משל של הפילוסוף הגרמני מרטין היידיגר מספר על ידית דלת שאדם מסובב מתוך הרגל כשהוא נכנס לחדר. הוא לא 'ראה' את הידית ולא 'בחר' לסובב אותה. קיומה, וגם פעולת הסיבוב, לא חוצים את סף תודעתו. הידית הופכת לשקופה.
רק כשמתגלה בעיה, וידית הדלת לא נפתחת, היא מפסיקה להיות שקופה: האדם עוצר וחושב על מבנה הידית, על המנגנון שמפעיל אותה, ונהיה מודע אליה. במובן עמוק יותר, האדם מתעורר מתרדמת שנחה עליו כל עוד הוא משוקע בעולמו. הוא מודע יותר לקיומה של הידית, ובכך גם מודע יותר לקיומו הנפרד שלו.
אדם שניגש לסופר לקנות לחם, לא שואל את עצמו איפה מגדלים את החיטה, כיצד מובילים אותה מאות קילומטרים, איך היא מעובדת ונאפית, ומי שם אותה על המדף הספציפי שמולו. זאת, כמובן, כל עוד השרשרת עובדת בצורה חלקה.
אחרי שנתיים של שיבושים בסדר הכלכלי, הפוליטי והחברתי העולמי, שהחלו עם מגפת הקורונה וממשיכים עם המלחמה באוקראינה, שאלות אלו ורבות אחרות מקבלות משמעות אחרת. הלחם עדיין מגיע למדפי הסופר, אבל המנגנונים שמפעילים את העולם חורקים. זה מחייב יותר ויותר אנשים לבחון אותם – וגם את עצמם.
המנגנונים השקופים מקבלים צבע
זה התחיל עם התפרצות הקורונה. הנגיף עצר למשך שבועות את תנועת העולם המערבי. מסתבר שהחברה יכולה להמשיך להתקיים גם כשחלק ניכר מהאנשים מפסיק לעבוד; שקופאית בסופר ומורה חיוניות לתפקוד החברה יותר מאשר עורך דין או סוחר נדל"ן; ושלא צריך להגיע כל יום למשרד כדי לעבוד.
התגלה גם שממשלות יכולות לממן סיוע חברתי, כלכלי ובריאותי בהיקפים אדירים בלי להתמוטט, ואפילו בלי נזק של ממש. החזרה לשגרה הייתה מהירה, אבל השינוי במושגים כמו כסף, חוב, פנאי ועבודה יתבהר רק כעבור זמן.
עם סיום הסגרים הגדולים, התברר שלא כל כך קל להפעיל את העולם מחדש. בעיות בשרשרת האספקה העולמית, מחסור באנרגיה ועליות מחירים הפכו להיות הנורמלי החדש. בארצות הברית עלו המחירים תוך שנה ב-8.5%, בבריטניה ב-7%, ובאיחוד האירופי ב-7.5% – שיאי אינפלציה של 40 שנה.
פלישתה של רוסיה לאוקראינה עשתה לסדר העולמי את מה שעשתה הקורונה לסדר החברתי. שאלות כמו איפה מוצבות סוללות טילים של נאט"ו, מה המסלול של צינור הגז בין רוסיה לגרמניה, כמה זהב רוסיה מחזיקה במרתפים, מי מייצר נשק ומי קונה אותו – הפכו משאלות תיאורטיות לחובבי גיאופוליטיקה, לשאלות שקובעות את גורלם של מיליוני אנשים.
תנאים בסיסיים במערכת העולמית מקבלים משמעות. הדומיננטיות המוחלטת של הדולר בסחר העולמי לא הורגשה, עד שארצות הברית החליטה להשתמש בה נגד רוסיה. העובדה שרוסיה ואוקראינה מייצרות רבע מהחיטה לייצוא בעולם תתגלגל בקרוב לסופר מעבר לכביש.
התלות בגז רוסי, שמהווה 40% מהצריכה הכוללת של אירופה, מאלצת את האיחוד לבחור בין תמיכה באוקראינה לבין החימום לבית. ה'צנרת' שדרכה עובר הכסף בעולם הופכת לכלי פוליטי. 5,977 ראשי הנפץ הגרעיניים שרוסיה מחזיקה במרתפים קובעים את מרחב הפעולה שלה. המנגנונים השקופים של הכוח מתגלים.
ההיסטוריה חוזרת
במשל העיפרון מתאר הכלכלן מילטון פרידמן, מהוגי הניאו-ליברליזם, כיצד התמריץ הכלכלי גורם לאנשים ממדינות שונות לשתף פעולה כדי לייצר עיפרון יחיד. "אלפי אנשים שיתפו פעולה בהכנת העיפרון הזה", כתב פרידמן, "אנשים מדתות שונות, אנשים שאולי היו שונאים אחד את השני אם היו נפגשים. זה הקסם של המחירים… זו הסיבה שבגללה השוק החופשי חיוני כל כך בשביל לקדם הרמוניה ושלום בין האנשים בעולם". באוקראינה, הסתבר שהעבודה המשותפת על העיפרון לא בהכרח קירבה את אומות העולם. הרעיון שלפיו גלובליזציה כלכלית תביא לשלום והרמוניה ספג מכה קשה.
זו לא המכה הראשונה שחוטף הרעיון הזה. התמוטטות ברית המועצות בראשית שנות ה-90 הביאה להכרזתו המפורסמת של הכלכלן פרנסיס פוקויאמה על 'קץ ההיסטוריה', ותחילתו של עידן שבו הדמוקרטיה הליברלית תתפשט בהתמדה לעולם כולו. השוק החופשי היה איל הניגוח, וזכויות האדם, הבחירות וחופש הביטוי היו אמורים להסתער בעקבותיו על כל פינה בעולם, לרווחת כולם.
אלא שמאז אירע הפיגוע במגדלי התאומים, סין עלתה כמעצמה קפיטליסטית ולא דמוקרטית, בריטניה החליטה לעזוב את האיחוד האירופי, ובארצות הברית נבחר דונלד טראמפ על מצע אנטי-ליברלי. רק מיליארד איש בעולם חיים במשטר שניתן להגדיר כדמוקרטיה ליברלית.
רוסיה של פוטין היא אולי האתגר הגדול מכולם. בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, נפתחה רוסיה לעולם. התוצאה לא הייתה דמוקרטיה ליברלית משגשגת, אלא מכירת חיסול שהגיעה לשיא במשבר הרובל בסוף שנות ה-90. זו הנקודה שבה פוטין נכנס לשלטון, והחל בבניית רוסיה אחרת.
היו שכינו את רוסיה של פוטין 'צד הצל של הגלובליזציה'. הוא השתמש במנגנוני הסחר העולמי כאמצעי לבצר את המדינה, ולהגדיל את כוחה האסטרטגי הרבה מעבר לכוחה הממשי. התוצר לנפש של רוסיה נמצא במקום ה-44 בעולם, בעוד הצבא שלה הוא אחד מארבעת הגדולים. בתוך התהליך הזה, היא לא הפכה לדמוקרטית או ליברלית יותר, אלא להפך.
ובכל זאת, למרות אזהרות חוזרות ונשנות מצד ארצות הברית, העמיקו מדינות אירופה, וגרמניה בראשן, את שיתוף הפעולה עם המדינה, בעיקר בתחום האנרגיה. נורד סטרים 2, צינור גז המחבר בין רוסיה לגרמניה והוקם בעלות של 11 מיליארד דולר, יישאר בינתיים מיותם על קרקעית הים הבלטי.
בפלישה לאוקראינה אפשר לראות את מכת המוות למשוואה שלפיה גלובליזציה מבטיחה שלום ודמוקרטיה. השימוש הנרחב בסנקציות מול אחת הכלכלות הגדולות בעולם, הוא מכה קשה למשוואה שלפיה הסחר העולמי הוא ניטרלי, והסחורות ימשיכו לנוע תמיד בלי שיקולים פוליטיים. בלי שתי המשוואות האלה, העולם ייראה אחרת.
לאן ימשיך העולם
בני הדור הקודם התרגלו לחיות בעולם עם מעצמה אחת בעלת כוח אינסופי, ולכן התקשו לדמיין עולם שמתנהל לפי היגיון שונה מהקפיטליזם האמריקאי. אבל הדור שחי כיום ראה את העולם עוצר בגלל קורונה ושיירות טנקים חוצות את אירופה. לכן הוא עשוי לחיות בתחושה אחרת. חוויית השינוי היא אולי העמוקה והמשמעותית ביותר. מעבר לה, קשה מאוד לדעת איך ייראה העולם פוסט-קורונה ופוסט-אוקראינה, ועד כמה השינוי יהיה גדול או מהיר.
זה לא אומר שלא מנסים לחזות.
יש שמדברים על חזרה לעולם דו-קוטבי, או רב-קוטבי, בעוד אחרים בטוחים שהדומיננטיות של ארצות הברית לא תיפגע. שיקולים פוליטיים יעצבו כנראה את מדיניות הסחר בצורה ניכרת יותר. מדינות כבר הכריזו על הגדלת תקציב הביטחון שלהן, במה שיכול להתניע מירוץ חימוש חדש.
יש שמצביעים על עליית המחירים בתור גורם לאי-שקט חברתי, ומנוע להרחבת הפערים הכלכליים. שבריריותה של שרשרת האספקה העולמית לצד התפתחות טכנולוגית כמו הדפסה בתלת-ממד יכולות להניע ניסיון לקצר את שרשרת הייצור.
חשיבות הסחורות עולה, הן הופכות לפקטור מרכזי בתהליך התאוששות העולמי, ומחירן יאמיר. משבר האנרגיה ידחוף מעבר לאנרגיה ירוקה, אבל יש הטוענים שצפויים גם חזרה לאנרגיה אטומית וחיפוש עוד מקורות לדלק מאובנים.
המדינה, שתפקידה בניאו-ליברליזם התמצה בהבטחת פעילותם של השווקים, צפויה לקחת על עצמה תפקידים נוספים. הקונצנזוס לגבי חוב וגרעון קטנים בתור יעדי המדיניות הכלכלית המרכזיים נסדק.
לשאלה הגדולה באמת, אם זה יהיה הטוב בזמנים או הרע בזמנים, אין כרגע תשובה.
