דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ד באייר תשפ"ב 25.05.22
20°תל אביב
  • 20°ירושלים
  • 20°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 18°אשדוד
  • 17°באר שבע
  • 27°אילת
  • 21°טבריה
  • 19°צפת
  • 18°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

הרומן שלי עם נתיבה בן-יהודה

"רדיו נתיבה". חדר ההקרנה בתערוכה. נתיבה בן-יהודה על המסך. מה באמת קרה במלחמת העצמאות? (צילום: אייל אגיבייב)

להתלוות לאגדה חיה: האמנית רונה יפמן תיעדה במשך שלוש שנים את נתיבה בן-יהודה בשידורי תוכנית הרדיו המיתולוגית "נתיבה מדברת ומקשיבה". בימים אלה, כעבור עשור, היא מציגה את "רדיו נתיבה", תערוכת מולטימדיה מיוחדת במינה | יפמן: "נתיבה היא ציונית ללא רבב. אבל היא כנה. היא מציגה את מה שלפניה פחדו להציג" 

אוריאל לוי

"ביליתי עם נתיבה כל כך הרבה זמן", אומרת האמנית רונה יפמן, "שיכולתי לראות את הקמטים בידיים שלה נוצרים, לשמוע את הקול שלה משתנה. חלק ממנה ממש בתוכי". יפמן (50) ליוותה את נתיבה בן-יהודה במשך כשלוש שנים, באולפן הרדיו של רשת ב' ממנו שידרה את תוכניתה הלילית המיתולוגית, "נתיבה מדברת ומקשיבה". 

תוצרי הליווי הממושך הזה מוצגים בימים אלה בתערוכה מיוחדת במינה, "רדיו נתיבה", במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. תערוכת האמנות הראשונה בעולם שמוקדשת לתוכנית רדיו.

איך בכלל הגעת לנתיבה בןיהודה?
יפמן: "חיפשתי בזמנו מישהו שאפשר לשאול אותו מה באמת קרה במלחמת העצמאות. המיתוס הציוני נראה לי פשטני מדי. קצת נמאס לי לשמוע שהם התחילו, ואנחנו תמיד צודקים – זה כל-כך חד צדדי שזה נשמע ילדותי. גרתי אז בירושלים ולימדתי בבצלאל. אח שלי (האמן גיל יפמן) הציע לי ללכת לרחוב הפלמ"ח 18 ולשאול את נתיבה על המלחמה".

רונה יפמן: "אמרו שהיא שוחטת פרות קדושות, אז התשובה שלה הייתה: 'אוי ואבוי לפרות האלה, ואוי ואבוי לנו אם הן קדושות'" (צילום: דניאל מאיר)

אז באת אליה ושאלת?
"בזמנו היא הייתה מקבלת אנשים בביתה ומשוחחת איתם. אז הלכתי אליה ושאלתי אותה מה קרה ב-48'. היא אמרה שהיא לא זוכרת, והפנתה אותי לספרים שלה. אבל הדמות שלה משכה אותי. ההיכרות איתה, הכריזמה שלה, הובילו אותי לחקור ולקרוא עליה. היא הייתה מאוד אמיתית, דוגרית בלי בולשיט, ואני מאוד אוהבת את התכונות האלו".

אבל איך הגעת לתעד אותה?
"התמזל מזלי והיה פרויקט לשיתוף פעולה בין בצלאל לרשות השידור, וכך קרה שקיבלתי אישור לתעד אותה. הייתי מגיעה אליה הביתה, או לתחנת הרדיו, ומצלמת אותה. הרגשתי שניתנה לי הזכות להתלוות לאגדה חיה. למדתי ממנה המון".

הסטנדאפיסטית של דור תש"ח 

חייה של נתיבה בן-יהודה (2011-1928), הפלמ"חניקית, הסופרת, הבלשנית ואושיית התרבות הסנסציונית, כבר נידונו בספרים והועלו על האקרנים; עובדו, נערכו ושודרו כולם, מלבד פרק אחד – הפרק האחרון בחייה כשהייתה שדרנית רדיו, המשוחחת בשעת לילה עם מאזינים ומשמיעה רק שירים עבריים שנכתבו לפני קום המדינה. 

"תיבה", כפי שקראו לה חבריה, הוכשרה כקצינת חבלה ונווטת ("קצינת טופוגרפיה") והפעילה את הדווידקה היחידה במערכה על צפת, שבה השתתפה כקצינת חבלה בגדוד השלישי של הפלמ"ח. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הדביק לה, למורת רוחה, את הכינוי "השדה הבלונדינית" (בעקבות מודעה שפרסמו ערבים שבה הובטח פרס כספי למי שיביא את ראשה של "השדה הצהובה"). 

נתיבה בן-יהודה הפלמ"חניקית. "חברים רבים שלה נהרגו, והיא עצמה סבלה כל חייה מהלם קרב" (רפרודוקציה מהתערוכה: אוריאל לוי)

לאחר שחרורה של בן-יהודה מהשירות הצבאי היא למדה אמנות בבצלאל, ולשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. היא חקרה את התרבות הישראלית, ופרסמה כעשרים ספרים על ארץ ישראל, הזמר העברי והשפה העברית. ה"מילון העולמי לעברית מדוברת", שכתבה יחד עם דן בן-אמוץ – מילון סלנג פורץ דרך שראה אור לראשונה ב-1972, ופורסם מאז במהדורות רבות – נחשב לאבן דרך בתרבות העממית וישב כמעט בכל סלון ישראלי. 

נתיבה בן-יהודה בביתה בירושלים. למופע הסטנד אפ שלה קראה "לא סותמת את הפה" (צילום: רונה יפמן)

בן-יהודה הפכה עוד בחייה למיתוס של הישראלית החדשה, הישירה, העוצמתית, המחוצפת. בשנות התשעים של המאה שעברה הרבתה להופיע בטלוויזיה, ועוררה מהומות כשדיברה בשפה חופשית ועממית על מיניות, מגדר, הרגלי היגיינה ודברים אחרים שהיו מחוץ לשיח הציבורי באותם ימים. 

היא התפרסמה כסטנדאפיסטית של דור תש"ח, וכשהתקרבה לגיל 70 העלתה מופע סטנד אפ עוקצני "לא סותמת את הפה". היא לבשה רק סגול, זכתה בפרסים שונים, וחייה תועדו בסרט "(נ)תיבה" (לינה צ'פלין, 2001).

"אפילו חברי כנסת היו מתקשרים"

אבל התערוכה החדשה עוסקת רק בתוכנית הרדיו של בן-יהודה, ששודרה ברשת ב' מדי יום ד' בחצות. "כל פעם שהתחיל השידור ידענו שיהיה פה משהו מיוחד", מספרת קלוד בוכבינדר (73), שהייתה מפיקת התוכנית, "ידענו שנתיבה תעשה את הקסם שלה, שהלילה יעלה עוד סיפור שלא יישכח".

בוכבינדר הייתה עולה חדשה מצרפת כשהתבקשה ב-1995 להפיק תוכנית רדיו חדשה שתשודר בלילות. היא המשיכה במלאכה עד השידור האחרון בסוף 2009. "הייתי מלווה אותה גם מחוץ לאולפן", היא מספרת, "מבשלת לה, עוזרת לה בכל מה שצריך. זה היה קשר מיוחד. זכיתי. היא הייתה כמו הסבתא שמעולם לא הייתה לי. לכן, כשנכנסתי לתערוכה של יפמן מיד מיררתי בבכי. היה לי 'עור של עוף' כמו שנתיבה הייתה אומרת". 

קלוד בוכבינדר, מפיקת תוכנית הרדיו (מימין) עם נתיבה בן-יהודה בטקס קבלת פרס יקירת ירושלים ב-2005: "כל פעם שהתחיל השידור ידענו שיהיה פה משהו מיוחד" (צילום: אלבום פרטי)

תוכנית הרדיו הייתה הצלחה גדולה. "ציבור גדול של יוצאי פלמ"ח ואנשי רוח היו מאזינים קבועים. למרות גילם המפליג, הם לא הלכו לישון עד שלוש לפנות בוקר כי ידעו שאסור לפספס אפילו דקה. היו עולים לשידור במפתיע כל מיני מפורסמים. פעם אחת גם נשיא המדינה עזר וייצמן עלה לשידור וביקש את 'עגבנייה' – שיר שאהב. אוי, זו הייתה תקופה יפה".

הפתיחות של בן-יהודה מצאה את ביטויה הטוב ביותר בתוכנית הרדיו. חוקרת הספרות, פרופ' יעל פלדמן, טוענת שבן-יהודה לא הובנה כראוי כי הקדימה בהרבה את זמנה. "המתירנות המינית הנועזת שלה בלטה בתקופה שהתאפיינה בפוריטניות", כתבה פלדמן, "במובן מסוים היא ניהלה בעזות מצח מהפכה פרטית משל עצמה, כשהיא מדגימה 'חיים דרך הגוף', בעידן שנעל הן את הגוף והן את הרגשות 'במרתף'".

דוגמה לכך יש בראיון עם דן מרגלית בתוכנית "ערב חדש":

בתוכנית "נתיבה מדברת ומקשיבה" היו שני חוקים: הראשון – שמותר לדבר רק על דברים טובים; והשני – שמותר לבקש רק שירים עבריים שהוקלטו לפני קום המדינה. "לכאורה חוקים פשוטים", מסבירה יפמן, "אבל מאחוריהם עומדת פילוסופיה עמוקה, וכדי למלא אותם נדרשת עוצמה רבה".

למה רק דברים טובים?
"רק דברים טובים זה בגלל שעם ישראל עבר מספיק דברים רעים, ומדברים עליהם גם ככה כל היום".
עם הדברים הרעים – כשעלה, למשל, מאזין שסיפר על חוויותיו ממלחמת תש"ח, שלא הייתה סימפטית במיוחד – נתיבה התמודדה בדרכה הייחודית. 

והחוק השני?
"נתיבה הייתה מגיעה לתוכנית עם מזוודה גדולה שבה תקליטים וקלטות של זמר עברי מלפני קום המדינה. כשמאזין היה מתקשר לבקש שיר שאיש לא שמע עליו, היה אתגר לאתר אותו במהירות ולהשמיע מיד". לאיתור המהיר של השיר היו אחראיות העורכות המוזיקליות דליה חורש ורעיה אדמוני. 

בשידור. "מבחינתה, השירה בצוותא זה מה שעשה את הציונות" (רפרודוקציה בתערוכה: אייל אגיבייב)

הזמר העברי מהווה פרק בחייה הציבוריים של בן-יהודה, שחקרה וליקטה ושילבה בספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (כתר, 1991) את סיפורי השירים עם קורות חייה. "היה לה חשוב תמיד למצוא את המשותף כדי לחבר בין אנשים", אומרת יפמן, "מבחינתה, השירה בצוותא זה מה שעשה את הציונות". 

"כל לילה היינו מקבלות שיחות ממאזינים שכל מבוקשם היה לשוחח עם נתיבה", נזכרת בוכבינדר. "איזה עוצמה הייתה לאישה הזו שאפילו חברי כנסת ושרים בממשלה היו מתקשרים אליה כאחרוני המאזינים, ולא בשביל יחסי ציבור. זה לא היה מבוים כמו שעושים היום, זה היה לגמרי אותנטי. כמעט כל שבוע היו מתקשרים החברים שלה מהפלמ"ח, כמו למשל חיים גורי, אריאל שרון, יורם קניוק ויהודה עמיחי".

לדבר על מלחמה בשפה נשית

יפמן ניסתה לשלב בתערוכה בין נתיבה שדרנית הרדיו הזקנה, כדבריה, לבין 'תיבה' לוחמת הפלמ"ח הצעירה. "הקוטביות הזו מבליטה את הניגודים הרבים בחייה", היא אומרת, "אישה בעולם של גברים; אהבת החיים והיופי שהקרינה אל מול זוועות המלחמה שחשפה; הביקורת על הממסד מול דבקותה בציונות; העובדה הפשוטה שרבים מאנשי השלטון היו חברים שלה; הבקיאות שלה בלשון העברית וחקר הזמר העברי מול השפה הפשוטה שבחרה להשתמש בה בספרים שכתבה". 

בתערוכה. בן-יהודה הצעירה. "אישה בעולם של גברים" (צילום: אוריאל לוי)

שלושה ספרים אוטוביוגרפיים בולטים בין עשרות הספרים שכתבה: "בין הספירות", "כשפרצה המדינה" ו"מבעד לעבותות" – טרילוגיית הפלמ"ח. השלושה פורסמו בזה אחר זה במהלך שנות השמונים. 

טרילוגיית הפלמ"ח של בן-יהודה (צילום: אוריאל לוי)

"יום אחד גילו גידול בראשה (באבחנה שהתבררה בהמשך כשגויה – א.ל) והרופא אמר לה שיש לה רק כמה שבועות לחיות", מספרת יפמן, "אז היא הפסיקה את הכול והתיישבה לכתוב. היא שפכה את הסיפור שלה בשפה עממית ומילים יומיומיות, ובלי שהיא הצהירה על כך היא הפכה להיות הראשונה שמדברת על מלחמת השחרור מחוץ לגדר הברורה של האתוס הציוני. היא שילמה מחיר יקר בנפש על השתתפותה במלחמה. חברים רבים שלה נהרגו, והיא עצמה סבלה כל חייה מהלם קרב. הייתה אומרת שהיא יצאה מהמלחמה זקנה. עם זאת היא דבקה בצדקת הדרך של הציונות. העזה לשמוע גם את הסיפור של הצד השני, ובכל זאת האמינה בכל מעודה במדינת ישראל".

בתערוכה: כל מתג בקופסת השמע מפעיל הקלטה של בן-יהודה מקריאה מספריה. גם את זוועות המלחמה (צילום: אוריאל לוי)

בלב החלל המרכזי של התערוכה יש חדרון המשמש מעין תחנת רדיו, בו קופסת שמע עם עשרות מתגים. כל מתג מפעיל הקלטה שבה נשמעת בן-יהודה מקריאה קטע מספריה על ימי מלחמת העצמאות. חלק מהקטעים מספרים על זוועות המלחמה; על המחיר הכבד שנאלץ דור תש"ח לשלם, ולא רק כקורבן של אלימות אלא גם כמי שנאלצו להפעיל אלימות בעצמם. "עדויות מצמררות", אומרת יפמן, "שגורמות לך להרהר, לתפוס את הדברים אחרת".

פרופ' פלדמן מדגישה כי מלבד השפה הקולחת המאפיינת את ספריה של בן-יהודה, והתיאורים המחרידים של זוועות המלחמה שהיא הייתה הראשונה לחשוף בנימה ביקורתית, ייחודם של הספרים נובע מעוצמתה הנשית. מכך שנתנה לנשיות שלה את מלוא הביטוי. 

בן-יהודה הייתה אישה שפיקדה על גברים בשדה הקרב. אישה חזקה – גם בשאפתנות שלה, וגם מבחינה פיזית – לפני פרוץ המלחמה היא התאמנה בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון, כדי להשתתף במשחקים האולימפיים של 1948 בלונדון. כשתיארה זוועות מלחמה עשתה זו בדרך נשית ומלאת רגש, למרות כל הסתירות שעולות מכך. כשכתבה על יחסי הכוח בפלמ"ח עשתה זאת כמי שמלכתחילה זכתה ליחס מפלה ומקטין. 

הכתיבה שלה שנעשית בסגנון של דיבור חופשי, נובעת מתוך בקיאות עמוקה בלשון העברית, ולא מדלות. בכתיבה הזו, לפי פלדמן, היא שופכת אור על נדבך נוסף בהווי הפלמ"ח שהיה לבסיס של הישראליות. כשנשאלה על כך נתיבה באחד הראיונות השיבה: "אם לא תהיה לנו שפה נמוכה, גם לא תהיה לנו שפה גבוהה".

"היא לימדה אותי להעריך את מי שעושה טוב"

יפמן יוצרת במגוון מדיות (ציור, צילום סטילס, וידאו ומה שביניהם). היא הציגה בגלריות בארץ ובעולם וזכתה בפרסים רבים. היצירה שלה משלבת "בין רצינות לקלילות ובין אחריות גדולה לעליזות", כפי שנכתב בנימוקי פרס ז'ראר לוי לצלם צעיר, שבו זכתה כבר לפני עשרים שנה. 

כמי שגדלה בקיבוץ רמת-יוחנן, אתוס הפלמ"ח לא היה זר לה, אך יצירה על פלמ"חניקית לא ניתן היה לדמיין בלי דמותה הססגונית של בן-יהודה. יפמן ליוותה אותה לילות ארוכים. "היא עשתה את זה עם כזו ענווה, בכזו עדינות", מספרת בוכבינדר, "רק בגלל זה נתיבה נתנה לה להיות במקום הרגיש הזה".

מה חיבר ביניהן? אולי נון-קונפורמיזם המלווה באהבת האדם. "זו דרך להיות ולהתבטא ולאפשר גם לאחרים", אומרת יפמן, "מצד אחד נתיבה ביקורתית, ממש דעתנית, ומצד שני היא תמיד הקפידה לא לעשות הכללות, והיא לימדה אותי להעריך את מי שעושה טוב. כמה חשוב לראות את הצדדים האלה בחיים – אנשים שעושים טוב. הם מצויים בכל מקום".

יפמן תיעדה את בן-יהודה בעשור הראשון של המאה ה-21, ועיבדה את החומרים במשך כעשור. הקונספט של תערוכה המורכבת מתמונות סטילס, קטעי וידאו, קולאז'ים, טקסטים והקלטות יוצר מרחב מגוון ורב ממדי. אך התערוכה אינה נוסטלגית או ארכיונית. 

יפמן מציגה את בן-יהודה כפי שפגשה אותה: "זקנת השבט. אישה חכמה ומלומדת. מרתקת מבחינה ויזואלית. פרפורמרית; ויותר מהכול – אישה כנה שמוכנה לדבר גלויות על הכול. שימשתי כפילטר להעביר דרכי החוצה חוויה מסוימת, אמת על העולם שיש בה. נתיבה היא ציונית ללא רבב. אבל היא כנה. היא אמיתית. היא מציגה את מה שלפניה פחדו להציג. פעם אמרו שהיא שוחטת פרות קדושות, אז התשובה שלה הייתה: 'אוי ואבוי לפרות האלה, ואוי ואבוי לנו אם הן קדושות'".

"המורשת של נתיבה"

בקומה השנייה במרכז מוצג סרט וידאו, שנערך מתוך השעות הרבות שיפמן צילמה את בן-יהודה משדרת את תוכניתה, מתמודדת עם ההחלטה להוריד את התוכנית משידור לאחר יותר מ-12 שנים, ועוברת לשדר ברשת ג' בעקבות מחאה של מאזיניה, שנשארו ערים בשבילה עד אשמורת שלישית. 

התערוכה, שאצרה תמר מרגלית, מלווה בתרגום לאנגלית, מה שמאפשר חשיפה של סיפור מקומי מאוד גם לקהל העולמי, והיא תוצג עד 28 במאי. 

בתערוכה. "כמו שנתיבה נהגה לומר שזו תוכנית שלנו, ולא רק שלה, אז גם התערוכה הזו היא שלנו" (צילום: אייל אגיבייב)

יפמן מבקשת להדגיש שהתערוכה היא פרויקט משותף לחבורה של יוצרים; ומבקשת להודות לאדריכל ליאור שביל על עיצוב החלל; לאמן הסאונד דניאל מאיר; לצביקה מרפלד שהכין את קופסת השמע; לרומי לי על עריכת הווידאו; לעמל אביבי, בתה של בן-יהודה; ולקלוד בוכבינדר. "כמו שנתיבה נהגה לומר שזו תוכנית שלנו, ולא רק שלה", אומרת יפמן, "אז גם התערוכה הזו היא שלנו. היא נעשתה יחד. זו המורשת של נתיבה". 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!