העצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם תתקיים ברביעי הקרוב ביד ושם. במהלך העצרת ידליקו שישה ניצולי שואה משואות זיכרון, ויוקראו סיפוריהם האישיים.

את המשואות ידליקו צבי גיל, יליד זדונסקה שבפולין ועיתונאי בטלוויזיה הישראלית; בני משפחתו של שמואל בלומנפלד ז"ל, יליד קרקוב שבפולין שלאחר עלייתו לארץ שירת כסוהר ששמר על אייכמן במהלך משפטו; אולגה קיי, ילידת העיירה אויפהרטו בהונגריה וניצולת מחנה ברגן בלזן; יוסף שילנסקי, יליד שוואלי שבליטא וניצול מחנות הריכוז; שאול שפילמן, יליד וינה שבאוסטריה וניצול מחנות הריכוז וצעדות המוות; ורבקה אליצור, ניצולת מחנה ווסטרברוק וברגן בלזן. את תפילת אל מלא רחמים יישא בני הראל, יליד טריפולי בלוב שבני משפחתו נהרגו במהלך הכיבוש הגרמני. את דבר הניצולים יישא משה מירון, שהסתתר כילד בגטו בבודפשט, עלה לארץ והוסמך כד"ר לחקלאות.

במוצאי יום השואה ייערכו עצרות נוספות בלוחמי הגטאות, ביד מרדכי, במכון משואה בתל יצחק ועצרת נוער ביד ושם. היום יצוין גם באירועים ממלכתיים בכנסת וביד ושם.

משואה ראשונה: צבי גיל

"ידעתי שהולכים להרוג אותי. לפעמים, כשאני יושב מול הילדים שלי, אני תוהה איך הצלחתי. הכל היה תלוי בשתי הדקות האלה של הבריחה"

צבי גלזר (לימים גיל) נולד ב-1928 בעיר זדונסקה וולה במרכז פולין, בן בכור לישראל ואסתר ואח לאריה-לייב ושמואל. הוריו היו יהודים חרדים עשירים, שהעניקו לילדיהם חינוך כללי לצד חינוך מסורתי.

באביב 1940 הוקם גטו בזדונסקה וולה וכל יהודי העיר הצטוו לעבור אליו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1942 נערך מפקד בכיכר העיר. "התייצבתי ליד סבי דוד", סיפר צבי לימים. "לקחו אותנו לבית העלמין ושם הפרידו בינינו. אבי ואחיי נשלחו למשאיות הגז בחלמנו. לא עזבו את ידו של סבא, אבל גרמני נתן לו מכה ונאלצנו להיפרד".

אמו של צבי הייתה אחות ראשית בבית החולים. היא דאגה שכל החולים שהיו יכולים לקום על רגליהם ייצאו ממיטותיהם, שכן ידעה שכל מי שיישאר במיטה יחוסל בידי הגרמנים. לאחר מכן היא יצאה מבית החולים, לראשה כובע עם סמל הצלב האדום, וצעדה אל נקודת הריכוז בבית העלמין.

צבי ואמו הועברו בקרונות בקר לגטו לודז', שם היה צבי חבר בתנועת הנוער הציוני. "קיימנו מפגשים מחתרתיים. למדנו על ארץ ישראל ושרנו שירי ציון. בועה אנושית בתוך התופת. כשיצאת מהבועה, מהאווירה של פנטזיה על ארץ ישראל עם שמים כחולים, נתקלת בגוויות שהיו מונחות בקצה המדרכות לאיסוף בעגלות או במריצות". באקציות החביאה אותו אמו מאחורי ארון. היא עצמה שרדה באקציות בזכות מקצועה. "ידעתי שאני הולך למות. השאלה לא הייתה אם אלא מתי".

באוגוסט 1944 נשמעו פיצוצים. "אלה היו תותחי הצבא האדום. קיווינו לשחרור". אך לפני בוא הצבא האדום הספיקו הגרמנים לחסל את גטו לודז'. שרידי יהודי הגטו, ובהם צבי ואמו, שולחו לאושוויץ. באושוויץ הופרד צבי מאמו והועבר למחנה עבודה, שם עבד במפעל לשיפוץ מטוסים. כעבור זמן הועבר לדכאו, ומשם למחנה  אחר בגרמניה. שם, במהלך עבודת הכפייה, בעת סערת שלג כבדה, התמוטט. "שומר גרמני מבוגר הציל את חיי. הוא הסיר מעלי את הבגדים הרטובים, ייבש אותם ונתן לי פרוסת לחם בריבה. ראיתי את אליהו הנביא בדמות שומר גרמני".

צבי חלה בטיפוס. כשהתאושש, הועלה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך הנסיעה נשמעו אזעקות שהזהירו מפני מטוסי בעלות הברית, והשומרים ציוו על האסירים לרדת מהקרונות ולהשתטח בחוץ. באחת האזעקות ברח צבי. השומרים דלקו אחריו אך הוא הצליח לחמוק. "ידעתי שהולכים להרוג אותי. לפעמים, כשאני יושב מול הילדים שלי, אני תוהה איך הצלחתי. הכל היה תלוי בשתי הדקות האלה של הבריחה".

צבי הגיע לביתו של איכר גרמני. הוא הציג את עצמו כפולני ועבד במשק של המשפחה תמורת אוכל ומקום לינה עד השחרור. ב-1945, זמן קצר לפני שעלה על אונייה שהפליגה מאיטליה לארץ ישראל, נודע לו שאמו שרדה. ב-1947 עלתה גם אמו לארץ. צבי לחם במלחמת העצמאות. לימים היה סופר, עיתונאי בכיר ברשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית.

לצבי ולרעייתו יהודית ז"ל שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות.

משואה שנייה: שמואל בלומנפלד ז"ל

"בזמן משפט אייכמן הראיתי לו את המספר על היד ואמרתי: 'הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'"

שמואל בלומנפלד נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב בפולין למשפחה של רבנים וסופרי סת"ם. בילדותו עברו הוריו וששת ילדיהם לעיירה פרושוביצה הסמוכה לקרקוב מצפון.

ימים אחדים לאחר פלישתם לפולין בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פרושוביצה. "בתחילת 1942 נקראנו לעבודות כפייה, אך לא התייצבתי", נזכר שמואל לימים. "אבל כשעצרו את אבא שלי, התייצבתי. הוכיתי ונכלאתי בבית הסוהר, ומשם הועברתי למחנה העבודה פלשוב ליד קרקוב". אביו של שמואל, אברהם יהושע השל בלומנפלד, נרצח במחנה פלשוב.

ביוני 1942 היה שמואל עד לאקציית שילוח של יהודים מקרקוב: "ראיתי שגרמנים, פולנים ואנשי שירות הסדר היהודים שומרים על המגורשים, ואז מכניסים אותם לקרונות רכבת ונועלים את הקרונות. הבנתי שהם הולכים למוות והחלטתי שאברח הביתה. כל רצוני היה למות עם משפחתי. התחמקתי אפוא עם את החפירה ונדדתי ארבעים קילומטר הביתה, לפרושוביצה".

באוגוסט 1942 כותרה פרושוביצה לקראת אקציית החיסול של יהודי העיירה. "אמרתי לחבר: 'בוא נברח למחנה עבודה'. גם אמי [רוזה בלומנפלד לבית פלטקביץ] ציוותה עלי לחזור אל מחנה העבודה. היא הרגישה שהם וכל יהודי העיירה הולכים למוות. היא נתנה לי חצי מהכסף שהיה לה. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את המשפחה".

לפני גירושם של יהודי פרושוביצה למחנה ההשמדה בלז'ץ הצליח שמואל לברוח לגטו קרקוב. במרס 1943 חוסל גטו קרקוב ושמואל גורש לאושוויץ. עם הגיעו למחנה הוא נבחר בסלקציה לעבודות כפייה ונשלח לעבודה במכרה פחם. ב-18 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, נמנה שמואל עם האסירים שהוצאו לצעדות המוות. הוא הגיע לבוכנוואלד ומשם למחנה ריימסדורף, שם עבד בסילוק פצצות נפל ובתיקון גגות שנפגעו בהפצצות בעלות הברית.

באפריל 1945 נאלצו שמואל וחבריו לצאת לצעדת מוות נוספת – בפעם הזאת לגטו טרזין – ובמאי 1945 הוא שוחרר בידי הצבא האדום. הוא שב לפולין וחיפש קרובי משפחה, אך גילה שכל בני משפחתו נרצחו. הוא הצטרף לקיבוץ שהקימה תנועת "דרור" והחל לסייע בפעילות "הבריחה" – הגירה לא חוקית של מאות אלפי שורדי שואה למערב אירופה בדרכם לארץ ישראל.

ב-1948 הגיע שמואל לישראל והתגייס לצה"ל. עם השחרור הוא התגייס לשירות בתי הסוהר ובימי משפט אייכמן היה אחד הסוהרים ששמרו על אייכמן. "הראיתי לו את המספר על היד ואמרתי: 'אתה רואה שזה מספר אותנטי? הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'".

שמואל נמנה עם מייסדי ארגון יוצאי פרושוביצה, וזה שנים שהוא פעיל בהנצחת זכרם של יהודי העיירה. בין השאר הוא מילא מאות דפי עד לזכרם של בני קהילתו שנרצחו בשואה, פועל לטיפוח בית הקברות היהודי בעיירה והקים מצבה לזכרם של הנרצחים.

לשמואל ולרעייתו רבקה שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים. את המשואה יעלה בן משפחתו.

משואה שלישית: אולגה קיי

 "חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה. היינו כמו רובוטים. אנחנו משוחררים. מה עכשיו?"

אולגה קיי לבית צ'יק נולדה בשנת 1926 בעיר אויפהרטו בהונגריה, התשיעית מבין עשרה אחים ואחיות. המשפחה, שפרנסתה התבססה על חנות הנעליים של האב אליהו, הייתה דתית. אחיה למדו ב"חדר", ובימי ראשון למדו עברית.

ב-15 באפריל 1944 גורשה המשפחה לעיירה סימאפוסטה. "לא היינו עשירים", סיפרה אולגה לימים. "לקחתי צרור קטן, בגדים וקצת תכשיטים. בהתחלה נלקחנו לבניין העירייה במרכז העיירה, ולאחר ארבעה שבועות, כאשר רוכזו שם מספיק אנשים, נלקחנו ברגל לגטו נירג'הזה, שם ישנו על קש שהיה זרוק על הרצפה".

ב-22 במאי 1944 גורשו אולגה ובני משפחתה בקרונות בקר לאושוויץ. הנסיעה נמשכה שלושה ימים. "כשהיינו בגבול אמר אבי: 'אהובותיי, אנחנו הולכים למות'. הוא לקח את התכשיטים שלנו וזרק אותם לדלי הצרכים, כדי שהגרמנים לא ייהנו מהם".

עם בואם לאושוויץ הובלו רוב בני המשפחה שהיו עם אולגה אל תאי הגז ונרצחו בהם – הנרצחים היו הוריה אליהו ולאה, אחותה מרגרט ובתה סוזי, וכן אשר, הבן של אחותה הגדולה בלה – ואילו אולגה ואחותה אווה נשלחו לעבודה. "נלקחנו לחדר עם נשים נוספות, שם הופשטנו וגילחו אותנו מכף רגל ועד ראש". אולגה ואווה שובצו לעבודה באושוויץ, וביולי 1944 נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג בגרמניה. "יום אחד הייתה הפצצה. החווה שבה עבדנו הופצצה מהאוויר. האסירים הרוסים נלקחו לבונקרים, והבנות היהודיות נלקחו לבניין אחר. הבונקר ספג פגיעה ישירה, ואילו הבניין שבו היינו לא נפגע והבנות יצאו ללא פגע".

בנובמבר 1944 הועברו אולגה ואווה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. חודש לאחר מכן גורשה לשם אחותן בלה, והשלוש נפגשו. "היינו מלאות כינים. שכבנו על הרצפה בצפיפות. כולם חלו בטיפוס ושלשלו. לא היה זמן ללכת לשירותים שהיו בחוץ. אנשים נפטרו זה אחר זה. לא חשבנו ולא דיברנו בינינו על מה שהולך לקרות. המוות נעשה עניין רגיל. היום אתה ומחר ההוא שלידי".

"יום אחד, ב-15 באפריל 1945, אני ממש זוכרת את הפנים שלו, חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה. היינו כמו רובוטים. אנחנו משוחררים. מה עכשיו? הלכתי לקחת אוכל, אבל הייתי חלשה. שקלתי 25 קילו. נפלתי וזחלתי על הברכיים וחזרתי בלי אוכל".

בעת השחרור היה מצבה של אווה קשה מאוד והיא נפטרה בברגן-בלזן. אחיותיה אדל ובורי שרדו במחנה ראוונסברוק. אחרי המלחמה נלקחו אולגה ובלה להחלמה בשוודיה, ומשם הגיעו לניו יורק, שם הכירה אולגה את בעלה לעתיד ג'ורג' והקימה משפחה. "כשבתי אוולין נולדה, המחשבה הראשונה שלי היתה: זה נצחוני על היטלר. חזרנו מהאפר".

בשנת 1985 עלו אולגה ובני משפחתה לישראל בעקבות בתם.

לאולגה ולג'ורג' ז"ל שתי בנות, חמישה נכדים ו-16 נינים.

משואה רביעית: אריה שילנסקי

 "אחרי השחרור הגיעו אלינו אנשי הבריגדה היהודית. זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם"

אריה שילנסקי נולד בשנת 1928 בעיר שאוולי בליטא למשפחה ציונית, הצעיר בין ארבעה ילדים. אביו, יוסף צבי שילנסקי, נפטר בילדותו.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה. שבועות אחדים לאחר מכן הוקם גטו בשאוולי וכל היהודים הצטוו לעבור אליו. "בגטו חיינו חיי רעב והשפלה", נזכר אריה לימים. "אני זוכר בזעזוע את תלייתו הפומבית של בצלאל מזובייסקי, שניסה להבריח מזון וסיגריות".

ב-5 בנובמבר 1943 החלה אקציית ילדים בגטו. "אחותי חנה הגיעה בריצה ואמרה: 'רוצו לבית החרושת פרנקל!' חמקנו מהגטו ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת הכניס אותנו מהר למחסן, הסתיר את הדלת מאחורי ארון ברזל ואמר לי: 'יש פה 15 ילדים קטנים. אתה הילד הכי גדול. תדאג שיהיה שקט מוחלט כדי שלא יגלו אתכם'. סיפרתי לילדים סיפורים כדי להחזיק אותם בשקט. כשאנשים חזרו לגטו מהעבודה וגילו שילדיהם נחטפו, שמענו זעקות זוועה נוראות. נשים תלשו את שערן ודפקו את הראש בקיר. הזעקה בגטו מהדהדת בי עד היום".

ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום לשאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה. עם המגורשים נמנה אריה, שבתום ימים אחדים של נסיעה בצפיפות איומה בקרון בהמות הגיע אל מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון-מזרח פולין. "בתוך דקה הופרדתי מהמשפחה ונשארתי לבד. הוכרחנו להתפשט. גילחו את כולם". המזון היה דל והאסירים הולקו כמעשה שגרה.

"לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לכך, בוודאי לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שיצא לעבודה, יינצל". השומרים היו מוציאים את אריה משורות העובדים ומכים אותו קשות כעונש על הצטרפותו אליהם. לבסוף הצליח אריה להצטרף לקבוצת עובדים שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של מחנה דכאו בגרמניה, ושם עבד בעבודת כפייה. בתחילת 1945 הוא הועבר למחנה לנדסברג, ופגש שם את אחיו דב. עם התקרבות בעלות הברית, הוצאו אסירי המחנה ובהם שני האחים לצעדת מוות.

"ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו בשלג כבד ללינת לילה בין שני הרים. אנשי ס"ס התמקמו עם מכונות ירייה מסביב. חשבנו שהולכים להרוג אותנו. בבוקר, כשקמנו, הבחנו שאנשי הס"ס נעלמו. מרחוק שמענו רעש חזק. פתאום הופיעו טנקים אמריקאיים. זה היה רגע השחרור".

לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו חנה וחיה והועבר לבית חולים ששכן במנזר סנט אוטיליין בגרמניה. כעבור זמן הגיעה למנזר משלחת של אנשי הבריגדה היהודית. "זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם. הם הבטיחו שבקרוב יבואו שוב וייקחו אותנו לארץ ישראל. המטרה הזו החזיקה אותנו". ואכן, כעבור כשבועיים העבירו חיילי הבריגדה את אריה לאיטליה. בפברואר 1948 עלה אריה לארץ ישראל, ולחם במלחמת העצמאות.

לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים. 

משואה חמישית: שאול שפילמן

"הצלחתי לזרוק לאבא שקית מעל הגדר החשמלית. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף. 'תחזיק מעמד'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו"

שאול שפילמן נולד בשנת 1931 בווינה, אוסטריה, בנם היחיד של בנו, מהנדס בחברת החשמל האוסטרית, ויוספה, פסנתרנית שניהלה את המעדנייה שבבעלות המשפחה.

"למחרת האנשלוס במרס 1938 הודיע מנהל בית הספר לי ולשני התלמידים היהודים האחרים במקום שבגלל חוקי נירנברג אנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד בבית הספר", סיפר שפילמן לימים. "חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. אבא סיפר שפיטרו אותו. לאחר יומיים פרצו לדירתנו כמה קציני  ס"א. אחד מהם הצמיד אקדח לראש שלי ואמר לאבא שאם לא ימסור את כל הכסף, הזהב ודברי הערך שבבית, הוא יצטרך לגרד את המוח שלי מהקיר. אמא התמוטטה. אבא מסר להם הכל. פחדתי נורא שהקצין יירה בטעות, כי האצבע שלו הייתה על ההדק".

הגרמנים החרימו את דירת המשפחה ואת המעדנייה שלה. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב בקהילה היהודית. הם נותרו באוסטריה עם סבו של שאול, שהיה חולה ולא היה יכול לעזוב את ביתו. בספטמבר 1942 גורשו שאול ומשפחתו לבית ספר יהודי שהוסב למתקן כליאה, וממנו שולחו לגטו טרזין. לאחר כשנה, בנובמבר 1943, הם שולחו לאושוויץ.

"הלוואי שלא הייתי זוכר את הרמפה בבירקנאו. שם נפתחו שערי הגיהינום. מסביב היו אנשי ס"ס עם כלבים אימתניים. צרחות ברמקולים וזרקורים מאירים מכל הכיוונים". זקנים, שנפלו בירידתם מהקרונות, נרמסו למוות ברגלי היורדים אחריהם. "היה קור אימים. אפילו הדם שניגר מהאנשים קפא". סבתו של שאול, יוהנה המבורגר, נפטרה במחנה, ואמו חלתה והועברה לצריף החולים. "דפקתי על הקיר וקראתי בשמה עד שענתה לי. הצלחתי להזיז לוח עץ בקיר והסתכלתי פנימה. היא הייתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה. בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות".

שמו של שאול צורף לרשימת אסירים שיועדו להשמדה. אבל אביו, שעבד במשרד המחנה כרשם, העביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים וכך הציל את חייו. כעבור זמן שולח אביו של שאול למחנה עבודה אחר. "ראיתי את אבא בין אסירים צועדים. הצלחתי לזרוק לו שקית מעל הגדר החשמלית. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף. 'תחזיק מעמד'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו". באוגוסט 1944 נבחר שאול בסלקציה להשמדה, אבל הממונה על בלוק הילדים, שהיה וינאי במוצאו, ערער על ההחלטה בטענה ששאול חיוני לעבודה, ושאול ניצל שוב.

בינואר 1945 הוצאו שאול וחבריו לצעדת המוות. "צעדנו בתוך יערות, בשבילים זרועי גופות. בלילה האסירים שכבו על הרצפה בכפור וחלקם קפאו למוות עד הבוקר".

שאול שוחרר על ידי הצבא האמריקאי במחנה גונסקירכן כשהוא חולה בטיפוס. לאחר שהתאושש הוא עלה לארץ ישראל והתנדב לפלמ"ח. הוא לחם ונפצע במלחמת העצמאות, ולאחר מכן השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. שאול עבד במגן דוד אדום במרחבי הנגב, ובתפקיד זה הציל חיי רבים והכשיר דורות של מצילי חיים.

לשאול ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים.

משואה שישית: רבקה אליצור

"כששוחררנו, הוריי הלכו לחפש אוכל. אמא חזרה עם בובה בשבילי, כי כל כך אהבתי בובות וכל השנים לא היו לי בובות"

רבקה-בראנקה ליסאואר (לימים אליצור) נולדה בשנת 1934 באמסטרדם. אביה היה סוחר טקסטיל והיה לה אח אחד, גדול ממנה, בשם יופ-יהושע.

בעת כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940 הייתה רבקה תלמידת כיתה א'. בקיץ 1942 נעצרו כל בני המשפחה בידי הגרמנים. "אמא אמרה לנו להכין תיק", נזכרה רבקה לימים. "לילה אחד לקחו אותנו מהבית לתיאטרון היהודי באמסטרדם. בכיתי כל הלילה". תחילה נלקחו בני המשפחה למחנה אמרספורט, ומשם הובלו אל מחנה וסטרבורק. מחנה וסטרבורק שימש מחנה מעבר, ומאז קיץ 1942 יצאו ממנו בכל שבוע רכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה. "עמדנו ליד הרכבות שיצאו מווסטרבורק ונופפנו לשלום. המבוגרים סביבי בכו כי הם הבינו שמי שנוסעים ברכבת הזאת כבר לא יחזרו".

היהודים הכלואים בווסטרבורק חיו בפחד מתמיד מפני הכללתם ברשימת המגורשים למזרח. כעבור חודשים אחדים נכללה גם משפחת ליסאואר ברשימה, אבל בזכות הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה יועדו בניה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שהיו בידי בעלות הברית המערביות. הם שולחו אפוא למחנה ברגן-בלזן, שבו רוכזו המיועדים לחליפין. "נסענו כמו חיות. אנשים היו זה על זה ולא היה מקום לנשום. אנשים שהיו צריכים שירותים עשו זה על זה. מהחלונות ראינו אנשים בתחנות, אנשים רגילים, לבושים היטב. זה היה לא הגיוני".

במחנה הופרדו רבקה ואמה רוזה-רחל מהאב יצחק ומהאח הגדול יופ. "אמא הייתה מעודדת את האנשים ואומרת: 'מה שעושים לנו, זה ייגמר, כי לא יכול להיות שלא עשינו כלום וסתם מתעללים בנו. צריך להתעודד ולקוות ולהאמין שנצא מזה'. זה עזר להרבה אנשים… סבלנו רעב נורא. השתוקקנו לאוכל. כשראיתי אישה אוכלת לחם, לא יכולתי להפסיק להביט עליה עד שגערה בי. אמי שמרה על תקווה גם כשנחלשה מאוד וסבלה מכל מיני מחלות עקב החוסר התזונתי. היינו צריכות לעמוד בכל יום במסדר והיו סופרים אותנו שוב ושוב, כאילו מישהו היה יכול בכלל לברוח משם. בגלל הקור העז רקדנו כדי להתחמם".

באפריל 1945 הועלו רבקה ומשפחתה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך הנסיעה הופצצה הרכבת והנוסעים נאלצו לקפוץ מהרכבת ולשכב על האדמה. "אמא גוננה על ראשינו בידיה ואמרה לנו לשנן באוזניה את שמותינו, את שמות הורינו ואת תאריכי הלידה שלנו, למקרה שהיא תיהרג". כעבור מספר ימים שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. "הוריי הלכו לחפש אוכל. אבא חזר עם כינור. אמא חזרה עם בובה בשבילי, כי כל כך אהבתי בובות וכל השנים לא היו לי בובות".

רוב בני משפחתה של רבקה נרצחו בשואה. לאחר השחרור שבה המשפחה לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל. בשנת 1959 עלתה רבקה לישראל ועבדה בין היתר כמלווה ותומכת לעולים מהולנד.

לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.

נושא דבר הניצולים: משה מירון

הסתתר כילד בגטו בבודפשט, וכיום ד"ר לחקלאות

משה הרצוג (לימים מירון) נולד ב-1935 בבודפשט בירת הונגריה, בנם הבכור של טיבור (טוביה) הרצוג ומרים לבית מנצ'ל. בהיותו בן שלוש נולד אחיו שלמה. משה ומשפחתו גרו עם הורי אמו בפרבר של בודפשט, והתפרנסו מחנות לחומרי בניין שהייתה בבעלותם.

במרס 1944 נכנס צבא גרמניה להונגריה. באפריל חויבו יהודי הונגריה לענוד את הטלאי הצהוב ובמאי החלו שילוחים המוניים של יהודי הונגריה למחנה אושוויץ. בנובמבר 1944 הצטוו  יהודי השכונה שבה גרה משפחתו של משה להתכנס באחד מבתי השכונה.

מרים, שבעלה טיבור גויס לפני כן לשירות העבודה, חשה בסכנה. היא הורידה אפוא את הטלאי הצהוב מבגדיה ומבגדי ילדיה, ולאחר רדת החשיכה עלו השלושה על חשמלית ונסעו למתפרה שבה הייתה אמורה להתייצב לעבודת כפייה. כשהגיעו למתפרה, התברר שהמקום ריק. למחרת, עדיין ללא הטלאי הצהוב, עברו השלושה את מחסומי הביקורת על גשר הדנובה והגיעו למחנה שבו היה האב. המחנה שכן בבית חרושת לנייר, ובלילה הקר הם השתמשו בניירות בתור שמיכות. למחרת הועלו סבו וסבתו של משה על רכבת. הם לא חזרו מעולם מהנסיעה הזאת.

טיבור צייד את בני משפחתו בדרכוני הגנה שחייבו אותם לגור בכתובת מסוימת בבודפשט. מרים ושני הילדים נפרדו מהאב בלי לדעת שלא יראו אותו עוד לעולם ויצאו לבית שדייריו היו מוגנים בדרכונים של הוותיקן. הם התגוררו עם עוד כ-20 בני אדם בדירת שלושה חדרים ששכנה ב"גטו הקטן" ("הגטו הבין-לאומי") שהוקם בעיר. בגטו חיו כ-15,000 יהודים שהיו להם מסמכים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרשו עליהם את חסותן.

כעבור שבוע אולצו היהודים ששוכנו בבית לצעוד לכיכר סמוכה. בדרך הפריד קצין גרמני את הכשירים לעבודה מיקיריהם. הוא ביקש להפריד גם את מרים מילדיה, אך היא אחזה בכוח בידי הילדים המבועתים והמשיכה בכך גם כשאיימו עליה בנשק. בכיכר ריכזו אנשי צלב החץ הפשיסטים את היהודים בתואנה של בדיקת מסמכים. מאות יהודים עמדו והמתינו לתורם. למודת ניסיון מהתקרית נסוגה מרים עם ילדיה לשורה האחרונה, ושם היא שיחדה שוטר אחד בשרשרת הזהב שענדה לצווארה ושכנעה אותו ללוות אותה ואת ילדיה בחזרה לדירה, שם נותרו לבדם. כל יתר היהודים שהיו בכיכר נורו וגופותיהם הושלכו לדנובה.

עד תום המלחמה חיו משה, מרים ושלמה בפחד וברעב. מרים בישלה עבור שאר תושבי הגטו תמורת אוכל לה ולבניה. טיבור נלקח למחנה הריכוז מאוטהאוזן ושם נרצח.

לאחר המלחמה נדדו בני המשפחה בין מחנות עקורים באירופה, ובשנת 1949 עלו לישראל. משה הצטרף לקיבוץ שמיר, שבו הוא חבר עד היום. הוא היה מגדל כותנה, וכעבור זמן למד חקלאות, והיום הוא דוקטור לחקלאות שיזם שלושה סטארט-אפים וממשיך במחקריו.

למשה ולרעייתו טובה ארבעה ילדים ו-11 נכדים.

נושא התפילה "אל מלא רחמים": בני הראל

שרד את ההפצצות בטריפולי, עלה לארץ ובנה את המוסדות הלאומיים 

בכור דדוש (לימים בני הראל) נולד בשנת 1936 בעיר טריפולי בצפון לוב ליוסף ורחל דדוש. היו לו אח ואחות צעירים ממנו, משה וואסינה. אביו עסק במסחר ואמו הייתה עקרת בית.

בפברואר 1941, בעקבות הקרב על צפון אפריקה, הגיע לטריפולי כוח גרמני לחזק את הכוחות האיטלקיים ולהוביל את הלחימה. כאשר הפציצו הבריטים את טריפולי, נהגו תושביה למצוא מחסה לרגלי חומת העיר. אביו של בני פקד על אשתו שלא לברוח לשם, פן תירדף בידי השכנים הערבים. הגברים היהודים נשלחו למחנות עבודה במדבר, בהם מחנה ג'אדו. גברים שהתחבאו ונתפסו, הושלכו מגגות הבתים. גם אביו של בני נתפס, אך הצליח לברוח.

באחד מימי שישי באפריל 1941, בעת הדלקת נרות השבת, הופצץ בית המשפחה. אחיו ואחותו של בני נהרגו, ואילו בני ואמו נפצעו. הם פונו בעגלה רתומה לחמור לכפר עמרוס, והוסתרו שם מהגרמנים בדיר עזים. משה ומסעודה, סבו וסבתו של בני, ניסו לסייע לשניים. הם שלחו את אחות האם, לאורה (לאה), לעזור להם, וזו דאגה להעבירם לכפר זאוויה. השניים שוכנו באורווה, אלא שכעבור זמן נפגעה האורווה בהפצצה. רחל נשרפה למוות לעיני בני ולאה נפגעה בצווארה. הסב משה ביקש להעניק לבתו קבורה יהודית, אך השומרים בכניסה לעיר לא אפשרו הכנסת גופות. הסב שכר כרכרה מהודרת ונסע לזאוויה, ושם הלביש את בתו המתה בתכריכים ועליהם שמלת כלה. לאחר מכן הם נסעו לטריפולי כשהסבתא אוחזת את גופת בתה מצד אחד ובני בן החמש אוחז בגופתה מהצד השני וממרר בבכי. כך הבריחו את גופתה לטריפולי וקברוה קבורה יהודית.

בני נשאר בביתם של סבו וסבתו בטריפולי. הגרמנים המשיכו לחפש את אביו. הם הגיעו לביתם של הסב והסבתא, הצמידו אקדח לראשה של הסבתא ואיימו שיהרגו אותה אם לא תסגיר את אביו של בני. הם איימו גם על בני. בפעמים הבאות שבאו לחפש את האב הסתירה הסבתא את בני בתוך מחצלת מגולגלת. "היא אמרה לי לא לבכות, לא לנשום, לא להשתעל", סיפר בני לימים. בכל פעם שהגיעו הגרמנים לחפש את האב, הוחבא בני בתוך מחצלת.

עם כניעת הגרמנים בטריפולי בינואר 1943 חזר יוסף לעיר. סבו של בני רצה לשמור על נכדו, הבן היחיד ששרד מבתו הבכורה, וחיתן את יוסף עם לאורה (לאה) בת ה-16. לזוג נולדו 13 ילדים. בשנת 1949, לאחר פרעות ביהודים תושבי לוב, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. בני עבד בסבלות ולאחר מכן בבניין, והיה בין השאר מבוני מוזיאון ישראל, משכן הכנסת, בית הנשיא, בנייני האומה וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הוא היה גבאי בית כנסת במשך שלושים שנה, ויזם הקמת אולם בבית הכנסת על שם אמו ודודתו, רחל ולאה. לבני ולרעייתו ג'קלין ארבעה ילדים ו-15 נכדים.