רחוב אילת בדרום תל אביב. אנשים לבושים בסינרים ומשקפיים מוזרים, עם ידיים שחורות-כסופות, מנקים מבגדיהם פירורים זהובים שעפים לכל עבר, ומדליקים סיגריה. אלה תלמידים בקורס צורפות.

בסדנת הצורפות 'שפירא' עברו כבר כמה מאות צורפים הכשרה מקצועית, והפכו את האמנות שלהם לעסק. "אנחנו מלמדים צורפות בעבודת יד בכסף, זהב, פליז ומתכות נוספות, עבודה עם אבנים, גילוף בשעווה, עבודת עיצוב בתוכנות מחשב ובמדפסת תלת מימד, ונותנים ייעוץ לפתיחת עסק בתחום הצורפות", מספר ל'דבר' יניב שפירא (51), בעל הסטודיו ובית הספר לצורפות.

שפירא הקים את בית הספר לצורפות לפני 12 שנים יחד עם זוגתו ושותפתו העסקית טלי (47). השניים מגדלים שלושה ילדים. הקורסים בבית הספר מוכרים על ידי משרד העבודה, והסטודיו נמצא עכשיו בעיצומו של המחזור השביעי.

איך הגעת לתחום הצורפות?
"כל חיי עבדתי בידיים. סבי היה נגר, ואת כל ילדותי ביליתי בחדרים בין המכונות של הנגרייה. מאוחר יותר, הגעתי לטייל במזרח הרחוק, שם, אצל סוחר תכשיטים, ראיתי אבן מאוד מיוחדת שקוראים לה אלכסנדרית, שזו האבן היחידה בטבע שמשנה את צבעה. זו אבן החן הראשונה שהתחברתי אליה, התאהבתי בה והתחלתי ללמוד עוד ועוד על אבנים ותכשיטים".

כשחזר לארץ עשה קורס קצר בצורפות, כדי ללמוד להכין תכשיטים מהאבנים שאסף, והשאר היסטוריה. "צורפות היא מקצוע של צירופים, משם מגיעה המילה. זו עבודה עם הידיים של חיבור בין חומרים, טקסטורות ועיצובים. זה לברוא משהו חדש באמצעות הראש והידיים. צורפות זו אמנות אינסופית של יצירה, פיתוח והמצאה".

למה דווקא לפתוח בית ספר לצורפות?
"בתחילת דרכי, פתחתי עסק בדיזנגוף של טבעות נישואין ואירוסין. אבל נמאס לי. זה לא אתגר אותי. אני אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, וזה היה לי קצת משעמם. חשבתי על רעיון לפתוח בית ספר, רציתי להראות לאחרים שאפשר לעשות משהו שאתה אוהב וגם לחיות מזה".

באמת אפשר לחיות מזה?
"מי שרוצה לפתוח עסק בצורפות חייב לדעת גם לנהל עסק. יש הבדל גדול בין להיות אמן וצורף לבין לנהל עסק. לכן אנחנו נותנים גם את העזרה הזו. מי שרציני ומשלם על הדבר הזה, מקבל ליווי של 12 מפגשים אחד על אחד, שבהם אנחנו גם בונים ביחד תוכנית עסקית מלאה".

לדברי שפירא, רק כ-10% מבוגרי בית הספר עוסקים במקצוע לאחר מכן. "צריך את הפאשן", הוא אומר, "צריך לא לוותר, לדעת מה אתה רוצה כדי להגיע לעשות משהו שאתה מכניס ממנו כסף. אבל מי שאוהב את הצורפות באמת ורוצה לעסוק בזה, גם ירוויח מזה יפה מאוד. כמו למשל אבישי, שמנהל כיום עסק מצליח".

"טבעות עבורי הן דבר מאוד רגשי"

שפירא מתכוון לאבישי פרוחי (29), בחור צעיר עם הרבה טבעות על היד, שמספר שהגיע לסדנה במקרה, כשליווה את אביו לסדנת חובבים שרכש לו יחד עם אחיו כמתנת יום הולדת לפני שלוש שנים. "תמיד היה לי מאוד קשה להסתדר במסגרות, והיה לי מאוד קשה למצוא את עצמי", הוא מספר. "פרשתי מתואר במנהל ולוגיסטיקה ומתואר בתחום המלונאות. בסוף מצאתי את עצמי עושה תכשיטים".

מתי הבנת שאתה רוצה להיות צורף?
"כשסיימתי את הקורס עם אבא, והבנתי אני ממש אוהב את זה. אז נרשמתי לקורס בעצמי, ואז לעוד קורס למתקדמים, הייתי מוכר פה ושם לאנשים, אבל זה עדיין היה בגדר תחביב. בינתיים עבדתי בבית מלון, חשבתי אפילו להתקדם שם, ונרשמתי כבר לתואר בתחום.

"באחד השיעורים הבנתי שממש מגרדות לי הידיים, ואני רוצה להיות צורף. ברגע שאתה מגיע למסקנה עם עצמך שזה הייעוד שלך, לא משנה מה יקרה, אתה מבין שאתה לא יכול לעשות משהו אחר. ניסיתי המון דברים, שום דבר לא משך אותי כמו הצורפות".

אבישי פרוחי. "כל פעם שאני מסיים תכשיט אני פשוט מאושר" (צילום: הדס יום טוב)

"נכנסתי לליווי אישי עם יניב, וסיכמנו שאני אעשה ניסיון של שנה, ואם ארצה להמשיך במסלול הצורפות, אתפטר מהעבודה במלון והוא ילווה אותי בפתיחת עסק. אחרי חודש כבר אמרתי לו שהתפטרתי, ופתחתי עסק ואתר לפני חצי שנה עם קולקציה שלמה מעשה ידיי".

תוך כדי, הוא עובד בסדנה כעוזר הוראה. "טוב לי להיות פה, אני גם פוגש פה לקוחות. זה מקום שהוא כמו בית, אני לפעמים מעדיף להיות פה מאשר בבית, למרות שיש לי את כל הציוד גם בבית. יש פה אווירה של משפחה, זה לא משהו רגיל".

פרוחי מספר שהוא אוהב במיוחד לייצר טבעות. "טבעות עבורי הן דבר מאוד רגשי. אני ירשתי טבעת מיוחדת מסבתא שלי, וחשוב לי שכשמישהו עונד תכשיט שאני עשיתי, שהוא יסמל עבורו משהו. יש תמיד את השלב הזה שמשהו שהיה בראש שלך הופך להיות קיים, שהוא מתחיל להתחבר מדמיון לחומר. זו תחושה של התרוממות נפש שקשה לי מאוד להסביר. כל פעם שאני מסיים תכשיט אני פשוט מאושר".

מה ההורים שלך אומרים על זה שבחרת להיות צורף?
"הם מאוד שמחים שמצאתי את עצמי. כשהחלטתי שאני פורש מעוד תואר והולך להיות צורף, אבא אמר לי: 'זה מתאים לך, רק תחליט הפעם'. והפעם החלטתי, ואני מאוד שמח בהחלטה הזו. אני נהנה מכל שנייה".

בסטודיו ניתן למצוא גם קורסים לחובבים, קורסים פרטיים בקצב אישי וגם סדרת מפגשי 'אחד על אחד' עם יניב, שבהם מקבלים שיעורים אישיים בתחומים שונים ולומדים להקים עסק בצורפות.

"אנשים תמיד רצו להתקשט"

בסטודיו מתנהל במקביל שיעור צורפות בפליז למתחילים, וכמה ותיקים עובדים על יצירות מורכבות עם להביורים ומכונות משוננות. אחד מהם מכין חנוכייה ענקית, השני טבעות, השלישית משבצת אבנים.

כך, בכל יום מימות השבוע, אנשים ממלאים את הסדנה, שיעור בבוקר ושיעור בערב. "עכשיו אנחנו מתחילים לגדל מתוכנו צוות מורים, שכולל בינתיים שמונה עובדים", מספרת שפירא, שכלל לא באה מעולם הצורפות. "לו יש רעיונות, אני על הפרקטי. התחלנו מדוכנים, דרך חנות, ועכשיו לבית ספר.

"רוב התלמידים שמגיעים להכשרה ממש מחפשים ללמוד צורפות. אלה בדרך כלל אנשים עם זיקה למקצוע, שעסקו בהכנת תכשיטים כתחביב או נתקלו בזה בעבר וביקשו את זה ספציפית, או הגיעו לפה ואז קיבלו את המלגה, שמהווה מימון של כשליש משכר לימוד".

יניב וטלי שפירא. "לכל אחד יש איזה סיפור על תכשיט מסוים" (צילום: הדס יום טוב)

קורס בצורפות הוא מבוקש?
"מאוד. צורפות היא אחת האמנויות העתיקות ביותר, ואנשים תמיד רצו להתקשט ולהכין תכשיטים. מעבר לאהבה, תכשיטים הם דבר מאוד רגשי. תכשיטים מסמלים עבורנו דברים, הם עובדים אלינו בירושה מהדורות הקודמים, יש משהו בזה שתכשיט נשאר לנצח וסוחב את הסיפורים שלנו איתו. אני חושבת שלכל אחד יש איזה סיפור על תכשיט מסוים, טבעת, שרשרת, תליון או צמיד, במיוחד לנו כיהודים. זה מחבר אותנו לדורות הקודמים שלנו".

התלמידים החדשים בוחרים דוגמאות מוכנות, ומקבלים, כל אחד, ריבוע משוטח של פליז זהוב. "מתחילים בניסור", מסביר שפירא, ומציג מסורית קטנה שאליה מחובר מסור דק כשערה. אחרי שבוחרים דוגמה, מדביקים אותה לריבוע ומתחילים בעבודת הנמלים: ניסור מדויק של הצורה על המשטח. צריך להסתכל על כל סנטימטר, לאט-לאט, כדי שזה יצא מדויק. זה לוקח דקות ארוכות ולפעמים אפילו שעות.

עובדים בסדנה. "אנשים עם הפרעות קשב יושבים שעות על תכשיט קטנטן ולא זזים" (צילום: הדס יום טוב)

כשמסיימים לנסר, עוברים לעבודת פיצור בפצירה עגולה כדי ליישר ולהחליק את הקצוות. לאחר מכן ‏ליטוש ושיוף, ריקוע בפטיש והברקה במכונת שלייף ענקית ורועשת עם משחה בשם רוז', שהופכת את המתכת למבריקה. מההברקה, התכשיט עובר לניקיון באמצעות גלי קול במכונת אולטרסוניק, ומשם לניקיון באדים באמצעות סטימר בלחץ גבוה. וכל זה רק עבור תליון פליז פשוט.

אבנר דהן (62) למשל, אב לשלושה שמתגורר בהוד השרון, עובד על משהו מורכב הרבה יותר. הוא אמנם לומד בקורס רק חודשיים, אבל כבר מציג עבודות מדהימות ואפילו כבר עוסק בתחום. "אני מתפרנס פה ושם מצורפות, ומכין קופסאות כסף מיוחדות לקמעות לרב מקובל שאני מכיר", הוא אומר, ומספר שפיתח גם שיטה ייחודית של שזירה בחוטי מתכת. "כבר רוצים שאדריך פה, אלמד אנשים את השזירה שפיתחתי".

על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד עכשיו על סדרה של תכשיטים וקופסאות מתכת בהשראת מלכות בית דוד, שהמטרה שלה היא חיבור לזהות היהודית וקשירה של שלל הזהויות היהודיות שיש לנו פה יחד".

מאיפה זה הגיע?"גדלתי במשפחה דתית. אבא שלי הוא פילוסוף, רב ופייטן שבא מקזבלנקה. הוא פתח שם בית ספר לעברית וגם סייע ליהודים לעלות לישראל. שני הסבים שלי היו מומחי קבלה, והייתי שומע הרצאות שלהם מגיל 0. אני מאוד קשור למיסטיקה היהודית, וזו השראה גדולה ביצירה שלי.

"אני חושב שיש לנו בעיה של אובדן הזהות היהודית, וזו ההשראה שלי ליצירה שאני עובד עליה – המסורת היהודית שהגיעה מכל העדות: ממרוקו, מאשכנז, מהמזרח, מאתיופיה, מתימן, והחיבור שלהן יחד לפה".

"מאוד חשוב לדעת מאיפה אתה מגיע ולאן אתה הולך"

גם שפירא שואב השראה מהעולם היהודי. הוא דור עשירי של ירושלמים בארץ, ממשפחה של מקובלים, ודור שביעי לרבי חיים מווילוז'ין. "זה מאוד חשוב לדעת מאיפה אתה מגיע ולאן אתה הולך", הוא אומר, ומספר שביצירתו האחרונה התמקד בעבודותיו בחקר מגן הדוד.

"אמרו שהמקור לא ידוע. התחלתי לחקור ולחקור, ככה הגעתי למקור שלי ולמקור של מגן הדוד". בהשראת השאלה הזו, יצר שפירא קולקציה של מוצרי יודאיקה בשם "אור מן המשכן", שמבוססת על מנורת בית המקדש. "הכפתורים והפרחים, החלקים העליונים במנורה, היו בצורת שושן צחור: שישה עלים מחודדים. ברגע שהיו מדליקים בהם את האש, על הרצפה נוצרה צורה של מגן דוד. זה החיבור של הכול ביחד".

אבנר דהן. "צורפות היא מה שנועדתי אליו" (צילום: הדס יום טוב)

דהן מספר שכבר בנעוריו נמשך לתחום התכשיטנות. "כשהייתי ילד בן 15-14, הייתי עם חבורה של היפים בנואבה, וכדי לחיות שם היינו עושים צמידים מחוטי אלפקה ומכרנו לתיירים.

"אחרי הצבא הסתובבתי בעולם 25 שנה, באירופה ובמזרח הרחוק, ובמשך שנים הייתי מנגן, עושה קסמים, פעלולים ומוכר תכשיטים ברחוב.

"הייתי עושה תכשיטים מחוטים, חרוזים, השחלות, דברים פשוטים כאלה. איפשהו ידעתי תמיד שזה מה שאני אמור לעשות. אבל הפסקתי כשחזרתי לארץ. התחתנתי, נולדו ילדים, ועד לפני שנה עבדתי בניהול אתר בתחום הבניין".

המהפך קרה לאחר שדהן עבר שני התקפי לב רציניים. "כשהייתי בבית החולים ראיתי סרטונים ביוטיוב, והגעתי גם לסרטונים של צורפות. כשיצאתי מבית החולים, הוצאתי את כל הכסף שנשאר לי וקניתי את כל הציוד, בלי באמת לדעת כלום, ועשיתי לי סטודיו בבית.

"התחלתי ללמוד מהאינטרנט, להתיך כסף, לצרוף. בסוף אמרתי, אולי ננסה ללמוד. פניתי לביטוח הלאומי וביקשתי שיקום מקצועי בצורפות. הבאתי את תיק העבודות שלי לפגישה עם שירות התעסוקה, וככה הגעתי לכאן".

יש לך תוכניות להמשיך לעסוק בצורפות?
"בהחלט, זה מה שנועדתי אליו. באתי לפה כבר די מתקדם, עם יצירות שלי, ועכשיו אני לומד פה צורפות בסיסית, זהב, ריינו ושעווה. לאחרונה התחלתי גם במפגשים אישיים עם יניב.

"אבל עדיין לא פתחתי עסק. אני עדיין די חולה, ואני חושב ללמד. התכשיטנות בשבילי היא כלי, אמנות גרידא, לא יודע אם אני רוצה לפתוח עסק, אבל בהחלט בזה אני אמשיך לעסוק".

גם שפירא לא בקו הבריאות. בתקופת הקורונה, חלה בפעם השנייה בחייו במלנומה, והחלים רק לאחרונה. "אנשים היו בסגר בבית, ואני הייתי הולך לטיפולים", הוא מספר, "וגם במחלה הייתי כל הזמן בסדנה.

"גיליתי לאחרונה שצורפות היא מתנה ענקית לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז. אנשים שלא יכלו לשבת מולי על כיסא יושבים שעות על תכשיט קטנטן ולא זזים, וזה מדהים לראות את זה. יש אצלנו גם חולים במחלות קשות, שמצאו להם את הדבר שאליו הם קמים בבוקר".