"בתור דור שני, אני מרגיש שיש לי אחריות מוסרית בהקשר של השואה ושל העברת הזיכרון שלה", אומר מישל קישקה, 67, מאייר, קריקטוריסט וקומיקסאי. הרומן הגרפי שהוציא לפני עשור, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא", הפך לסרט קולנוע, "הסודות של אבי", שייצא לאקרנים בספטמבר הקרוב בצרפת. קישקה עדיין לא זכה לצפות במוצר המוגמר, אבל ידבר עליו היום (שלישי) במסגרת "אנימיקס זיכרון – לצייר ולא לשכוח", אירוע אנימציה מיוחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בתל אביב.

"בחרתי לכתוב ספר כי רציתי שזה יישאר גם אחרי"

קישקה נולד בעיר לייז' בבלגיה ב-1954 להורים ניצולי שואה, ועלה לישראל ב-1974. הוא נשוי לאוליביה ואב לשלושה בנים (46, 40, 36).  הוא אייר עשרות ספרים, יצר קומיקס, פרסם קריקטורות בעיתונים ועיצב כרזות הומוריסטיות.

"אני די חשוף בקריקטורות הפוליטיות שאני עושה", הוא אומר. "הדעות שלי הן לא סוד למי שמתבונן במה שאני עושה. גם דרך האיורים לעיתונות ולספרי ילדים, אפשר לקרוא אותי ולהבין מי אני". אבל ב-2012 הוא הוציא לראשונה ספר. "לא סיפור קומיקס נחמד עם הרפתקאות וקצת הומור, אלא ספר. פרויקט עם אורך נשימה גדול, עם כתיבה מאומצת של זיכרונות, רגשות, ניתוחי העבר, תובנות.

מתוך הספר "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". "העובדה שהצלחתי לעבד את זיכרון השואה לספר מאוד שיחררה אותי מהמשקל שרבץ עלי"

"זה היה תהליך מרתק שלא עברתי אף פעם קודם. זה מוצר שנשאר, לא הדפסה בעיתון שמתמחזר למחרת, לא קריקטורה שעוברת על מסך ונשכחת תוך 24 שעות, אלא ספר שהולך להיות אבן כבדה שתישאר גם אחריי. זה היה בתודעה כשעשיתי את זה".

"אף אחד לא זיהה אותי כדור שני טיפוסי"

השואה הייתה נוכחת בביתו, במשפחתו. "העובדה שהצלחתי לעבד את זה לספר מאוד שיחררה אותי מהמשקל שרבץ עלי. הדיבור, השחרור, מאוד עזר לגבור על רגשות לא נעימים שהיו. מצד שני, כשהספר יצא, ילדינו כבר היו די בוגרים. הם קראו את הספר, הבן הבכור שלי נסע עם אבא שלי לאושוויץ לציון 70 שנה לשחרור המחנה. אני נסעתי לפני שש שנים עם שני הבנים האחרים ועם אבא לסיור במחנות".

ועכשיו יש כבר דור רביעי, יש לכם נכדות.
"כן, יש לנו שתי נכדות בגיל קריאה. הספר נמצא אצלן בספרייה. אני יודע שהן עלעלו בו. זה גם היתרון של ספר, הן יוכלו לחזור ולקרוא בו ביום השואה הזה, הבא, או בהזדמנות אחרת. זה שם, זה קיים, וזה דבר מאוד חשוב. זה לא שמור בבטן או בראש.

"יש גם המון הומור בספר. הוא לא ספר שואה, הוא ספר על הדור השני. אז הנוכחות של השואה במשפחה שלי היא מאוד חיובית, כי היא מאפשרת שיח והסתכלות על העבר מזווית לא קונבנציונלית".

מתוך הספר "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". "ניסיתי להגדיר מה זה הדור הזה שאני משויך אליו"

מה היו הקשיים בהפיכת הסיפור האישי משפחתי לרומן גרפי?
"הייתי צריך להבשיל עם הפרויקט הזה בראש, לדעת יותר על הסיפור המשפחתי. להתבגר ולהגיע למצב שאני יודע להסתכל על פצעי העבר במשפחה בצורה מפוכחת, כדי שהספר יהיה דו"ח אינטימי וחושפני, ולא חיסול חשבונות, למשל. הייתי כבר בן 55 כשכתבתי את הרומן, אדם בוגר, משוחרר מקשיים וכעסים שהיו בעבר, ויכולתי לדבר על זה בצורה אישית, פתוחה.

"אף אחד בארץ לא הכיר אז את הסיפור שלי. אף אחד לא זיהה אותי כדור שני טיפוסי, כי לא בדיוק החצנתי את זה. הספר היה מבחינתי הניסיון להגדיר לעצמי מה זה בעצם הדור השני, מה זה הדבר הזה שאני משויך אליו, ובמה הוא שונה מאנשים שהם לא דור שני לשואה".

"נתתי ליוצרת יד חופשית כמו שהייתה לי"

איך נולד הרעיון להפוך את הספר לסרט?
"פנתה אלי הבמאית מפריז, ורה בלמון, חודשיים-שלושה אחרי שהספר יצא. הייתי כל כך מופתע, כל כך שמח וכל כך סקרן, שאמרתי כן בלי שמץ של לבט. ממש שמחתי. לא ציפיתי שזה יקרה, בטח לא כל כך מהר".

מתוך הסרט "הסודות של אבי". "הדמויות הן לא בדיוק אנחנו, אלא מעין אלטר-אגו שלנו"

היית מעורב בכתיבת התסריט?
"הבנתי שאם אני מסכים שיעשו אדפטציה לספר, אני צריך לתת יד חופשית לכתיבת התסריט, לבמאית, לכל העושים במלאכה. לתסריטאית היה חשוב שאני אאשר את התסריט הכתוב ואסכים לשינויים שהיא עורכת. נפגשנו שלוש פעמים, כל פעם עם גרסה אחרת עם הערות ותיקונים, ובגרסה השלישית נתתי את הסכמתי יחד עם אשתי. היה לי חשוב שגם אשתי תראה את זה, כי גם היא חלק מהסיפור, גם אם הדמויות הן לא בדיוק אנחנו, אלא מעין אלטר-אגו שלנו.

"מעבר לזה לא התערבתי ולא עקבתי אחרי התהליך. כשהייתי בפריז ראיתי פה ושם את הסטוריבורד, תמונות מתוך סצינות, אבל לא היה לי סיי בסרט, ואני חושב שזה היה מצב מאוד בריא. כשם שלי הייתה יד חופשית ליצור את הספר כרצוני, נתתי את זה גם לבמאית, כי האמנתי בה. היא הייתה מנוסה מאוד כיוצרת סרטים מהגל החדש של שנות ה-60 ועד היום. ידעתי שאני בידיים טובות".

מה ההבדלים בין הספר לסרט?
"לא ראיתי עדיין את הסרט השלם. בפריימים שראיתי מהסרט זיהיתי אותי. קיבלתי שזה לא מישל קישקה על המסך, זה ילד שדומה לי, שיש לו חיים קצת אחרים, אבל שהרקע המשפחתי, דור ראשון ושני, הוא זהה. למדתי לקבל את זה בעניין רב ובאהבה גדולה.

"מעבר לזה, יש חלקים שהושמטו מהסרט וחלקים שנוספו אליו. בסופו של דבר כ-50% מהספר נשאר בסרט. זה אחוז גבוה מאוד ביחס לאדפטציה של ספר לקולנוע. הרבה עיבודים קולנועיים עוברים שינויים שאחריהם לא מזהים את המקור. במקרה שלנו, היוצרת אהבה הרבה דברים, ולכן שמרה עליהם. היא אהבה את סגנון הציור שלי, שהוא רך, עגול ונעים, ודאגה שהסטודיו לאנימציה יציירו בהשראת הציורים בספר".

"אני מבקש מהפוליטיקאים להפסיק להשתמש בשואה"

קישקה עם הפנים קדימה. "התוכניות שלי לעתיד הן למות עם המכחול ביד בגיל מתקדם ובשיבה טובה", הוא אומר. "כרגע אני עובד על רומן גרפי חדש, גם הוא אוטוביוגרפי. ביחד עם "הדור השני" ו"פלאפל עם חריף" הוא ייצור טרילוגיה שהכותרת שלה תהיה 'רק על עצמי לספר ידעתי'. אחר כך אעבור לנושאים אחרים, שעדיין לא החלטתי מה הם יהיו. בכל מקרה, לא בא בחשבון להפסיק ליצור. זה מחזיק אותי ערני, מקושר למה שקורה ומאושר".

מישל קישקה. "לא בא בחשבון להפסיק ליצור" (צילום: סילבן העליון)

מלבד יצירתו, קישקה מרבה להתבטא בבלוג שלו בנושאים אקטואליים ופוליטיים. באופן טבעי, גם בנושא זיכרון השואה הוא לא חוסך שבטו. "פוליטיקאים לא צריכים לעסוק בשואה", הוא אומר. "זה נושא להיסטוריונים ולחוקרים. אני מבקש מהפוליטיקאים להפסיק להשתמש בשואה, ולפעמים לסלף עובדות כדי להצדיק כל מיני החלטות פוליטיות. אני חושב שזה עושה נזק".

אז מי צריך לעסוק בכך?
"הדור הראשון שהעיד בכלי ראשון הולך ונעלם מהעולם, מוטלת על כתפינו, הדור השני והשלישי, אחריות גדולה להיות אלה שממשיכים להנציח את הזיכרון. זה גם מעמיד אותנו בפני שאלות: ביום שאחרון הניצולים ייעלם, מה אנחנו נצטרך לעשות?"

***

מישל קישקה ישתתף היום (שלישי) ב-18:00 באירוע "אנימיקס זיכרון – לזכור ולא לשכוח" שיתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. הוא ישוחח על כתיבת הספר ועל האדפטציה שלו לסרט אנימציה באורך מלא. לכרטיסים