עם חלוף השנים והתמעטות ניצולי השואה החיים נראה שגם הגישות להנצחת השואה משתנות באופן דרמטי. באתר "יד ושם" בירושלים יש קבוצה גדולה של אנדרטאות שהוקמו במשך יובל שנים, וגם הן מייצגות את השינויים שחלו בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית.

אוהל יזכור: עוצמה מונומנטלית

המבנה הראשון שבנייתו הושלמה באתר "יד ושם" הוא "אוהל יזכור", שנחנך ב-1961. חנוכתו הגדירה את תחילתו של הציר הסמלי "משואה לגבורה", או מ"גלות לגאולה". ראשיתו של הציר ב"אוהל יזכור", מרכזו ב"משכן הכנסת", שנחנך ארבע שנים מאוחר יותר, וסיומו בהר הבית, שנכבש בידי צה"ל לאחר שנתיים נוספות.

אוהל יזכור. תיבה ריבועית פשוטה. גושי בזלת ובטון חשוף (צילום: מיכאל יעקובסון)

"אוהל יזכור", שתוכנן על ידי האדריכלים אריה שרון, בנימין אידלסון ואריה-אל-חנני – שלושתם חתני פרס ישראל, מהבכירים והמוערכים שפעלו אז בארץ – הוא מונומנט לשואה ומודגש בו מוטיב הקבורה. מולו ניצב "עמוד הגבורה" כאלמנט מזדקר.

האוהל עוצב כתיבה ריבועית פשוטה, חלקה התחתון עשוי גושי אבן-בזלת גדולים, חלקה העליון בטון חשוף, המעניק למבנה את הכובד והעוצמה המונומנטלית, מהלך שמתעצם הודות לרחבה הגדולה שמקיפה את הבניין.

המבנה אטום לסביבתו למעט שתי דלתות ברזל שחורות, דלתות רחבות וכבדות שעיצובן הופקד בידיהם של אמנים בכירים – דוד פלומבו ובצלאל שץ.

דלתות הכניסה ל"אוהל יזכור". שחורות וכבדות (צילום: מיכאל יעקובסון)

האולם האפל ורחב הידיים מואר אך בקושי מפתחי אור צרים. במרכז האולם נקבע כן "אש התמיד", שאותו עיצב האמן קוסו אלול. בתקרה מעליו נקבע פתח שנועד לשחרר את עשן האש, בדומה למקדשים קדומים. מבעד לאותו צוהר שבתקרה חודרות קרני השמש ומתמקדות ברצפת האולם, שעליה מופיעים שמות מחנות ההשמדה באירופה.

המבנה משמש כאולם התייחדות, שבו הוטמן – בארון קבורה קטן – אפר קורבנות שהובא ממחנות השמדה.

במרכז אולם הזיכרון אש תמיד, שמעליה פתח ליציאת העשן וכניסת קרני שמש (צילום: מיכאל יעקובסון)

עיצובו של המבנה לא היה חריג לתקופתו (ישראל של אותן שנים חיה ופעלה במבנים תיבתיים למגורים, תעסוקה ומסחר) והציג את רעיון ההשמדה והאבדה שאירעה בשואה באופן מופשט למדי. המבקר נכנס מהרחבה המוארת היטב, מבעד לדלת הכבדה שעליה יצר האמן הפשטה של החורבן, לאולם אפל וריק שבמרכזו דולקת אש התמיד. המבקר מתייחד עם מחשבותיו, כשהאווירה מסייעת ומכווינה אותו, אך מעניקה לו חופש מחשבה. רוח האוהל משקפת את רוח ישראל של אז שהייתה מלוכדת ואחידה.

מאז הקמתו ועד היום, פוקדים את "אוהל יזכור" האורחים רמי המעלה המבקרים בישראל ביקור רשמי. אך הוא איבד את מעמדו כמוקד הביקור ב"יד ושם", מאז חנוכתו של בניין המוזיאון לתולדות השואה החדש, ב-2005. המוזיאון הפך למוקד המרכזי, בעוד שאר האתרים הופרשו ממסלול המבקרים, ומי שבכל זאת מתעקש לעצור בהם מגלה, לא פעם, הזנחה ועזובה.

יד לילד: נצנוצי אור במופע ראווה

חצי יובל שנים חלף מאז הקמתו של "אוהל יזכור", וההנצחה ב"יד ושם" השתנתה מהקצה אל הקצה. הקמת "יד לילד", שנועדה להנציח את הילדים שנרצחו בשואה, ב-1987, הייתה הסנונית הראשונה בשינוי פני האתר והפיכתו למה שהיסטוריון האדריכלות ד"ר צבי אלחייני הגדיר כ-"Theme Park של השואה" (פארק נושא של השואה).

יד לילד. נצנוצים והשתקפויות שנראים כתפאורה לקרב חלליות בסרט (צילום: מיכאל יעקובסון)

בשונה מ"אוהל יזכור", למבנה "יד לילד" אין צורה. הוא חפור בקרקע, וגם בתוכו לא ניתן לחוש את המבנה. גם כאן מתקיים משחק של אור ואפלה, אלא שאלמנטים של התייחדות והפשטה התחלפו במופע מרהיב שבו מערכת של מראות יוצרת משחקי שקיפות והשתקפות.

באמצעות אותה מערכת נראים חמישה נרות כמיליוני נקודות אור מרצדות אל הנצח, במראה שמזכיר רקע ותפאורה לקרב חלליות באחד מסרטי "מלחמת הכוכבים". החיזיון אינו מותיר מקום להתייחדות או אבל. הוא מופע של ראווה.

יד לילד. התנועה מתנהלת באפלה כמעט מוחלטת (צילום: מיכאל יעקובסון)

משה ספדיה, האדריכל הישראלי-קנדי שהוזמן לתכנן את האתר, ויתר על המונומנטליות שאפיינה את ההנצחה עד אז, ויצר אתר שמחופר בתת-הקרקע ומרמז בכך על אתר קבורה. התנועה בתוך המבנה מתנהלת באפלה כמעט מוחלטת, כשאת המבקר עוטפים אינספור נצנוצי השתקפויות של הנרות. ביציאה מהמבנה האפל ממשיכים המבקרים אל רחבה הנפתחת אל נופה של ירושלים.

הגישה הפשטנית שבוצעה בשעתו באופן חדשני לישראל הצליחה למשוך תשומת לב יוצאת דופן ולסחוף את פרנסי "יד ושם" להמשיך ולהזמין מספדיה את תכנונם של אתרי הנצחה נוספים במתחם, כמו גם את מכלול הכניסה לאתר כולו.

אנדרטת הקרון: מתנה מממשלת פולין

"אנדרטת הקרון", גם היא בתכנונו של ספדיה, הוקמה ב-1990. באנדרטה קרון ומסילת רכבת על גשר שבור. הקרון, שנשמר מאז ימי המלחמה, הוענק ל"יד ושם" על ידי ממשלת פולין.

אנדרטת הקרון. על גשר שבור (צילום: מיכאל יעקובסון)

על האנדרטה מופיע שירו של דן פגיס "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם": כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה / אֲנִי חַוָּה / עִם הֶבֶל בְּנִי / אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל / קַיִן בֶּן אָדָם / תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי.

יד ללוחמים היהודים ולפרטיזנים: פשטנית

את האנדרטה להנצחת חיילים ופרטיזנים יהודים שלחמו נגד הנאצים יצר הפסל ברני פינק ב-1985.

יד ללוחמים היהודים ולפרטיזנים. שישה סלעי גרניט יוצרים חלל בצורת מגן דוד (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה עוצבה באופן פשטני – שישה סלעי גרניט ענקיים, שמזכירים שלטי הכוונה בדרכים, יוצרים ביניהם חלל בצורת מגן דוד, ובמרכזו להב חרב מפלדה. ששת הגושים מייצגים את ששת המיליונים שנספו.

בקעת הקהילות: מלאכותית

מתכננים ישראלים נוספים נשבו כנראה בחזיונות, והתוצאה באה לידי ביטוי באתר ההנצחה "בקעת הקהילות", שתכננו אדריכלי הנוף, חתני פרס ישראל, ליפא יהלום ודן צור. באתר שנחנך ב-1992, מוזמנים המבקרים ללכת לאיבוד במבוך חפור שהיה לבקעה מלאכותית.

בקעת הקהילות. מבוך מזמין ללכת לאיבוד (צילום: מיכאל יעקובסון)

המבוך מורכב מקירות אבן גבוהים במיוחד שעליהם חקוקים שמותיהן של קהילות יהודיות באירופה של לפני השואה.

האתרים האלה משקפים גם את הרוח הישראלית שהשתנתה: ממבנים צנועים ופשוטים עברה ישראל לפעול בבנייה מורכבת, חלקה ראוותנית, כשהחברה המקוטבת והמסוכסכת כבר אינה מלוכדת כבעבר.

הזנחה מצערת

ביקור ב"יד ושם" מגלה, למרבה הצער, שגם בתחום תחזוקת אתרים בעלי חשיבות לאומית ישראל לא ממש מצטיינת. בכניסה וביציאה מהמתחם, נפגם והתבלה עם השנים ריצוף האבן שלו העניק האדריכל תשומת לב גדולה, והטיפול בו בוצע באופן רשלני.

ב"יד לילד" האשליה האופטית אמנם ממשיכה לפעול, אך המבקרים מסתכנים בנפילה באפלה הכמעט מוחלטת, כיוון שגופי התאורה אינם פועלים. על המעקות מודבקים מסטיקים שהותירו אחריהם מבקרים, ועל מסכי הזכוכית והמראות הרבות אינספור טביעות ידיים שאיש לא טרח לנקות.

ב"בקעת הקהילות" נדיר למצוא מבקרים, וחדר ההנצחה שנועד להעניק רובד נוסף לביקור סגור ונעול.

בקעת הקהילות ריקה ממבקרים (צילום: מיכאל יעקובסון)