ארבע שנים עברו מהיום שבו נהרגו בנחל צפית תשע החניכות והחניך של מכינת בני ציון, והצדק רחוק מלהגיע.

שנתיים וחצי למשפט הפלילי בבית הדין בבאר שבע, ובחצי השנה האחרונה התקיימו דיונים ספורים בלבד. דיונים מתבטלים בזה אחר זה, לעיתים ממטעמים מובנים כמו הקורונה, ולעיתים במה שנראה כמו ניסיון של הסנגוריה למשוך את ההליך המשפטי עד אין קץ, כדי לדחוק את את מסקנותיו ומשמעויותיו הערכיות לשולי האירועים.

התהליך המשפטי הוא ארוך ומתיש, ואם בתחילת דרכו עוד ניתן היה לפגוש בכניסה לבית המשפט עיתונאים, במאי דוקו וסטודנטים למשפטים וחברה שבאו לשמוע את העדויות של בני הנוער והחזאים, עד כדי כך שבתקופת הקורונה נפתח עבורם אולם מקביל שבו שודר הדיון במעגל סגור, עם הזמן גם הם התמעטו.

אבל ההורים המשיכו להגיע, לא מוותרים על דיון. להיות שם בזמן שעורכי הדין של הנאשמים, יובל כאהן, ראש המכינה, ואביב ברדיצ'ב, ראש התוכנית החינוכית של המכינה והאחראי על הטיול שהסתיים באסון, מטיחים אשמה בכל עד, לא פעם בצעקות ועלבונות ובאינספור שאלות קטנות והיטפלות אינסופית לפרטים הקטנים שנמשכות שעות, לעתים ימים.

עו"ד אורי קורב, שמייצג את כהאן, ועו"ד ציון אמיר, שמייצג את ברדיצ'ב, מבכירי עורכי הדין הפליליים בארץ, מובילים מלחמת התשה, או ניסיון לדחות את הקץ מול כל הנוכחים, ולמרבה הצער, בהצלחה לא מבוטלת.

זה טבעו של ההליך המשפטי. צוות התביעה זימן יותר מ-60 עדים. עוד אחדים צריכים להגיע. משפט שנמשך על פני זמן רב כל כך, עם עדים רבים, מקשה עוד יותר להצליח לזמן אליו את העדים לזמן שנקבע להם. ביטולים נעשים לעתים בהתרעה של שעות.

נכון להיום, הדיונים הבאים יתקיימו ביוני. ביולי מתחילה פגרת הקיץ. בנובמבר 2022, שלוש שנים לתחילת התהליך המשפטי, ספק עם נזכה לראות את עדויות הנאשמים. רבים לא נותנים על כך את הדעת, ולמרות הנסיעות המחייבות לבית המשפט, כאהן וברדיצ'ב ממשיכים בחייהם כרגיל. משפחה, לימודים, עבודה, חופשות בחו"ל.

עבור המשפחות, לעומת זאת, כל ליל סדר, האירוע המשפחתי הגדול האחרון לפני האסון, נהפך קשה יותר. באוגוסט ייפתח מחזור חדש בעולם המכינות בלי שהציבור הישראלי בכלל, וציבור ההורים ששולחים את ילדיהם למכינות בפרט, ישמע ויבין כיצד התנהלה מכינת דגל, שנחשבה מהטובות והמבוקשות בישראל, מול אחד האסונות הקשים, הכואבים, והמיותרים ביותר בתולדות המדינה.

גם אחרי הפסיקה במחוזי צפוי ערעור לעליון, כך שהפסיקה הסופית עוד נמצאת במרחק שנה ויותר. יותר מ-5 שנים לאסון.

לא אסון טבע, אלא זלזול מתמשך, עקבי ומודע בחיי אדם

הוועדה לבדיקת עולם המכינות, שהחלה את פועלה לפני שנה, אמורה לפרסם את דו"ח הביניים שלה עד סוף החודש. בעדויות שכבר ניתן לדבר עליהן, ועל פי ראשי הוועדה עצמה, שאלת האחריות, הן של עולם המכינות והן של המדינה, מדליקה נורות אדומות.

נכון להיום, עדויות שר החינוך בעת האסון, נפתלי בנט, ושר הביטחון, אביגדור ליברמן, ממשיכות לעמוד בסימן שאלה. על ועדת חקירה ממלכתית, שאותה הבטיחו בנט וראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, כבר לא מדברים. הוועדה מצליחה למרות הקשיים לחקור בצורה משמעותית את הרקע לאירוע, אבל מסביבה תחושת ההתנערות מאחריות ממשיכה. מאחורי הליכים בירוקרטיים ומשפטיים, אלו האחראים לאסון מצליחים להימנע בכל דרך אפשרית מעמידה מול הציבור ולקיחת אחריות.

משפטים כמו "ראש המכינה אמר שההתרעות על שיטפון הן כסת"ח של חברות החיזוי", אותם נתן בעדות חניך ומדריך במכינה, ירין שמשי, שוקעים בתהום האינסופית של עולם החדשות בישראל.

את מה שקורה באולם בית המשפט תיארו ההורים לא פעם כהתעללות. הנאשמים בחרו בקו הגנה תקיף ובעורכי דין לוחמניים שממטיר שאלות והאשמות נגד העדים, בלי שאף ראש מכינה יקום, יגנה ויגיד שזו בושה שכך בוחרים לפעול אלו שהתיימרו להיות העילית של עולם החינוך בישראל.

ארבע שנים לאסון, וכיום ברור לחלוטין שהנאשמים לא מתכוונים לקחת עליו אחריות. לכן רק דברו של בית המשפט יקבע את השורה התחתונה של האחריות לאסון, לפחות במישור המשפטי.

ימים ספורים אחרי יום השנה הקודם לאסון אירע האסון בהילולה במירון, שבו קיפחו עשרות ישראלים את חייהם. הם נמחצו למוות במקום שכל הנוגעים בדבר ידעו שלא היה כשיר להכיל מספר רב כל כך של אנשים. מאז חלפה שנה, שבה אף אחד מהשרים ובעלי התפקידים הקשורים לאירוע לא לקח אחריות, התפטר, התנצל, או לחלופין הועמד לדין. קו אחד ברור ובוהק מחבר בין שני האסונות האלה: אדישות לחיי אדם וחוסר לקיחת אחריות על אובדנם.

ספק רב אם על האסון של מכינת בני ציון המדינה תיקח אחריות, ולכן עבודת ועדת החקירה חייבת להימשך. היא צריכה להוביל לא רק לסדר בטיחותי חדש בעולם המכינות, אלא לקריאת השכמה ערכית של כלל הרשויות, ולא רק בכותרות והצהרות. קריאה זו תדגיש באופן ברור ששום אסון טבע לא התרחש ב-26 באפריל 2018. מה שקרה באותו יום נורא היה זלזול מתמשך, עקבי ומודע בחיי אדם. זלזול מעשה ידי אדם שהוביל למותם של תשע נערות ונער.