"לבי כואב על כל מה שקורה עכשיו באוקראינה", כתבה האמנית הירושלמית, ילידת מוסקבה, זינאידה (זינה) פוזדניאקובה (82), ביום ה-50 לפלישה הרוסית לאוקראינה. "לכן החלטתי להראות לכולכם את סדרת העבודות שלי על אוקראינה, שצוירו שם במועדים שונים".

בדרך כלל היא כותבת ברוסית את הפוסטים שלה בפייסבוק אליהם היא מצרפת ציורים. את הפוסט הזה כתבה באנגלית.

פוזדניאקובה מתגוררת בדירה צנועה בשכונת הקטמונים בירושלים מאז עלייתה לארץ לפני 30 שנה. בסלון ביתה פזורות תיקיות עם עבודות; ובארונות, מזוודות וקרטונים מלאים באלפי ציורים שציירה מאז נעוריה, ציורים שהביאה לארץ בשלבים, בעזרת חברים וקולגות.

"הייתי בהרבה מקומות בחיים", היא אומרת, "אבל את אוקראינה אהבתי יותר מכל. זה המקום הקרוב ביותר אליי נפשית. דווקא עכשיו כשיש מלחמה וחורבן, רציתי להראות לעולם את כל היופי שיש שם ואיזו מדינה מדהימה זו".

"אין לי סגנון, אני מציירת את מה שאני רואה"

פוזדניאקובה נולדה ב-1940, שנה לפני פלישת הנאצים לברית המועצות. כשאביה גויס לחזית היא ואמה ברחו לחבל אורל שבמרכז רוסיה, שם ציירה את ציוריה הראשונים. "היינו בכפר קטן", היא מספרת, "הייתי בת פחות משנתיים והתחלתי לשרבט משהו עם דף ועפרון. אמא סיפרה שציירתי מעשנת בשר כפרית טיפוסית".

את קריירת האמנות שלה החלה בגיל 7. אביה, שהצליח לשרוד את הלחימה בחזית ולהתחיל חיים חדשים במוסקבה, לקח אותה לחוג לאמנות. "הייתי הכי קטנה בכל החוג בפער", היא מספרת, "אבל התמדתי והלכתי אליו כמה פעמים בשבוע במשך 7 שנים".

עם סיום החוג, הוריה התלבטו מה עושים הלאה. הייתה הסכמה שיש לה כישרון ורצון, אבל אפיקי הלימוד היו מוגבלים. "יום אחד אמא נסעה ברכבת ומולה ישבו שתי נשים שדיברו על אמנות", היא מספרת, "אחת מהן, כך היא הבינה, הייתה אשתו של צייר מאוד מפורסם במוסקבה, שלימד בבית ספר ערב לאמנות בעיר. אמא אזרה אומץ וניגשה אליהן, מפה לשם התקבלתי לבית הספר הטוב בעיר. אחרי שסיימתי ללמוד שם בגיל 16, יכולתי להתקבל לכל מקום שרציתי".

באותן שנים הרוב הלכו לעבוד במפעלי טקסטיל, אבל בהמלצת חבר היא החליטה להמשיך להכשיר את עצמה. בו בזמן החלה ללמד בחוג אמנות חלוצי לילדים בבית ספר לאמנות שבו למדה בעצמה כילדה. "כל הילדים הקטנים הם גאונים וציירים מדהימים", היא אומרת. "ציורי ילדים הם תמיד מקוריים ובלתי שגרתיים, מכיוון שמבטם עדיין לא התקלקל על ידי בית הספר, שלעתים קרובות הורס את החוש היצירתי המקורי של הילד. אני תמיד אומרת: אם ילד ממשיך לצייר בעקביות עד גיל 12, צריך לקחת אותו הלאה. אם לא, אמן הוא כבר לא יהיה".

מה סגנון הציור שלך?
"אין לי סגנון ציור, אני מציירת את מה שאני רואה, כפי שאני רואה את זה. ככה צריכה להיות פעולת הציור עצמה".

במוסקבה אביה נהג לקחת אותה לחנויות הציור הכי טובות בעיר. "הכול היה במחירים נגישים מאוד גם להוריי, שהיו די עניים, וגם לי כסטודנטית. אין מה להשוות את זה למחירים המטורפים כאן בארץ היום".

איך נראו חייה של אמנית יהודייה בברית המועצות?
"היה טוב. לא נתקלתי בכלל בגילויי אנטישמיות. חצי מהציירים בברית המועצות היו יהודים".

איגוד הציירים של מוסקבה, שבו הייתה חברה, היה שולח ציירים מוכשרים לכל רחבי ברית המועצות לצייר את הטבע האנושי: מאסטוניה והקרפטים במערב ועד למזרח הרחוק, שם היא ציירה את רחובות ולדיבסטוק שלגבולה של קוריאה הצפונית וסין. "לבד מעולם לא הייתי יכולה להרשות לעצמי מסעות כאלו", היא אומרת, "לא רק המחיר, גם הארגון שלהם".

"תאר לך, ממרתף חשוך במוסקבה לשמש באוקראינה"

לאוקראינה היא הגיעה כנערה צעירה, אחרי שנים שמשפחתה התגוררה במרתף בן כ-15 מטרים רבועים, באזור מרכז מוסקבה. "זה היה סיוט", היא נזכרת. "מחוץ לחלון ראו רק את המדרכה, ובקיץ היה תמיד קר ולח. מכיוון שבאותם ימים החימום היה מרכזי, הוא לא עבד בקיץ, ואי אפשר היה להימצא שם. כך הגעתי לאוקראינה".

המשפחה התמקמה בעיר קאניב שעל גדות נער הדנייפר, מרחק שעה וחצי נסיעה דרומה מקייב הבירה. "גרנו ממש על גדות הנהר", היא מספרת, "במשך כמה שנים שכרנו חדר אצל בעלת בית בכפר".

המגוון ועושר הצבעים והחפצים בחדרים של בתי הכפר שאירחו את משפחתה, הותירו בה רושם רב. "תאר לך", היא אומרת, "ממרתף חשוך במוסקבה לשמש והחול הלבן באוקראינה, איזה שינוי זה היה עבור נערה. זה היה כמו גן עדן. הנשים האוקראיניות כולן היו יפהפיות, הנערות, הדודות והסבתות. היו להן ידי זהב וכישרון עצום. רוב מה שראית בבתים – שטיחים, אריגים, מגבות ומטפחות שנארגו ונצבעו במגוון טכניקות עבודה וצבעים, הן עשו לבדן עבור עצמן.

"זה הבדל עצום ממה שיכולת לפגוש במוסקבה. יותר מכל הרשימו אותי הבגדים המיוחדים שלהן. אהבתי את זה כל כך שלא יכולתי להפסיק לצייר אותן. בשביל לצייר את ציור האישה שסורגת סלים, אני זוכרת שישבתי שעות מביטה בה עובדת, והיא הייתה בסדר גמור עם זה, אף שזה לא היה פשוט לשבת ככה שעות".

איך היה אז המפגש בין רוסים לאוקראינים?
"בקייב עצמה לא היית שומע כמעט אוקראינית, אבל בכפר כולם דיברו אוקראינית. אני מאוד אוהבת את המצלול של השפה הזו. היא לירית, נשמעת כמו שירה. באוזניי השפות לא כל כך שונות. למדתי להבין אותה, והן כולן הבינו רוסית, לכן לא היו בעיות בתקשורת.

"במשך חיי הייתי שם מאות פעמים, במקומות שונים, ותמיד קיבלו אותנו ממש יפה. היו מזמינים אותי לתוך הבתים והחנויות לצייר כאוות נפשי, וכמעט לא הייתי יוצאת החוצה לרחוב. תמיד מסבירות פנים. יש לי שם חברה שהכרתי כשהייתי נערה ואנחנו חברות עד היום. כשהמלחמה התחילה לא הצלחתי להשיג אותה ודאגתי נורא. בסוף השגתי אותה. בינתיים היא בסדר ונמצאת בקייב".

"האנטישמיות לא הפתיעה אותי"

ב-1991 החליטה פוזדניאקוב לעלות לארץ עם בנה, לאחר שוועדת קבלה סירבה מטעמים אנטישמיים לקבל אותו לבית ספר נחשב לאמנות למרות כשרונו הרב. "הוא צייר מגיל שנתיים", היא אומרת, "הפילו אותו על טעות בניסוח".

זו פעם ראשונה שנתקלת באנטישמיות כזו בוטה?
"דרשתי ועדה, שבה אמרו לנו בפנים: 'אנחנו אנשים רוסים ואתם תלמדו אותנו רוסית?'".

שנה לאחר מכן, הבן התקבל ללימודים, אבל האירוע הפוגעני המשיך ללוות אותה, והיא החליטה לעזוב. "גם כשהתקבל", היא אומרת, "היה מרצה אנטישמי שהיה אומר לו כל פעם שהוא יכשיל אותו בכוונה כדי שיעיפו אותו.

"האנטישמיות לא הפתיעה אותי, גם את אמי פיטרו מהוראת השפה הרוסית כי הייתה יהודייה. היו לנו קרובי משפחה שנרצחו בתקופת שלטון הטרור של סטלין כי היו יהודים, אבל כן, בסוף שנות ה-80 החל גל לאומני שהחריף את המצב עבור היהודים במדינה.

"חוץ מזה, בקפיטליזם שנוצר, הכול הפך ל'כל אחד בשביל עצמו'. כל האיגודים וההתארגנויות בחסות המדינה התפרקו. חברת האמנים הפכה לעפר".

מה את מציירת בישראל?
"בישראל אני כמעט לא מציירת. בעבודות המועטות שעשיתי ציירתי את המראות מחוץ לחלון שלי, בהתחלה בקריית היובל, אחר כך במרכז העיר, ועכשיו מהקטמונים.

"כשהגעתי לפה בהמלצת חברים, ניסיתי להתקבל לאגודת האמנים, אבל התייחסו אליי מביש. סירבו לקבל אותי, בלי לבדוק את העבודות שלי בכלל. נשבעתי לעצמי שלא אתקרב לאזור של האגודה במרכז העיר, ואני לא מתכוונת להציג בתערוכות שלהם. לימדתי במשך עשור ציור ילדים, אבל בעצמי לא יכולתי לצייר המון זמן. אחרי עשור של חיים פה, הצלחתי לדחוף את עצמי לחזור לצייר שוב".

ואיך החוויה שלך כיום?
"אני זוכרת את עצמי עומדת בכניסה לשוק מחנה יהודה, רעש, צפיפות, מרפקים ודחיפות. ואני בתוך כל זה מנסה לעמוד, לצייר ולאזן בין כל הציוד בידיים, ואז ניגשת אליי אישה ואומרת לי: 'איזה כיף לך!' זה כל כך עיצבן אותי, נפגעתי אפילו, אמרתי לעצמי: אני מאחלת לך כיף כזה".

למה נפגעת?
"ציור זו עבודה קשה מאוד ומדהים אותי כל פעם מחדש שאנשים לא מבינים את זה. זו עבודה שדורשת שילוב של מהירות, שליטה בטכניקה, שמירה על שיווי משקל".

פרסום הציורים בפייסבוק עוזר להתמודד עם קשיי המלחמה?
"באוקראינה עבר חלק ניכר מילדותי ונעוריי. שם באמת התחלתי לצייר. כשחזרתי עם ציוריי למוסקבה אנשים התלהבו נורא, אף פעם אף אחד לא צייר כל כך הרבה דירות מבפנים. כולם מציירים טבע כל הזמן, אבל דבר כזה עוד לא ראו.

"אני מפרסמת את ציוריי כבר תקופה, ועכשיו זה הזמן לפרסם את הציורים האלה. זה היה רעיון שלי, אבל גם הבן שלי חשב על זה בעצמו, ודחף אותי לעשות את זה. אני עושה את זה כתגובה לכל מה שקורה, ובגלל המלחמה הם מקבלים יותר במה, אף שאני רוצה לקוות שאנשים רואים אותם בגלל האיכות האמנותית שבהם, ולא רק בגלל הפוליטיקה".

**

קישור לעמוד הפייסבוק של זינאידה פוזדניאקובה.