רכבת גירוש גרמנית, הטרנספורט ה-20, יצאה ממחנה האיסוף מכלן בבלגיה, ב-19 באפריל 1943, כשעל גביה 1,631 יהודים בקרונות שסגורים בתיל דוקרני. כשהרכבת הגיעה לעיקול מסילה בין העיירות בורטמרבק והאכט, המתינו לה שלושה גברים, חברים במחתרת הבלגית, עם פנס אדום – הסימן המוסכם לבעיה במסילה. הרכבת נעצרה. 

לשלושת הגברים – יורה ליבשיץ, רובר מייסטרו וז'אן פרנקלמון – היה רק אקדח אחד, אבל תעוזה בלתי רגילה. הם ניגשו לקרונות הרכבת האחרונים, חתכו את התיל שסגר על הדלתות וקראו ליהודים לברוח. 

רובר מייסטרו (מימין) ויורה ליבשיץ. שניים משלושת חברי המחתרת שעצרו את טרנספורט 20. מייסטרו הוכר כחסיד אומות עולם; ליבשיץ, היהודי, נתפס בעקבות הלשנה ונשלח למחנה ריכוז (צילומים: אלבום פרטי, ויקיפדיה)

קשה לדעת מה בדיוק קרה אחר כך. מה שידוע הוא שעשרות יהודים לפחות ברחו מהרכבת, והשומרים החמושים החלו לירות לעברם. ידוע גם שבמרדפים שניהלו הנאצים נתפסו בחזרה כ-90 בורחים ועשרות אחרים נפצעו או נהרגו. בהמשך הנסיעה יהודים נוספים ניסו, ככל הנראה, להימלט. כך או כך, לאושוויץ הגיעו 1,400 יהודים בלבד.

"אני מעריך ש-50 יהודים ניצלו בזכות הפעולה הזו", אומר משה פלדמן, שאימו, גיטה רוזנצוויג הייתה חברת המחתרת (שמה המחתרתי היה ג'ילברט רנאר).

תעודת הזהות המזויפת על שם ג'ילברט רנאר (צילום: אלבום פרטי)

אביו, רפאל פלדמן, היה חבר קבוצת ה'נקם' היהודית בתום המלחמה. "זה סיפור יחיד בכל אירופה של עצירת רכבת נאצית שגירשה יהודים להשמדה".

"הם לא חשבו שהם יצילו את הרכבת"

פלדמן (68), מדריך מסעות לפולין, יצא לאחרונה לפנסיה לאחר 20 שנות הוראה וחינוך בתיכון מקיף ח' בראשון לציון. לפני כן שירת בשב"כ. כיום הוא עמל על הנצחת סיפור הגבורה של המחתרת היהודית בבלגיה, שידוע, כדבריו, למעט מדי אנשים ולא בצדק. 

משה פלדמן. "הם לא קיוו להציל את כל הרכבת עם אקדח אחד. אבל זו אותה הרוח – רוח האדם" (צילום: אלבום פרטי)

"יורה ליבשיץ, היהודי מהשלושה", מספר פלדמן, "נתפס יותר מאוחר על ידי הגסטפו, בעקבות הלשנה, והגיע למחנה ריכוז ליד אנטוורפן. רובר מייסטרו קיבל אות חסיד אומות עולם. אבל אם תשאל בציבוריות הישראלית מי זה רוברט מייסטרו, בוודאי לא ידעו; ואם תשאל מה יודעים על הטרנספורט ה-20, מסופקני אם מישהו יידע".

למה זה כך?
"בחמשת ספרי הלימוד המאושרים ללימוד היסטוריה בתיכון, בחינוך הממלכתי, רק אחד כולל את סיפור הטרנספורט ה-20. רק שם יש יותר מעמוד אחד. באחרים יש חצי שורה או משהו כזה". 

מה החשיבות של הכרת הסיפור הזה בעיניך?
"יש את עניין הדיוק ההיסטורי, אבל יש גם את המניע החינוכי-מוסרי. כששאלו את אנטק (יצחק) צוקרמן אם הוא חשב שמרד גטו ורשה – שהחל בדיוק באותו יום, 19 באפריל 1943 – ינצח את הצבא הנאצי, אתה יודע מה הוא ענה?"

מה הוא ענה?
"שאף אחד לא חשב ככה. הוא קרא לזה 'בית ספר לרוח האדם'. זה בדיוק העניין, וזה בדיוק אותו דבר. העובדה הזו ששלושה חברים – שני בלגים ויהודי – עצרו רכבת, מקרה יחיד בכל אירופה, במקרה באותו יום של מרד ורשה. הם לא חשבו שהם יצילו את כל הרכבת. הם בחרו בטרנספורט הזה כי המודיעין שהם אספו אמר להם שזה המשלוח הכי גדול עד לאותו זמן. הם לא קיוו להציל את כל הרכבת עם אקדח אחד. אבל זו אותה הרוח וזה החוט המקשר בין מה שאנטק אמר, וכך אני רואה את זה, מעבר לעובדה שהיסטורית חשוב להזכיר את זה". 

"המחתרת הסתירה ילדים ונאבקה במלשינים"

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בבלגיה בין 70 ל-80 אלף יהודים, רובם המכריע מהגרים ללא אזרחות בלגית. השלטון הנאצי בבלגיה בוצע על ידי הצבא הגרמני, שהיה מתון יחסית לשלטון הנאצי הישיר בשטחי פולין הכבושה. הגזירה המרכזית שהוטלה על יהודי בלגיה בתקופה הראשונה הייתה הקמת "איגוד היהודים הבלגים" (מקבילה למוסד היודנראט בפולין), שפעל בהיקף ארצי.

עבור הגרמנים, פעולת "האיגוד" החיונית ביותר הייתה לנהל את מאגר המידע על כתובות המגורים של היהודים, מידע שהפך לחיוני ביותר בתקופת הגירושים מאוחר יותר. בראש "האיגוד" עמד רוברט הולצינגר, יהודי אוסטרי, שהכין גם את הרשימות לגירוש. הוא נהרג בפעולת התנקשות של המחתרת בסוף אוגוסט 1942. 

החובה לענוד טלאי צהוב ולסמן בתי עסק החלה רק במאי 1942. גזירות אלו היו המניע לתחילת התארגנות המחתרת הבלגית – כמה קבוצות בעלות קשרים רופפים ביניהן, ובכללם הוועד להגנת היהודים בבלגיה (CDJ) שבו הייתה חברה אימו של פלדמן, והיה קשור גם לפעילי מחתרת נוצרים.

מוריס (משה) רוזנצוויג וסם (שמואל) פוטשניק. חברי מחתרת שהשתתפו בחיסולו של קצין גסטפו (צילומים: אלבום פרטי)

"תחילת הפעולות הייתה נגד נכסים גרמניים", מספר פלדמן. "הם פגעו בבתי מלאכה שעבדו עבור הצבא הגרמני. דוד שלי, מוריס (משה) רוזנצוויג, השתתף בפגיעה בקצין גסטפו שהיה מעורב במדיניות האנטי-יהודית. שלושה חברים הלכו אליו הביתה, אחרי שגילו איפה הוא גר, דפקו על הדלת בכיסוי של בדיקת מונה הגז. אשתו פתחה את הדלת. הם ירו בה. הוא ניגש. הם ירו גם בו והסתלקו".

מי היו השלושה?
"חוץ ממוריס היו גם שמואל (סם) פוטשניק ויהודי בשם וולף וייכמן. הציעו על ראשם פרס של כמה עשרות אלפי פרנקים, אבל לא מצאו אותם. מוריס וסם נתפסו במקרה אחר אחרי הלשנה". 

מי היו חברי המחתרת?
"בעיקר צעירים בשנות ה-20 לחייהם – קומוניסטים, ציונים, מגוון פוליטי, אבל הם פעלו במשותף, למטרה אחת".

חברי המחתרת גיטה רוזנצוויג ואחיה מוריס ואברהם רוזנצוויג כותבים כרוזים. "המחתרת נאבקה מאבק מר במלשינים" (צילום: אלבום פרטי)

איך המחתרת הייתה בנויה?
"היו לה כמה פלוגות שפעלו במידור מאוד גבוה, כל חבר הכיר רק מעט חברים אחרים. ההתארגנות לא הייתה לפי תנועות או מפלגות אלא לפי תחומי פעילות. על תא הלחימה פיקד יעקב גוטפריינד. אשתו, שרה גוטפריינד, פעלה בתא שעסק בחילוץ ילדים יהודים וחלוקתם למקומות מסתור. בכל אחת משתי הפלוגות האלה היו כ-50 אנשים. הם הצליחו להסתיר למעלה מ-3,000 ילדים יהודים. אחד המוכרים בהם הוא יוסי פלד (אלוף במיל. שכיהן כחבר כנסת מטעם הליכוד וכשר בלי תיק בממשלת נתניהו השנייה מ-2009 – א.ר). קבוצה נוספת עסקה בהפקת תעודות מזויפות והפצת כרוזים".

בידי פלדמן עותק מכרוז של המחתרת:

הכרוז שקורא להצטרף למחתרת (צילום: אלבום פרטי)

אילו עוד פעולות עשתה המחתרת?
"לבד מהצלת הילדים והפלוגה הלוחמת, המחתרת ניהלה מאבק מר במלשינים. חלק מהיהודים מהשכבה האמידה בבלגיה שיתפו פעולה ועזרו לאסוף יהודים לגירוש. ידוע במיוחד היהודי שכונה 'ז'ק המוסר', שהיה מזהה אותם ברחוב ועוזר לגרמנים ללכוד אותם. המחתרת שרפה את הארכיון של איגוד היהודים עם רשימת הכתובת בבריסל". 

"אבי היה חבר בקבוצת נקם"

הנגיעה האישית-משפחתית היא כמובן אחד הגורמים המדרבנים את פלדמן. 

איך המשפחה שלך שרדה?
"ההורים של אמא שלי הוסתרו בזמן המלחמה באיזה כפר בבלגיה. לצערי לא חקרתי איפה ואיך ומה, וזה סיפור אבוד. שניהם קבורים בבריסל. אמא שלי נפטרה ולא השאירה לי מידע על המשפחה. 

"להורי אמי היו 5 ילדים. הבכור שולח מפריז ונספה באושוויץ ב-1943 כנראה. בת נוספת גורשה מפריז לבירקנאו ושרדה את בלוק 10 ואת צעדות המוות. היא חזרה לפריז. הבן שלה הוסתר בכפר באזור שמפיין. אחרי השחרור אמא שלי מצאה אותו, את האחיין שלה, ואספה אותו. אמא שלי ושני אחיה היו במחתרת בבלגיה. אחיה אברהם שרד. האח הצעיר, מוריס, נתפס בעקבות הלשנה של יהודי".

מי הלשין עליו?
"אני לא בטוח לגביו. אני יודע שמוריס ועוד שני חברים במחתרת בבריסל פנו לקבוצה של יהודים עשירים, שהונם בתחום הפרוות. הם הלכו לאחד מהם לגבות כסף למימון המחתרת, והוא אמר להם: 'תבואו מחר'. למחרת, כשהם חזרו, הגסטפו חיכו להם בדירה ותפסו אותם. אחרי חקירות קשות, שלושתם הוצאו להורג. יש לי קטע מעיתון צרפתי שבו נכתב ששלושה חמושים הוצאו להורג. 

"אמא שלי סיפרה, שכשהיא ראתה מודעה בעיתון, היא חיכתה ליד הבית ותפסה את מחלק העיתונים, כדי שההורים לא יראו בעיתון את הידיעה על ההוצאה להורג של הבן שלהם. בעצם רק אחרי השחרור נודע לסבא וסבתא שלי שהם איבדו שני בנים. סבא שלי מת משברון לב. 

"אמא שלי עלתה לארץ ואני נולדתי כאן. מיד אחרי הלידה היא החליטה לנסוע בחזרה וסבתא שלי הספיקה לראות אותי כתינוק. אחות אימי חזרה אחרי השחרור לצרפת והסתובבנו לא מעט בין בלגיה וצרפת". 

אבא שלך סיפר לך על קורותיו בשואה?
"המטענים של הניצולים מאוד מורכבים. לגדול בבית כזה זה מאוד לא פשוט. אבי היה חבר בקבוצת נקם ובארגון הבריחה (ארגון שהוקם על ידי ניצולים ופעל להכוונת ניצולים לחציית גבולות בדרך לארץ ישראל – א.ר.). על מה שעבר עליו בזמן המלחמה אני יודע מעט מאוד. הוא מאלו שלא דיברו. אני יודע וגם מרצה על קבוצת הנקם והסוגיות האלה, אבל רוב החומר שיש לי, אפילו החומר עליו, זה לא ממנו". 

הוא אף פעם לא מסר עדות?
"רק עכשיו, איכשהו מצאתי עדות שהוא מסר לתחקירן של פרופ' יהודה באואר, ונזכרתי איך כשהייתי ילד באו לגבות ממנו עדות. נזכרתי שהוא הוציא אותי מהבית ואמר: 'לך אסור לשמוע את הדברים האלה'. כשפעם שאלתי על נקם, הוא אמר לי בצורה מאוד בוטה: 'אל תשאל שאלות. לא היית שם, אתה לא תבין', ובזה זה נגמר". 

"כשתקבלי את המכתב לא אהיה בחיים"

מסמך מיוחד נשמר אצל אימו של פלדמן – המכתב האחרון שאחיה מוריס כתב והצליח להבריח לפני הוצאתו להורג. "את המכתב האחרון שאמא שלי קיבלה מאח שלה היא שמרה. היא ארזה אותו בניירות ובניילונים ובפלסטיקים. אמרתי לה: 'זה יילך לאיבוד, תני את זה למישהו שיעשה רסטורציה'. היא לא רצתה. כלום. השביעה אותי שזה יהיה אצלי. אמרה לי בצרפתית: 'סה סקרה' (זה מקודש). היא לא הייתה מוכנה למסור אותו לארכיון. יש לי גם תרגום מדויק של המכתב לעברית. חשוב לי שהסיפור עליו יסופר, ולכן אני מתכוון למסור את המכתב המקורי לארכיון".

המכתב האחרון ששלח מוריס רוזנצוויג למשפחתו (אלבום פרטי)

המכתב האחרון
בלגיה, 8 בספטמבר 1943
ג'ילברט יקירתי
כשתקבלי את המכתב הזה, שוב לא אהיה (בחיים). זה טרגי אך זה נכון. יודע אני כי ביום קוראכם את המכתב הזה, תסבלו סבל איום, אך אני אלך מפה ומחשבותי האחרונות מופנות כולן אליכם. לבי שותת דם בשעה שאני חושב על מה שהורי כבר סבלו בגללי, ומה גדול יהיה סבלם כאשר יקראו מכתב זה. תמצאו במכתב זה ביטוי אחרון שלי לאהבתי אליכם, ולכל משפחתי. מותי יהיה קל עלי יותר אם אדע כי הם במצב בריאותי טוב ומוגנים בפני העוני.
אינני רוצה להאריך בעינוי זה, ודעו כי רצוני האחרון הוא שהורי יעברו את הסיוט ושיחיו חיים מאושרים וקלים, כפי שהם ראויים להם.
שלום לכל המשפחה וכל חברי וחברותי, אני מחבק את כולכם, אבא ואמא, אחיות ואחים, בכל הכוח שעוד נותר בי ובכל מאודי (מאמין) כי רצוני האחרון יכובד.
שלום,
מוריס רוזנצוויג

החלקה הצבאית בבית הקברות שבו נקברו לוחמי המחתרות בבלגיה. הצלב על קברו של מוריס רוזנצוויג הוחלף על ידי המשפחה במגן דוד (צילום: אלבום פרטי)

משה פלדמן (מימין) מדליק נר זיכרון על קבר דודו מוריס רוזנצוויג (במרכז), והמשפחה (משמאל). פלדמן:  "חשוב שיידעו – הסיפור של הטרנספורט ה-20 הוא יחיד בכל אירופה" (צילומים: אלבום פרטי)

מוריס רוזנצוויג קבור בחלקה הצבאית של בית קברות בלגי, שבו נקברו לוחמי המחתרת עם צלב על קברם. חלק ממשפחות החללים, בהם משפחתו של פלדמן, דאגה לגאול את זהותו היהודית ולהחליף את הצלב במגן דוד. 

"אף אחד לא מדבר על הטרנספורט ה-20"

פלדמן לא עוסק רק בסיפור אחד. הגרמנים שלחו למחנות ריכוז והשמדה כ-31.5 אלף יהודים מבלגיה, מהם 25 אלף במדינה והשאר נתפסו לאחר שברחו לצרפת. כ-29 אלף מהם נרצחו בשואה, כ-44% מהיהודים שחיו בבלגיה בפרוץ המלחמה. פלדמן מדריך מסעות בפולין ומעביר הרצאות שהכין במשך השנים, כולל הרצאה על המחתרת הבלגית.

מה עשית עד היום כדי להביא להכרה בסיפור של הטרנספורט ה-20 והמחתרת הבלגית?
"לימדתי 20 שנה בתיכון מקיף ח' בראשון לציון. אני מספר את זה בכל מיני הזדמנויות, בכל מיני פורמטים – גם את הסיפור האישי, במסגרת זיכרון בסלון, אבל גם כחלק מתוכנית הלימודים. במקיף ח' הקמתי מרכז למידה להוראת השואה, וסיפור הטרנספורט ה-20 מופיע שם.

האנדרטה לזכר הפעולה לשחרור נוסעי טרנספורט 20, בתחנת הרכבת בעיר בורטמברק (צילום: ויקיפדיה)

"חשוב שיידעו – בלי לפגוע בכבודם של לוחמי מחתרת אחרים – הסיפור של הטרנספורט ה-20 הוא יחיד בכל אירופה, וזה מה שמקומם אותי אצל כל מי שעוסק בנושא ולא מכיר. אף אחד לא מדבר על זה. מי שיודע זה רק אנשים שעוסקים בזה באופן מקצועי, כמוני למשל".