור לקק"ל אבל חכור לתקופה ארוכה לחקלאים מטובא-זנגריה, ויש לנו כוונה להרחיב את הנושא הזה שאנחנו בעצמנו מטפחים פרויקטים חקלאיים. הדגשים של העמותה השתנו, מתמיכה בחקלאות מקומית, לפרויקטים החקלאיים הרחבים, הרבה מאוד מההכנסות של העמותה מוקדשות לקידום, תעסוקת והעצמת נשים בין היתר בשיתוף עם עמותת "מען" ולדבריה של להב, "הדבר השלישי שמקבל משנה תוקף בשנים האחרונות אילו שיתופי הפעולה בין יהודים לערבים ואת ההשפעה של זה על הסביבה שלנו ניתן לראות כאן במפעל ובמרכז המבקרים".

נחלה

מי שמנהלת את צוות העובדות במפעל שמן הזית היא מונה נחלה בת ה-42. נחלה במקור מכפר יפיע וכיום גרה בכפר כנא בעקבות נישואיה. נחלה עובדת במפעל כבר שבע שנים, לפני שעבדה בסינדיאנת הגליל נחלה עבדה בנצרת במערכת עיתון מקומי בקלדנות, אך עזבה את המקום כשהתחתנה ונשארה בבית לגדל את הילדים. המצב הכלכלי חייב אותם למצוא פרנסה נוספת וכך התחילה לעבוד במפעל. "רציתי לעבוד במקום שיש בו יהודים, במדינה הזו את חייבת לדעת עברית ואני אוהבת את זה שאני יכולה לעבוד וללמוד עברית תוך כדי, כמו כאן במפעל, שעובדות פה יהודיות וערביות בגובה העיניים". השיחה עם נחלה מתנהלת בעברית, זה כלל לא מובן מאיליו בעיניה, "היה לי קל כאן בהתחלה כי למרות שלא ידעתי עברית, העובדות היהודיות ידעו ערבית וזה עזר לי, כשהייתי טועה בשפה הן עזרו לי עד שהגעתי לרמת העברית שיש לי היום".

יותר קל לעבוד במפעל שנמצא קרוב לבית, אמנם במרכז המבקרים עובדות גם נשים מכפרים אחרים ומנצרת הסמוכה אך רוב העובדות הן מהכפר. נחלה, אם לארבעה, מתארת "קשה לעבוד מ 7:30 עד 16 לאישה שיש לה בית וילדים, אנחנו עובדות 6-8 שעות כאן ואז חוזרות לעבוד גם בבית, עם הילדים ובניקיון הבית, סידורים. בהתחלה אני עשיתי הכל בבית ועכשיו יש סידור ביני לבין הילדים ובעלי שעכשיו כל המשפחה עוזרת, כל אחד עוזר לשני. יש שינוי, נתתי גם לילדים לקחת אחריות בבית".

נחלה: "קשה לעבוד מ 7:30 עד 16 לאישה שיש לה בית וילדים, אנחנו עובדות 6-8 שעות כאן ואז חוזרות לעבוד גם בבית, עם הילדים ובנקיון הבית, סידורים. בהתחלה אני עשיתי הכל בבית ועכשיו יש סידור ביני לבין הילדים ובעלי שעכשיו כל המשפחה עוזרת, כל אחד עוזר לשני."

הבת הבכורה שלה לומדת כרגע בקדחתנות לפסיכומטרי בשאיפה להתקבל ללימודי הנדסאית ביו-רפואית. "זה מה שאני רוצה, לכל הילדים שלי, שילכו לאוניברסיטה. זו הדרך שלי, אני רוצה לראות את הילדים שלי, האבא שלהם למד באוניברסיטה אבל לא סיים את לימודיו ועבד בבניין, זה המצב שלנו ואני לא רוצה שיקרה לילדים שלנו מה שקרה לו, שימשיכו וייסימו". את הבת הבכורה היא הכניסה לעבוד במפעל בשעות בהן היא פנויה. "אני לא חשבתי שהבת שלי תעבוד, הייתי רוצה שרק תלמד אבל כשראיתי וחשבתי כמה החיים קשים ואני רוצה שהילדים התרגלו ויבינו את זה. אני רוצה שהבת שלי תשתתף גם ותסתכל ותראה איך החיים".

"עבדתי במקומות אחרים" אומרת נחלה וממשיכה "שם לא דיברתי, רק עבדתי, לא היתה שותפות ביני לבין העובדים האחרים והמנהלים, לא היינו מדברים על דברים כאלה. כאן אנחנו מדברות, יש ישיבות ומפגשים ביננו, מגיעים מבקרים ומדברים ומזה קיבלנו ולקחנו לחיים שלנו, אני לקחתי דברים טובים ונכונים מכאן לחיים שלי".

נחלה מתארת שינוי באופן השיחה עם ילדיה "למדתי להסביר את זה לילדים שלי, לא להתבייש להגיד שאין. אני התביישתי להגיד להם וכל פעם שהם רצו משהו נתתי להם. עכשיו לא, אני יושבת ואומרת להם מה המצב הכלכלי שלנו ואם אפשר או אי אפשר לרכוש משהו".

הדס, סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

הדס, סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

האתגרים

"היתה לנו בעיה כשהתחלנו לעבוד במג'ד אל-כרום שבו אין אזור תעשייה, שזו אחת הבעיות של החברה הערבית בישראל, שברוב הרשויות הערביות אין אזורי תעשייה עצמאיים ואז באישהו שלב, כשגדלנו מעבר לנפח מסויים לא יכולנו לקבל שם רישיון יצרן והיינו חייבים לעבור לאיזה מקום שמוכר כאזור תעשייה. אז נשאלה השאלה לאן לעבור, כי אזור תעשייה שנמצא במועצה מקומית ערבית כמעט שאין, יש בערך 3% מאזורי התעשייה בישראל שנמצאים תחת רשויות ערביות. למזלנו מצאנו מקום פה בכפר כנא ועברנו לכאן. אבל האזור תעשייה פה הוא מאוד לא מתאים, האפשריות שלנו לגדול, להתרחב, להפוך את המקום לקצת יותר מזמין. אם נשווה את האזור תעשייה פה לאזור תעשייה של ציפורית או לאזור התעשייה של קידמת גליל זה בכלל משהו אחר לגמרי".

למרות ששמן הזית של סינדיאנת נחשב לאחד הטובים בעולם רובו המוחלט מיוצא לחו"ל ולא משווק בארץ הסיבה לכך לדבריה של להב היא נושא הכשרות. להב אומרת "אנחנו רוצים להיכנס לשוק הישראלי ועושים לכך מאמצים אבל עד היום לא הצלחנו להסדיר את נושא הכשרות. ולמה? כי אזורי תעשייה שנמצאים תחת רשויות ערביות לא משוייכים לרבנות האזורית ואז אנחנו צריכים לקבל כשרות מאיזה ישות לכשרות ארצית שלא ששים לתת לנו את האישור הזה".

סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

"הפרוייקט שיש לנו עם המטע האורגני בואדי ערה, עד היום יש ניסיונות להגיד שהמטע הזה הוא בעצם התחלה של התנחלות, יש שמועות שאנשים מפיצים, שהמטע הזה בגלל שהוא בשיתוף פעולה עם יהודים אז הוא לא בא לפתח את החקלאות הערבים אלא לתקוע תריז באדמות. כל הזמן צריך להתמודד עם הדעות הקדומות בשני הצדדים, גם הערבי וגם היהודי וישנן המון סיבות שהדעות הקדומות הללו רק הולכות ומתחזקות, אז הפועל את שוחה נגד הזרם שזה מכשול שלא קיים בכל עסק רגיל שלא מנסה לשנות סדרי עולם".

האתגר האקטואלי ביותר שלהב מתארת הוא העובדה שקשה למשוך קבוצות מטיילים להגיע למרכז המבקרים ולמפעל "יש פה שני מכשולים רציניים ביותר, האחד זה המקום הפיזי שאינו מקום תיירותי והשני זה העובדה שישראלים לא מגיעים לכפר כנא, בקושי יודעים איפה זה. האמת שלא רק יהודים ישראלים לא מגיעים גם מעט מאוד ערבים ישאלים מגיעים לכאן, זה לא מקום שנמצא על מפה של איזשהי מערכת תיירותית וזה אתגר גדול מאוד לשכנע אותם לבוא לכאן, שיש מה לראות כאן, שיש כאן חוויה שהיא שונה מבמקומות אחרים".

למרות כל האתגרים בדרך העמותה קיימת כבר 20 שנה, "כדי להקים כזו עמותה צריך הרבה סבלנות וראיה לטווך ארוך, לא להתייאש מהמכשולים בדרך".

שירין, סלאח ונאסרה

בחדר האריזה של סבוני שמן הזית של סינדיאנת הגליל יושבות שלוש נשים ועובדות, עיישה סאלח עובדת כאן כבר ארבע שנים, נאסרה מריד שנתיים ושירין עוואודה קצת מעל לשנה, הן מספרות שלעבוד דווקא כאן זה בגלל שהתנאים טובים יחסית, מקום קטן ושהרוב הן נשים מכפר כנא בו הן מתגוררות וכולן עם ילדים ובאותה סביבת גיל. "אנחנו מבינות אחת את השניה. אנחנו מכירות תרבות חדשה, אנשים שונים מאיתנו, לומדים אחת מהשניה ומשפרים את השפה." אומרת סאלח. "למדתי לכבד אחד את השני, אפילו בכפר לא הכרנו אחת את השניה בגלל שאנחנו ממשפחות שונות, עכשיו הקשרים יותר חזקים אחת עם השניה" מסבירה סלאח. מריד ממשיכה "האישיות שלי השתנתה, השליליות ירדה ואת מכוונת לטוב".

סחר הוגן

סבוני שמן הזית של סינדיאנה מגיעים ממפעל בשכם, להב מסבירה כי "נושא הסחר ההוגן בגדה הרבה יותר מפותח ונפוץ מאשר בישראל. בישראל למעשה אנחנו הארגון היחיד שאושר כארגון סחר הוגן וגם זה בעקבות העובדה שאנחנו עובדים עם האוכלוסיה הערבית".

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

לארגון הסחר ההוגן יש כללים שמגדירים מי הם היצרנים שיכולים להיות מוגדרים כסחר הוגן. על החשש שעולה ביחס לתנאי ההעסקה של העובדים בפעלים הסבונים עונה להב כי "בגדה המערבית בגלל שזה שטח כבוש אז א-פריורית כולם מוגדרים שם כאוכלוסיה שסובלת מהדרה, ולכן כאזור סחר הוגן. במקומות שפועלים תחת ארגון סחר הוגן הבינלאומי מובטח שמצבם של העובדים יהיה טוב יותר ממקומות שאינם מפוקחים. זה מבטיח שלא תהיה שם העסקת ילדים מתחת לגיל מסויים שזו בעיה בגדה, זה מבטיח שהפועלים יהיו מוגנים בצורה זו או אחרת אבל להגיד שזה כמו בישראל שיש חוקים ויש תקנות ותלושי משכורת אני לא יכולה".

רחל בן-שטרית, אחראית הלוגיסטיקה וקישרי לקוחות בעמותה, היא תושבת כפר תבור והחלה את עבודתה לפני ארבע שנים. בן-שטרית מדגישה כי, "הנושא של סחר הוגן בכלל לא מוכר בארץ או מוכר במובן שגוי. המשמעות של סחר הוגן זה לא לעשות דווקא מחיר זול לצרכן אלא שכל השרשרת מהספק דרך כל שרשרת הייצור תתוגמל בצורה הוגנת ובעיני זו נראית השיטה שהכי מאפשרת קיימות לאורך זמן, ככל שיש יותר תחרותיות ואחד אוכל את השני אז מגיעים למצב כמו עם החקלאים וכיוצא באלה".

מייסר

מייסר חמאייסי בת ה-38 למדה קליעת סלים בבית היוצר וכיום מלמדת קליעה במרכז המבקרים, גם קבוצות קבועות של יהודיות וערביות וגם בסדנאות של המרכז למבקרים. חמאייסי שגדלה בנצרת עברה גם היא לכפר כנא בעקבות נישואיה. מייסר שמעה על המרכז דרך פייסבוק והיתה מודעה על קורס קליעת סלים לנשים יהודיות וערביות שעניין אותה ואחרי שלושה חודשים בקורס התחילה ללמד בעצמה. לחמאייסי שלוש בנות, עד הקורס היא היתה עקרת בית ורק גידלה את בנותיה, "רציתי לצאת מהבית וכיף לי כשאני מגיעה לכאן. אני אוהבת לעבוד וזמן ארוך רציתי לצאת לעבוד אבל אין לי תעודה אקדמית ולא מצאתי עבודה. פה במרכז לימדו אותנו ועכשיו אני יכולה לעבוד כאן".

מייסר, סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

מייסר, סינדיאנת הגליל (צילום: דבר ראשון).

"אני אוהבת לעבוד רק עם נשים, יש כאן גם קצת גברים שעובדים כאן שבאים לסדנאות וגם ילדים וכיף לי לעבוד וללמד אותם". חמאייסי מסבירה שבימי שני נפגשות הנשים, יהודיות וערביות. במפגש היא מתארת "אנחנו מדברות על הנשים, מה אנחנו עושות בבית, מה עם הילדים שלנו". בעתיד  לדברי חמאייסי יפתח קורס בישול והיא כנראה תשתתף בו, היא גם לומדת דרך המרכז עברית. "למדתי כאן הרבה מעבר למקצוע, גם עברית ובעבר לא נפגשתי עם יהודים בשום מקום, כאן פגשתי ולמדתי הרבה על התרבות והמנהגים שלהם, גם שנשים יוצאות לעבוד, יש גם ערביות אבל לא בדרך כלל פחות משוחררות, פחות עצמאיות. עכשיו אני אוהבת אותן, פעם לא הכרתי ועכשיו אני נפגשת איתן ויודעת איך החיים שלהן".

שפה משותפת

"בחרנו שיעבדו פה בעיקר נשים מהרבה סיבות, וזה במודע. מאחר שהיינו נשים זיהינו את הצורך הבוער ליצור מקומות עבודה לנשים, מקור כלכלי עבור נשים, יכול להיות שבאיזו  נקודה היה אפשר לעצור ולשנות זאת." אומר להב, "אני חושבת שהדבר שאינו מובן מאיליו כאן הוא שבסינדיאנה זה אילו נשים עובדות כאן, לדעתי זה לא משהו יוצא דופן שיש התארגנויות של נשים, יש ארגוני נשים בכלל, יש גם ברחוב הערבי כל מיני משרדים שעובדים בהם רק נשים, זה לא משהו מיוחד. רמת התעסוקה של בוגרות אקדמיה ערביות די דומה לרמת התעסוקה של אקדמאיות יהודיות. אין מענה לבעיה האקוטית של נשים חסרות השכלה שמטפלות בילדים, שנמצאות בכפרים שאין בהם נגישות למקומות עבודה מסודרים ובגלל זה אנחנו מתעקשות לעבוד דווקא עם הנשים האלו. זה לא דבר פשוט לבנות עסק שנשים מנהלות אותו והגברים צריך לעשות את 'העבודה השחורה', אז זה בעצם זה  קרה באופן די טבעי ונראה לי שזו פלטפורמה נכונה שאני לא רואה סיבה לשנות אותה".

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

סינדיאנת הגליל (צילום: נועה קוזק).

בן-שטרית מתארת את המפגש היהודי ערבי שמתקיים במפעל ובמרכז המבקרים "המפגש כאן עוזר לי לשפר את יכולתי לשוחח בשפה הערבית, את ההיכרות שלי עם תרבות אחרת על בסיס יום יומי, לא כמו שאומרים 'לבוא לנגב חומוס פעם ב… בתור אירוע מיוחד', אלא יום ביומו אנחנו נפגשים בכל הנקודות, איך הן מנהלות את חיי היום יום, שמחות, חגים וכל מיני, משפחה, יש הרגשה של נגיעה בחיים שלהן".

יחד עם זאת לדברי בן-שטרית העובדה שהיא עובדת בכפר ערבי עם ערבים מעלה תהיות "לפעמים שואלים אותי אם אני לא מפחדת, או איך זה לעבוד עם נשים ערביות, אז אני עונה שהתרגלנו, זה נראה לי רגיל, זה לא רגיל בחברה הישראלית בחוץ, אבל אני הגעתי למצב שאני רואה את זה כמובן מאליו שאני עובדת בכפר ערבי ואני מדברת עם ערבים ופוגשת ועובדת איתם בשיתוף פעולה ושפה משותפת" היא מתארת.

פסטיבל סינדיאנה השני שהחל אתמול וימשך עד ל-23 באוקטובר (חוה"מ סוכות) יציע מגוון פעילויות מהנות לכל המשפחה – טעימות שמן זית עטור פרסים, סדנאות בישול וקליעת סלים, מפגשים עם יצרני בוטיק מקומיים מסירופ חרובים ודבש ועד יין, ערק, חלבה ומפגש עם צוות הנשים המדהימות – ערביות ויהודיות ממרכז המבקרים והמפעל ועוד. פעילויות נוספות יתקיימו לאורך כל חודש אוקטובר.