הכביש המתפתל מטבריה למתחם קברו של נבי שועייב מעוטר משני צדדיו בפרחים ובצמחיית בר בשלהי לבלובה. עם התקרבנו למתחם, דגלי הדרוזים ודגלי ישראל מתנפנפים ברוח, ומדי פעם חולפת מכונית מעוטרת בכוכב הדרוזים.
בשולי הדרך ארבעה צעירים מנתבים דרכם בין הסלעים אל מתחם הקבר כשעל גבם תרמילים ושקי שינה. הם הלכו ברגל משפרעם לקרני חיטין, מרחק 63 ק"מ. "זה לא מצווה אצלנו, זה כל אחד לעצמו", הם אומרים לאחר שהרוו את צימאונם במי המעיין המקומי. לאחר התפילה הם יעשו את דרכם חזרה לשפרעם במכונית. זו הפעם השנייה שהם עולים ברגל למתחם.
במתחם עצמו ניצב מבנה הקבר מעל הרחבה שבה סככות צל, ספסלים ודוכני מכירה של מזון ותשמישי קדושה. אחד המוכרים, שעל דוכנו קסתות דיו לכתיבה אומר שזו הפעם הראשונה שאין כמעט קונים.
ביום ראשון בערב החלו האירועים עם תהלוכה של אנשי דת ודרוזים דתיים מהכפרים אל מתחם הקבר. "אחי הגיע אתמול בתהלוכה, אנחנו הגענו עכשיו ויש עוד קרובים שיגיעו מחר ומחרתיים" מספרת אנואר מירכא, שהגיעה למתחם הקבר ביחד עם בעלה ושלושת ילדיה ועם דודהּ ומשפחתו. הנשים חובשות מטפחות לראשיהן וכלל בני המשפחה עוטים בגדים ארוכים ומתכוננות להיכנס למתחם הקבר.
"זה יום מקודש לעדה שלנו" מסבירה אנואר. "יש טקס ותפילות שבהן רק הדתיים משתתפים. אחרי התפילה ניכנס אנחנו לראות את הקבר. מחר זה יום לנשים דתיות, יהיו דיונים ותפילות". היא מגיעה לאירוע אחרי שנתיים שלא נערך בשל הגבלות הקורונה ונראית נרגשת מאוד, "שלוש שנים לא הייתי פה. עכשיו זה כיף, יש הרבה התרגשות. משש בבוקר הילדים רוצים לצאת ולהגיע לנביא יתרו. הם מתגעגעים אליו".
בסמוך לקבר עצמו ניצבת תיבת הצעות ובסמוך אליה עומד פואד אבו שקרה, מנהל המקום, מסתובב כחתן בין הבאים. בין לחיצות הידיים והברכות, הוא מדבר במכשיר הקשר ופותר בעיות. "מקווה שכל אורח שמגיע, שיכתוב מה מצא חן בעיניו ומה לא. אני קורא ומתייחס להכל".
למרות ההמולה והפניות מצד המבקרים, אבו שקרה בכל זאת משתהה רגע כדי להסביר לנו על החג ועל הנביא, "ליתרו יש עוד שבעה שמות. הוא נולד במדין בערב הסעודית ויתרו ניסה להביא את האנשים שם לדרך הישר, אבל אנשים שם לא היו הכי טובים ועבדו אלילים והוא היה צריך להימלט צפונה" הוא מספר ומסביר את הקשר לישראל, "בדרך, בסיני, הוא פגש את משה, דיבר איתו ונתן לו עצות, ואז הגיע לכאן. הוא חי ומת כאן".
על קבר הנביא בקרני חיטין הוא מספר כי אחרי אלפי שנים היה במקום קרב גדול בין הצלבנים לבין סלאח אל-דין אל איובי. "לילה לפני הקרב הובטח לו שינצח אם ימצא את קבר יתרו אחרי הניצחון" הוא מספר, "אחרי הנצחון הוא רכב על סוסו והסוס עצר במקום הקבר. ב-1886 אסף השיח' אמין טריף את הדרוזים לבנות את המקום. הם הגיעו מהאזור מהכרמל מסוריה ומלבנון. לקח להם 4 ימים להגיע. מועד הכינוס היה 25 באפריל. בגלל זה נקבע היום של הנביא שועייב ליום הזה".
אולם הכינוסים בקומה השניה של מבנה הקבר מלא מפה לפה, אנשי דת ואנשי ציבור התכנסו כדי לשמוע את הנאומים השונים ולדון במצב העדה. גם במרפסת מחוץ לאולם התכנסו אנשים כדי לשמוע את הנאומים המוקרנים על מסך גדול. בצדה המזרחי של המרפסת ממוקם הקבר אליו נכנסים ללא נעליים ובבגדים ארוכים. האנשים נכנסים אחד אחד או בקבוצות קטנות.
השיח' מוואפק טריף, מנהיג העדה הדרוזית, פתח את הכינוס בחגיגיות: "אנו מקבלים בברכה את האורחים שהגיעו מכל עבר, מכל גזרות הארץ" ומיד נפנה לדבר על האירועים האחרונים, "זהו רגע משמח ומרגש בחודש האחרון בו ידעה הארץ פיגועים ואירועים קשים, שגבו את חייהם של חפים מפשע. זו הזדמנות לחזק את זרועות הביטחון שעוסקים במלאכה מסביב לשעון. משימה שגם בני העדה הדרוזית נושאים בנטל בראש מורם ובקומה זקופה״.
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשא דברים בפני באי הכנס, ואמר ״הגעתי לכאן היום, בראש ובראשונה, כדי לומר לכם תודה. זוהי אינה רק תודתי האישית, אלא תודתם של כלל אזרחי מדינת ישראל. תודה על אצילות הנפש ומסירות הנפש, תודה על ערכי המופת שלכם שמהווים השראה לכולנו, תודה על השותפות האמיתית, על העמידה האיתנה ורבת-השנים, ועל תרומתכם העצומה לחברה ולמדינה", הנשיא דיבר על מכלול הקשר של הדרוזים למדינת ישראל, "זה שנים רבות שהעדה הדרוזית אינה רק שותפה מלאה בהגנת הארץ ובבניינה, אלא מהווה גם גשר אל שכנינו – הקרובים והרחוקים – בעולם הערבי. זוהי שליחותם החשובה של בני העדה: לא רק כלוחמים בשדה הקרב, אלא גם, ובעיקר – בכל תחומי החיים, ובכללם בשדה המדיני והחברתי".
גם הנואמים אחריו חזרו והדגישו את הברית בין הדרוזים לבין מדינת ישראל ואת תרומתה של העדה למדינה. שר הבטחון, בני גנץ, קרא לדרוזים להישאר נאמנים לערכיהם ולברית עם מדינת ישראל, והודה כי המדינה לא עשתה די כדי לקדם את העדה הדרוזית.
לאירוע הגיעו גם הארכיבישוף היווני-קתולי, הארכיבישוף יוסף מתא, ושגרירי רוסיה, איטליה וקוסובו בישראל.
בגבעה מעל המבנה נראו זיקוקים בשמי התכלת ומוסיקה רמה, צעירי העדה החלו לרדת במורד הגבעה ולהגיע אל הקבר. בכניסתם למתחם עם דגלים מונפים הם התקבלו בקריאות שמחה ומחיאות כפיים שהחרישו לרגע את קולות הנואמים.
"אני עושה הכל, מנקה ומתחזק את המקום" אומר מג'די, שמתנדב במקום. מג'די לובש חולצה ועליה הכיתוב 'משרת מקום הקודש' מתנוסס בגדול, "אני לא דתי, אבל אני עשיתי את החולצה". הוא מצביע על הסככה מעלינו ואומר "חלק זו תרומה מהאנשים אנו חודש עובדים על האירוע, כדי שהמקום יהיה מוכן ובכל זאת נלחצנו. אני פה כל השנה. אני מבית ג'אן, אבל ישנתי כאן. בקורונה לא הייתי פה. אנו דואגים לאנשים." הוא אומר ונפנה לסייע לזקן לעלות במדרגות. "הרבה אנשים באים כי שנתיים לא היה. אתמול היו פה כמעט 11,000 איש. אני חושב שהיום הגיעו פחות".
בין המתקהלים, חלקם בלבוש המסורתי וחלקם בבגדים חגיגיים, מסתובב פלאח בחולצה לבנה עם תמונתו של יזן פלאח ז"ל, שנרצח בפיגוע בחדרה. "באירועים כאלה אנו נזכרים בו. זה קרה לא מזמן", הוא מסביר, "יש כאן חשיפה לגיבור ישראל שנרצח בידי מחבלים נתעבים, אבל לא באנו במיוחד לזה. הרצח שלו והחג של נבי שועייב אלו אירועים סמוכים אחד לשני".
בשעות הצהריים החמות המשיכה הפעילות במתחם הקבר. תמה שעת הפוליטיקאים והגיעה שעתם של מבקרי המקום. חלקם עולים שוב אל הקבר וחלקם הולכים לסעוד את ליבם. חלק כבר יוצאים ופניהם אל ביתם בעוד מכוניות נוספות מגיעות ובהם מבקרים נוספים. אלה גם אלה נפגשים ונפרדים במילים "זיארה מקבולה", מעין מקבילה דרוזית ל"חתימה טובה", שמאחלת "שביקורך יתקבל בברכה".
