שרון כהן, 40, זוכרת את גור הכלבים הראשון שהצילה בכיתה ב'. "לא הסכמתי להיכנס לשיעור, התקשרתי ל'תנו לחיות לחיות'", היא מספרת. "נשארתי עם הגור ולא עזבתי אותו עד שהגיע נהג האמבולנס שלהם לקחת אותו". וזה לא הסתיים בזה. "כל פעם שמצאתי בעל חיים נטוש, התקשרתי ל-144 וביקשתי טלפונים של עמותות, או נכנסתי לחדר המנהלת וביקשתי להתקשר".

מילדות סבבו חייה של כהן סביב בעלי חיים. "לא עניין אותי בית ספר או לצאת לבלות עם חברים", היא נזכרת. "עניינו אותי בעלי חיים". היא עסקה כל העת בדאגה לבעלי חיים. יום אחד, לפני 12 שנה הביאו אליה פעילים לזכויות בעלי חיים גדיה קטנה שמצאו בפח ליד דיר.

העז אמילי והעייר זוהר. חג החירות כל השנה (צילום: רויטל טופיול)

כלב ועייר (צילום: רויטל טופיול)

סוס וחתול (צילום: רויטל טופיול)

וכלב עם גדי ירבץ. "איך אפשר להכאיב למישהו בכוונה?" (צילום: להתחיל מחדש)

הסתבר שזרקו אותה לזבל כי היתה פגה. כשהגיעה לכהן הייתה קפואה לחלוטין, נושמת את הנשימות האחרונות שלה. "היא לא יכלה לינוק, לא היתה לה שום תגובה. כמעט מחוסרת הכרה. ידעתי להאכיל בעזרת צינור הזנה, אז לקחתי אותה וגידלתי אותה. קראתי לה טטה. ממש נקשרתי אליה. היא הייתה יושבת איתי בבית על הספה כמו אחד הכלבים. עד היום היא אצל חברים שלי".

כהן החליטה לחפש בית אחר, שבו תוכל לטפל גם בעזים וכבשים. היא מצאה בית מתאים ברמת השרון והביאה אליו עזים, כבשים ותרנגולות, נוסף על הכלבים, החתולים והארנבים שהיו לה. "כולם הסתדרו מצוין", היא מספרת. כהן דאגה להכול: מטיפולים רפואיים ועד מזון, חיסונים ותנאי מחיה עבור החיות.

כדי לממן את הטיפול והאחזקה, עבדה קשה ופתחה פנסיון לחתולי רחוב. אנשים היו מוצאים חתול שנדרס או נפגע, ומביאים אותו לווטרינר לניתוח שאחריו נדרשת תקופת החלמה. "אשפוז במרפאה עולה 200 שקלים ליום לפחות", היא אומרת, "אני הייתי לוקחת 50 שקלים ליום, וככה הצלחתי להחזיק את שאר בעלי החיים".

כהן הבינה שהציבור עוזר, ואמרה לעצמה שעם השאר תסתדר. הפניות המשיכו לזרום, וכהן ניהלה התארגנות של חילוץ והצלה. תוך חודשיים הבינה שלזה היא רוצה להקדיש את חייה והתמסרה לעניין. לשם כך, היה עליה להתחיל לחשוב בגדול: להקים מקום שיהיה פתרון אמיתי לחיות ולגייס תרומות בצורה חוקית. לפני 6 וחצי שנים הקימה את עמותת 'להתחיל מחדש'.

מרמת השרון עברה לגאולי תימן, אלא ששם זכתה לקבלת פנים צוננת וצו פינוי. לפני שנה וארבעה חודשים הגיעה למושב חרות בשרון ומצאה בו את המנוחה והנחלה במקום ששימש לפני כן, כדיר כבשים לתעשיית הבשר.

בין השדות הירוקים שוכן מתחם מגודר. אף שהחווה היא ביתם של מאות בעלי חיים, רובם חיות משק שעברו הזנחה או התעללות, האווירה בה שקטה, החיות נינוחות. כמעט לא נשמעות פעיות, יללות או געיות. שלווה. שם חג החירות כל השנה.

"בעלי החיים תמיד יהיו עבורי מספר אחת"

בחווה צוות של 10 עובדים קבועים והרבה מאוד מתנדבים. וטרינרים בהתמחות מגיעים אליה לעשות סטאז'. רוב המתנדבים מגיעים דרך פייסבוק או שומעים על החווה מפה לאוזן. כהן מנהלת את החווה ומיטל פורסטר, מנהלת התפעול, דואגת שהכול יקרה. "מיטל מאוד מאורגנת", אומרת כהן. "אני מפוזרת. אני אומרת לה מה צריך לקרות והיא יודעת מי הכי מתאים לעשות את זה, איך, מתי".

"אני משרד הפנים, שרון היא משרד החוץ", אומרת פורסטר. רוב העובדות בחווה הן נשים. "אני סומכת עליהן יותר", מודה פורסטר. "היו גברים, אבל הם פחות הוכיחו את עצמם".

מיטל פורסטר (מימין) ושרון כהן. מיטל שרת הפנים, שרון שרת החוץ (צילום: מאיה רונן)

העמותה מפעילה מקלט שמטפל ומשקם בעלי חיים שחולצו מהרחובות ומתעשיות החי מכל רחבי הארץ, אחרי שעברו התעללויות אכזריות, הזנחה קשה או נטישה. במקלט הם מקבלים הזדמנות לשיקום וחיים חדשים.

כהן מקבלת עשרות פניות ביום. פוסט שפרסמה על חילוץ אתון פצועה שיצאה מכפר ליד חריש מביא תוך פחות משעה עשרות טלפונים המבקשים לסייע. "כן, מישהו הגיע אליה הרגע. עוד כמה דקות נאסוף אותה. תודה רבה", היא עונה בסבלנות. "השירות הווטרינרי מצא אותה בבוקר וקשר אותה לעץ עד שנגיע לאסוף אותה", היא אומרת, "בינתיים השגיחו עליה בעזרת מצלמה של המוקד. הבחורה במוקד ראתה שמישהו לקח אותה, ושוב ילדים רוכבים עליה ומרביצים לה. העליתי פוסט לבדוק אם מישהו יכול להגיע לשמור עליה עד שנגיע לחלץ. המון אנשים טובים התקשרו".

לכהן אין פנאי לחיים אישיים. היא גרה בקרוואן צמוד לשטח החווה. "מי ירוץ כשהשומר מתקשר שנולד עייר?", היא שואלת. על זוגיות אין מה לדבר. לדבריה, נחוץ אדם שיידע להכיל את המרכיב החשוב הזה בחייה ולתמוך. "אין לי סבלנות לזה", היא אומרת. "הם נעלבים שאני לא מתייחסת אליהם. אז מי שנעלב, שיילך. בעלי החיים תמיד יהיו מספר אחת. כמו אימהות חד הוריות, שהילד תמיד יבוא אצלן לפני בן הזוג. הוא היה שם קודם".

ללימודים אקדמיים לא פנתה בכלל. "זה לא בשבילי. ניסיתי ללמוד פסיכולוגיה פעם, אבל ויתרתי מהר", היא אומרת. "למדתי כל כך הרבה מהטעויות שלי". הדבר היחיד שלמדה בצורה מסודרת היה חקירות פרטיות. "הטריף אותי שאנשים מתעללים בבעלי חיים באין מפריע. זה עצבן אותי, ומה שמעצבן אותי, מדרבן אותי. החלטתי שאני רוצה להגיש לרשויות על כפית של כסף את כל הפרטים על מקרים שאני נחשפת אליהם ולדרוש: אני אעשה את התחקיר, אתם תטפלו. שלא ינסו למרוח אותי. זה היה קורס של 10 חודשים. לא הפסדתי אף שיעור והייתי הכי טובה בכיתה. הייתה לי מוטיבציה מאוד ברורה".

"אנשים שתרמו כסף באים לחווה לראות את החיות שהצילו"

יחסה של כהן לאנושות אמביוולנטי. היא נחשפת לפסגות טוב ליבם של אנשים ולתהומות ההתעללות והרוע שבני אדם מסוגלים להם. בין לבין, גם להרבה מאוד אדישות, שמטרידה אותה יותר מכל. "אני מוצאת שיש בי כעס מאוד גדול על המין האנושי ועל דברים שעושים בני אדם", היא אומרת, "וגרוע מזה, על ההתעלמות של אנשים רגילים, של הרשויות.

"אנחנו במדינת ישראל. זה עם שעבר הרבה. איך יכול להיות שפה יש חמור או סוס שכל הגב שלו פתוח מרוב שמכים אותו וכלי רכב חולפים על פניו והוא מתמוטט? איך זה חוקי בכלל? איך אפשר להכאיב למישהו בכוונה? לפעמים נראה לי שרוב האנשים קצת פסיכופטים".

אתון ועייר. כהן מתגוררת בקרוואן צמוד לחווה, כי "מי ירוץ כשהשומר מתקשר שנולד עייר?" (צילום: להתחיל מחדש)

כבשה. "כל פעם שמתקשרים אני מכירה עוד מישהו טוב ועוד אחד" (צילום: רויטל טופיול)

האתון נוגה, שהגיעה מוואדי ערה עם סימני הזנחה והתעללות (צילום: מאיה רונן)

מצד שני, היא מתרגשת מהאכפתיות של אחרים. "זה מדהים אותי כל פעם מחדש", היא אומרת. "אני יודעת שיעזרו, אבל כל פעם שמתקשרים אני מכירה עוד מישהו טוב ועוד אחד. אני מוקפת באלפי, אם לא עשרות אלפי אנשים טובים. אנחנו מחזיקים את המקום הזה בעלות של 400 אלף שקלים בחודש מתרומות קטנות של אנשים. הכי מרגש אותי לראות שתורמים 10 שקלים. ברור שזה בן אדם שאין לו, אבל הוא הוציא את הכסף הזה בשביל לעזור. זה מקסים".

לדבריה, מעגל התומכים גדל כל הזמן. "יש כבר קהילה", היא אומרת. "האנשים האלה מגיעים לסיורים בחווה ומתרגשים לראות את החיות שהם חילצו, אספו או תרמו כסף עבורם. זה מרגש ומחזק. הרשיתי לעצמי להקים את כל הדבר הזה כי הציבור כל הזמן דואג להבהיר לי שאני לא לבד, ואני לא היחידה שאכפת לה. אני יודעת שיהיה בסדר כי יש הרבה אנשים טובים".

"זה סוס שהיה מוביל עגלות, את מבינה?"

במתחם הסוסים רץ בשמחה אחד הדיירים. "זה סוס שהיה מוביל עגלות, את מבינה?", אומרת כהן. "הוא לא חלם שיהיה לו את החופש הזה. אני אף פעם לא שבעה מלהסתכל עליהם רצים ככה בשמחה". הסוסים האחרים מצטרפים אליו למשחק. הסוסים במתחם הפצועים מתחילים גם הם לרוץ ולשחק. הבריזה הקרירה שלאחר יום חם עושה להם מצב רוח טוב.

סוס. "אני לא רואה סתם סוס רץ, אני רואה את התמונה שלו כשהוא היה בשטח, ומה עברנו איתו בשביל לשקם אותו" (צילום: מאיה רונן)

"כל הסוסים במתחם עברו גיהנום. כששלחו לי את התמונה של זה", היא מצביעה על סוס שכל גופו מצולק, "שאלתי אם בטוחים שהוא חי. הוא היה סוס של משפחה. האמא לא רצתה לתת לי אותו. אמרה שהוא הסוס של הילדים. נתנו לו מכות עד שהתמוטט. כולו היה מלא בדם. כשאני מסתכלת, אני לא רואה סתם סוס רץ, אני רואה את התמונה שלו כשהוא היה בשטח, ומה עברנו איתו בשביל לשקם אותו". הסוס העליז מתקרב אליה לליטוף ואחריו אחרים. כל אחד בתורו.

אבל לא תמיד מצליחים להציל את בעלי החיים. לעתים הצוות מגיע לבית החולים, והאתון כבר מתה. "אנחנו מרדימים אם אין מה להציל", אומרת כהן. "יש פגיעות קשות מדי: פגיעות פנימיות בכבד, שבירת רגליים, כשאי אפשר לנתח".

"אנשים שרואים את המקום הזה יידעו שיש לבעלי חיים סובלים אלטרנטיבה"

הפרות בחווה מגיעות ממשקים. פרה אחת נולדה נכה ושוקמה על ידי בת קיבוץ. ניבה נפצעה ברגל ברפת, ולא יכלה להחזיק הריון. יסמין הוצלה מרפת כשהייתה עגלה קטנה. סנואו נמצא על ידי שוטר על כביש 9 כשהיה בן יומיים. מדונה הגיעה בזכות הרפתנית שהיא נולדה לה בידיים ונקשרה אליה מאוד. כשהובלה למשאית השחיטה הייתה ברפת דרמה גדולה. הרפתנית סירבה לשלוח אותה, ובעל הרפת ויתר. מדונה קיבלה הזדמנות להתחיל מחדש.

כהן. על זרועה קעקוע של טינקרבל, האתון הראשונה שהצילה (צילום: מאיה רונן)

חמורים בחווה. פגועים קשה, אבל לא נפרדים (צילום: מאיה רונן)

בהמשך נמצא בית האבות, ובו חמורים שמקבלים תזונה אחרת וטיפול מתאים. לידו מתחם התקווה. חמורים עיוורים, נכים, קטועי רגליים ובעלי פגיעות שונות גרים בו. כולם בשיקום. שלושה חמורים במתחם הם חברי נפש. שלושתם פגועים קשה, אבל לא נפרדים. בקרוב יטוסו לצרפת במסגרת מסע החמורים שמארגנת כהן, למקלט מיוחד, שבו יזכו לטיפול מטובי הווטרינרים. "הנחיתי אותם שאסור להפריד אותם לעולם", היא אומרת.

בחווה חיים כמעט 500 חמורים, שקנה תורם של החווה מסוחרים. החווה התקשתה להכיל את המספר הגדול, ולכן חיפשה כהן לאן להעביר אותם. לאחר חיפושים רבים, מצאה כהן את המקלט המיוחל, ובסוף מאי יטוסו 200 חמורים למקלט לה-טנייר בצרפת, שבו חיים יותר מ-1,000 בעלי חיים.

כהן תטוס איתם. הטסתו של כל חמור עולה 1,000 דולר, וצוות החווה יזם קמפיין מימון המונים למבצע. "זה יפנה מקום ותקציב לעזור לעוד חיות", מסבירה כהן. "אם יצליחו שם למצוא בתים לחלק מהחמורים, יקחו עוד".

מולם במתחם התקווה, עזים ותיישים שגם הם עוברים שיקום. חלקם מגיעים ללא גפיים וזוכים בחווה לפרוטזות. "יש גדיים שנולדים עם מום, ויש שנפגעים יותר מאוחר", מסבירה כהן. "את הקטנים הפגועים זורקים. לא צריכים אותם. אנחנו אוספים אותם ונותנים להם בית חם".

גדי עם פרוטזה ממתין בתור למים. "את הגדיים הקטנים הפגועים זורקים, אנחנו אוספים אותם ונותנים להם בית חם" (צילום: להתחיל מחדש)

תמר מדווחת על האכלת הקטנטנים. "בדיוק כמו טיפול בתינוק" (צילום: מאיה רונן)

תמר (שביקשה להישאר בשמה הפרטי), מטפלת בחווה, חוזרת מהאכלת הקטנטנים בתינוקיה, בידיה בקבוקי תינוקות מסומנים בשמות. היא מדווחת לכהן כמה כל אחד אכל. "בדיוק כמו טיפול בתינוק", היא מסבירה.

בחתוליה, מקרצפת מזל המתנדבת (שביקשה גם היא להישאר בשמה הפרטי) את המקום באדיקות. החתוליה מחולקת לארבעה מתחמים, נקייה ומאובזרת בציוד שלא היה מבייש מלון בוטיק. במתחם החתולים המשוחררים הדלת פתוחה וחתולים נכנסים ויוצאים. כריות, כורסאות, ערסלים, מתקני טיפוס וגירוד ותאי שינה נוחים פזורים בו. רוב החתולים עסוקים בשנת צהריים. הם לא מוטרדים אפילו כשנכנסת ג'סיקה, כלבת זאב שהשתקמה בחווה. היא עוברת ומברכת את חבריה החתולים לשלום. בחתוליה גם מתחם טיפול לגורים ומתחם לחתולים עיוורים.

מה הקושי הכי גדול בהפעלת החווה?
"הכי קשה לי להתמודד עם הרשויות. אני נחשפת להרבה סבל של יצורים חיים במצבים הכי גרועים, אבל עם זה אני יכולה להתמודד. קשה לי עם זה שבני אדם מתאכזרים בכוונה ושאין גוף שיגן. מדפדפים את זה הלאה".

אבל במשך השנים היא בנתה את היחסים והאמון עם הרשויות. "אני מתקשרת לשירותים הווטרינריים ומדווחת על בעלי חיים נטושים", היא אומרת. "הם אוספים אותם אליהם או מחכים עד שנגיע". גם עם המשטרה למדה לעבוד. "בהתחלה הייתה מתקשרת למוקד ומבקשת לדבר עם שוטר נחמד שאוהב בעלי חיים", היא אומרת. "פעם הייתי מתעצבנת כשהיו אומרים לי שהם לא מטפלים בזה, אבל היום כבר לא. למדתי לדבר איתם ולדאוג שטובת בעל החיים תעמוד מול העיניים. תמיד יש מישהו שיעזור".

פוף לשנ"ץ במתחם החתולים (צילום: מאיה רונן)

עוד פינה מרופדת במתחם החתולים. ברמה של מלון בוטיק (צילום: מאיה רונן)

לא רק עם הרשויות יש לה חשבון פתוח. "אנשים יכולים לראות התעללות וסבל ולהתעלם", היא אומרת, "איך אפשר להתעלם מדברים כאלה?"

מה אפשר לעשות?
"רק דרך חינוך אפשר לשנות דברים. לחשוף אנשים למה שקורה, להסביר מה צריך לעשות כשרואים בעל חיים או אדם במצוקה. צריך לעזור. לא להתעלם. זה מה שהופך אותנו ליותר אנושיים, כשאנחנו לא מוכנים להתעלם מעוול שמתרחש סביבנו. בגלל זה כשאנשים מדווחים לנו על בעל חיים במצוקה אני תמיד אומרת להם: תודה רבה שלא התעלמתם".

במקביל להפעלת חווה, פועל הצוות לחינוך והסברה לאהבת בעלי חיים, ראיית האחר, העלאת מודעות להגנה על בעלי החיים וזכויותיהם ובניית חברה סולידרית, בריאה וסובלנית. במקום פועלות תוכניות לקשר שיקומי הדדי בין בעלי החיים לבין אוכלוסיות מיוחדות, ופעילויות חינוך לערכים והעצמה לבני נוער בסיכון ואוכלוסיות מוחלשות.

סיור בחווה. "רק דרך חינוך אפשר לשנות דברים" (צילום: מאיה רונן)

לאחרונה הוקם 'מרכז החירות' לחדשנות וקיימות, מרכז חינוכי על שם אגם לוי, בת מושב חרות שנספתה באסון בנחל צפית. הוריה בחרו להנציח אותה בסיוע להקמת המרכז. את המרכז מובילה ניצן מייזלס, רכזת תחום החינוך בחווה, יחד עם העיתונאית אורלי וילנאי שהתנדבה בה בעבר. למרכז מגיעות קבוצות תלמידים שעוברות פעילות חינוכית והתנדבות קבועה בחווה.

"כאן אפשר לראות תהליכי שיקום ולהבין שיש עולם אחר", אומרת כהן. "מי שרואה את המקום הזה, אם יראה בעל חיים סובל, הוא יידע שיש מקום אחר שאפשר להיות בו. מקום שיטפלו בו וידאגו לו והוא יהיה בטוח".