כ-1.5 מיליון מיהודי אוקראינה נספו בשואה, ואלפים מהם היו חסידי אומות עולם. בתקופת ברית המועצות היה אסור לדבר על הנושא. אחרי נפילתה, קם מפעל מחקר וחינוך גדול להנחלת זיכרון השואה.

הקהילה היהודית הקימה במשך השנים מרכז מחקר, מיזמי הנצחה, אירועי תרבות וזיכרון, ערכה בימי הקורונה סמינרים בזום וארגנה בימי המלחמה משלחות סיוע תחת אש לכפרים שבעבר חיו בהם רק יהודים.

אבל כל המפעל עומד כיום בסכנת קיום ממשית. ארבע דמויות בכירות בקהילה היהודית של אוקראינה שוחחו עם 'דבר' על מורשת השואה במדינה, ועל השפעת המלחמה על הזיכרון ועל העתיד.

"זילות השואה במלחמה הזו נוראית"

"כשהקמנו את המרכז האוקראיני למחקר השואה ב-2002, הרגשנו שמחובתנו לתחזק את המחקר והלימוד של נושא השואה באוקראינה", אומר אנטולי פודולסקי, 54. "במשך 20 שנה הוצאנו מגזינים, ספרים ומחקרים. מאות אלפים עברו בתערוכות שלנו".

הוא מסביר שהמכון הוקם מתוך הבנה שאוקראינה יצאה מ"מחנה הריכוז הסובייטי". "בילדותי יהודים פחדו להגיע לבאבי יאר לזכור ולציין את מה שקרה", הוא אומר. "אנשים פחדו שיסולקו מהעבודה, מהאוניברסיטה. בבאבי יאר נרצחה סבתי ושתי דודות שלי, והוריי לא יכלו להגיע לשם".

אנטולי פודולסקי. "האתגר שלנו הוא לחנך וללמד על הכיבוש שעברנו אז על ידי הנאצים, בעוד כיום אנחנו חיים תחת כיבוש חדש" (צילום: אלבום פרטי)

המכון פיתח במשך השנים מערכי לימודים לבתי ספר ואוניברסיטאות, והקים מערך סמינרים עשיר למחנכים אוקראינים שרוצים ללמוד וללמד על השואה. "אנחנו רוצים להחזיר את זיכרון השואה לספרה הציבורית של כלל אוקראינה", אומר פודולסקי. "אני כותב 30 שנה מאמרים באוקראינית ומחנך באוקראינית, וזה עקרוני לי. זו השפה של המדינה, והדברים צריכים להיכתב בה בשפה הזו".

פודולסקי סירב לעזוב את קייב ונשאר בה לאורך כל המלחמה. "שאני אלך? שאלו שפלשו לפה יילכו", הוא אומר בכעס. חלק מהקולגות והסטודנטים שלו נפגעו. בתים של אחרים נשרפו בהפצצות. חלק גדול מהמחקר הושהה כדי לגייס כספים לדברים הבסיסיים ביותר.

טקס זיכרון בז'יטומיר. "מפעל ההנצחה הוא מפעל יהודי ואוקראיני" (צילום: המרכז האוקראיני למחקר השואה)

"זילות השואה במלחמה הזו נוראית", אומר פודולסקי. "יש בעולם המחקר מושג שקוראים לו אינסטרומנטליזציה, כשלוקחים פרט מההיסטוריה ומעוותים אותו למטרות פוליטיות. מהרגע שאוקראינה הפסיקה להיות חלק מברית המועצות, התחילו פרויקטים לחידוש הזיכרון, קמו אנדרטאות, אירועים תרבותיים, וכיום קם דור חדש של חוקרים מעולים, שחוקרים עדויות וסיפורים של כפרים. הנושא הזה הפך לחלק מההיסטוריה של אוקראינה".

פודולסקי ועמיתיו אספו בשנות ה-90 מאות עדויות מאנשים שחיו אז, והיו צעירים בזמן השואה. נוצר מאגר רחב מאוד של ספרים, סרטים, מגזינים מחקריים וסמינרים חינוכיים. "הצעירים יוצאים מהסמינרים שלנו והולכים לערים והמחוזות שלהם לאסוף עדויות", הוא מספר, "וכאן חשוב להדגיש: רובם לא יהודים. לוחמים שעכשיו בחזית ומתנדבים כותבים לי: 'תודה לכם על הסמינרים, על מה שלימדתם אותנו על העם שלנו וההיסטוריה שלנו'. זה מפעל יהודי ואוקראיני".

טקס זיכרון בז'יטומיר. "החינוך והמחקר החופשי הם ההישג הכי גדול שלנו" (צילום: המרכז האוקראיני למחקר השואה)

פודולסקי מספר שבהרבה מקומות האנדרטאות והטקסים הם ביוזמה אישית של אנשים או קהילה, אבל עם השנים גם המדינה החלה ליזום. לטקס הרשמי ביותר שמתקיים כל שנה באנדרטת באבי יאר מגיע באופן קבוע ראש עיריית קייב, ויטלי קליצ'קו, בעל שורשים יהודיים.

"אני חושב שהחינוך והמחקר החופשי הם ההישג הכי גדול שלנו", אומר פודולסקי. "אני פוגש צעירים שיש להם פתיחות אמיתית ללמוד את הנושא הקשה הזה. לומדים גם את זה שהיו אוקראינים משתפי פעולה, אבל היו גם משתפי פעולה בעמים אחרים, ותמיד אלו לא כולם. פוטין לוקח באופן זדוני את החלק הזה בהיסטוריה והופך אותו לנשק נגדנו. זו לא היסטוריה, זו פרופגנדה. בהיסטוריה יש הפרדה. בלימוד שלה אנחנו לא משליכים את ההיסטוריה על ההווה".

המלחמה אילצה את המרכז להעביר חלק גדול מפעילותו לאינטרנט. "אני לא יודע איך נמשיך להוציא ספרים ולהעביר סמינרים", אומר פודולסקי. "האתגר שלנו הוא לחנך וללמד על הכיבוש שעברנו אז על ידי הנאצים, בעוד כיום אנחנו חיים תחת כיבוש חדש. זה יהיה אתגר עצום ללמד את כל זה".

סולידריות של זיכרון

כינון השלטון הפרו-מערבי במדינה ב-2014 חולל תפנית חיובית בכל הקשור לציון יום השואה. ב-2016 נאם נשיא המדינה הקודם, פטרו פורושנקו, באירוע גדול שסימן את מקומה של השואה בזיכרון הלאומי. האירועים המרכזיים בקייב מתקיימים סביב 29 בספטמבר, היום שבו התחילו מעשי הטבח בבאבי יאר, שבה הנאצים, יחד עם משתפי פעולה מקומיים, רצחו יותר מ-33 אלף יהודים.

"מדובר בטרגדיה קייבית", אומר יוסף זיסל, 75, ראש ועד הארגונים היהודים באוקראינה. "היו רציחות המוניות במערב אוקראינה גם לפני, אבל זה היום המרכזי לציון השואה".

יוסף זיסל. "הצלחנו לייצר זיכרון משותף" (צילום: דוד טברסקי)

ב-25 השנים האחרונות עמלים זיסל וחבריו להוציא את לימודי השואה מחוץ למסגרות היהודיות. "דרך החינוך הלא פורמלי הצלחנו לייצר זיכרון משותף", הוא אומר. "הודות למערכים החינוכיים הבלתי פורמליים שלנו אנחנו מצליחים להגיע לעשרות אלפים, יהודים ולא יהודים".

לדבריו, נעשה שינוי מגמה ביחס של האוקראינים לשואה. "ב-1991 לאוניד קרבוצ'וק נכח בטקס רשמי, ואפילו ביקש סליחה על חלקם של האוקראינים בשואה, וגם פורושנקו דיבר על הדברים בנאום בכנסת".

פעילותם של זיסל והארגונים התרחבה לאוקראינה כולה, וכן לבלרוס, מולדובה, ארמניה, גיאורגיה ורוסיה. "רוב הציבור באוקראינה, כולל היהודים, לא הכיר כמעט בכלל את סיפור השואה עד פירוק ברית המועצות", אומר זיסל. "אלו סיפורים שהחלו להיחשף רק בשנות ה-90. במקביל, האוקראינים החלו להיחשף לסיפור רצח העם האוקראיני, ההולודומור. לכן האתגר כאן גדול מאוד. אנחנו מנסים ליצור סולידריות של זיכרון ולהפוך את זיכרון השואה לאוניברסלי, ולא רק יהודי".

בתחילת המלחמה, החתים מרכז קנטור לחקר השואה בתל אביב עשרות חוקרים, בהם אוקראינים, על עצומה שאמרה שפוטין מעוות ומוזיל את זיכרון השואה כשהוא מאשים את האוקראינים בנאציזם.

"המילה נאציזם פורטת על הנימים הפסיכולוגיים הכי עמוקים של תושבי המרחב הסובייטי", אומר זיסל, "ופוטין מנצל את השואה, את הזיכרון של מה שהנאצים עשו ליהודים, ולא רק ליהודים, לצרכיו האישיים, באופן הכי ציני שאפשר. בהמון מובנים הוא משתמש בכלים פשיסטיים: אנשים שומעים על נאצים ואומרים לעצמם שנגדם אפשר לבצע את המהלכים האלימים ביותר".

במשך המלחמה המשיך זיסל לעבוד ממשרדו במרכז קייב. על הפרק פרויקטים רבים סביב אירועי הזיכרון השונים, תערוכות, סמינרים ועוד, אבל כולם נעצרו בעקבות המלחמה.

"על ההיסטוריה של היהודים במדינה הזו צריכים לדעת לא רק היהודים"

עד המלחמה, הובילה רוקסנה גמרניק, 50, ראשת הפורום היהודי והקרן היהודית באוקראינה, עשרות פרויקטים שעוסקים בתרבות ובעבר היהודי במדינה, מלימודי יידיש עד מוזיקה ותיאטרון שטייטלי ואודסאי. משנה לשנה התרחבו הפרויקטים לאיסוף עדויות והקראתן בימי זיכרון, בהשתתפות יהודים ולא יהודים. "אוקראינה מפורסמת גם בחסידי אומות העולם שלה, ולא רק בשיתופי הפעולה", היא אומרת. "היו אנשים שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם, ואת הסיפורים האלו כדאי שגם אנחנו וגם האוקראינים נלמד ונכיר".

מתחילת המלחמה, מעניקה הקרן סיוע הומניטרי לעשרות יישובים במערב אוקראינה, שבעבר חיו בהם יהודים רבים. "ההיסטוריה היהודית-אוקראינית על האדמה הזו ארוכה מאוד, והחיים היו מאוד צפופים", אומרת גמרניק.

רבים מהתושבים לא מכירים את העבר של האזור, והמפגש מאפשר להם לספר למקומיים על היהודים שחיו פה בעבר. "זו באמת הזדמנות ייחודית", היא אומרת. "רבים מגלים את זה בתדהמה, כי הם באמת לא מכירים את הסיפורים. התגובות חיוביות, ואנשים רוצים לדעת עוד. על ההיסטוריה של היהודים במדינה הזו צריכים לדעת לא רק היהודים. ככל שיידעו יותר, תהיה פחות אנטישמיות".

רוקסנה גמרניק וילדים שסייעה להם. "אנחנו אומרים 'לעולם לא עוד', אבל ב-2022 אומה שלמה נמצאת תחת מתקפה אלימה וברוטלית שאף אחד לא עוצר" (צילום: אלבום פרטי)

גמרניק רואה קשר הדוק בין זיכרון השואה לאירועים הנוכחיים באוקראינה. "אנחנו מאמינים שהאמירה 'לעולם לא עוד' יכולה להילמד גם כיום", היא אומרת. "פוטין תקף לא רק את האומה האוקראינית, אלא את המדינה האוקראינית, ובה לאומים רבים מאוד, ובהם גם הלאום היהודי, שסובל מההפצצות במריופול וממחסור חמור בחרקיב וצ'רניהיב. בכל מקום יש יהודים, ובהם ניצולי שואה. אנחנו אומרים 'לעולם לא עוד', אבל ב-2022 אומה שלמה, דמוקרטית ושוחרת שלום, נמצאת תחת מתקפה אלימה וברוטלית שאף אחד לא עוצר".

"אולי הטרגדיה הנוראית שעוברת עלינו כרגע תצליח לקשור את האוקראינים גם לסיפור השואה שלנו"

האנדרטה לזכר יהודי מחוז מיקולייב הוקמה ב-2011. כ-10,000 יהודים, שליש מיהודי האזור בדרום-מערב המדינה, נרצחו בימים ספורים בסוף אוגוסט 1941. ביחד עם יום הזיכרון, שמצוין כל שנה ב-27 לינואר, אוגוסט הוא חודש השואה האזורי. "בימי הזיכרון אנחנו מגיעים גם לאנדרטה וגם נוסעים סביב הכפרים הקטנים שבהם חיו עד המלחמה הרבה מאוד יהודים", אומר מיכאל גולדנברג, 74, ראש הקהילה היהודית בעיר מיקולייב.

טקס יום השואה הבינלאומי במיקולייב, אוקראינה, בינואר השנה. "הנושא הפך לחלק מלוח השנה של האירועים היהודיים" (צילום: אלבום פרטי)

מתחילת המלחמה התעסק גולדנברג רבות בקהילה: עזר להוציא משפחות, סייע במוצרים ותמיכה. לפני חודש החליט להגיע לישראל, והעיר, שבה נהרגו מאות אזרחים, נמצאת תחת סכנה לפלישה רוסית.

"בשנתיים האחרונות התקיימו מספר אירועי זיכרון בזום", הוא אומר. "בשנה האחרונה האירוע היה גדול וכלל בתוכו נציגים מכל המדינה, כולל נציגים מהקרן לזיכרון באבי יאר בקייב, וקהילות של יהודים שמשפחותיהם נרצחו באזור, כולל אורחים מארצות הברית".

כמו בקהילות רבות באוקראינה, ההתעסקות בתכני השואה התרחבה עם השנים, והגיעה לתלמידים, לסטודנטים ולחברי ארגונים בלתי פורמליים. "הנושא הפך לחלק מלוח השנה של האירועים היהודיים", אומר גולדנברג.

בנוגע לגל הלאומנות באוקראינה, שהרוסים טוענים שמגיע ממקורות נאציים, אומר גולדנברג שיש גורמים קיצוניים שפגעו בהתפתחות הקהילה והמדינה לאורך השנים, "אבל אין שום צורך לדבר על דה-נאציפיקציה של אוקראינה".

במאמר ברוסית שפרסם בתחילת המלחמה בכלי תקשורת רוסי, אמר גולדנברג שהקריאה 'סלאבה אוקראיני' ('התהילה לאוקראינה'), נתפסה בקרב חלק מהיהודים במדינה, בעיקר מבוגרים וניצולי שואה, כפוגענית. "אוקראינים השתמשו בה בבורות הירי", כתב גולדנברג.  אבל כיום גם היהודים מתייחסים לקריאה כחיובית. לדבריו, הלאומנות באוקראינה אכן קיימת, אבל מקומה לא משמעותי כרגע: "הפיכת הססמא לנחלת הכלל, הפכה לסמל לכך שהמלחמה איחדה את כולם, עכשיו יש חזית אחת".

מיכאל גולדנברג. "אני לא חושב שמה שקורה כיום באוקראינה זה רצח עם" (צילום: אלבום פרטי)

"יש חזית אחידה נגד הפלישה וכל מה שנעשה כאן", הוא אומר. "אני לא חושב שמה שקורה כיום באוקראינה זה רצח עם. אני מתעסק בשאלה הזו כל הזמן. אי אפשר לשחק עם המושג הזה ולקשור אותו לכל. לערך השואה יש משמעות ייחודית. אנחנו מנסים ללמד דור שלם באוקראינה את ההיסטוריה היהודית כאן, ואולי הטרגדיה הנוראית שעוברת עלינו כרגע תצליח לקשור את האוקראינים גם לסיפור השואה שלנו".

בשנים האחרונות הוא עמל על כמה פרויקטים לזיכרון יהודי טרנסניסטריה, כיום חלק ממולדובה, שהובלו למחנות ריכוז באזור אודסה. "הכספים הראשונים כבר גויסו", הוא אומר, "אבל עכשיו הכול קפא".