"הספר שינה את האופן שבו אנשים מתמודדים עם אתגרי החיים", אומרת ד"ר דידה קימור, עם צאתו לאור של תרגום חדש לספרו של ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות – מבוא ללוגותרפיה" (הוצאת כנרת זמורה דביר). "הסיפור של פראנקל השפיע מאוד על חיים של הרבה אנשים, ידועים גם מקרים של אנשים ששקלו להתאבד וחזרו בהם לאחר שקראו את הספר".

קימור היא ד"ר לפילוסופיה, ממייסדי העמותה ללוגותרפיה (ריפוי באמצעות משמעות) בישראל, לוגותרפיסטית והיועצת האקדמית של הספר, שראה אור לראשונה ב-1946, נחשב לאחד מהספרים המשפיעים במחצית השנייה של המאה ה-20, ונמכר עד היום בעולם ביותר מ-12 מיליון עותקים.

מה סוד כוחו של הספר על רגל אחת?
"אפשר למתוח קו ולהגיד שבקצה האחד יש את ההישרדות, בקצה השני את ההתעלות העצמית. פראנקל אומר שתמיד, בכל מצב, בכל רגע, יש לאדם בחירה; יש לאדם פוטנציאל להחליט האם להיות רע או טוב, ועלינו לבחור בסוג הטוב. פראנקל והלוגותרפיה מדברים לא רק על ממד של גוף ונפש אלא על ממד גבוה יותר, של רוח – שם נמצאת המשמעות".

מהי הרלוונטיות של הספר לימינו?
"פראנקל ותורת הלוגותרפיה יכולים לסייע להתמודד עם הריק הקיומי של התקופה הפוסט מודרניסטית שאנחנו חיים בה, תקופה שמאופיינת במעין ריקנות רוחנית. אנחנו חיים בתקופה מאוד חומרנית – כמה כסף יש לך, איזה בית יש לך – וזאת תקופה של ריקנות פנימית. אנחנו חיים בעולם שיש בו בלבול ערכי. כשאין לאדם מצפן של דת או ערכים אבסולוטיים הוא צריך למצוא לעצמו מה נכון, וסיפור חייו של פראנקל נותן את הדוגמה כיצד אדם שנמצא במקום הגרוע ביותר, פיזית, נפשית ורוחנית, יכול למצוא משמעות וטעם בחיים".

"החיים במחנות הריכוז העצימו את התובנות שלו"

ויקטור פראנקל היה רופא – פרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה, ואיש הגות. הוא נולד בווינה ב-1905, למשפחה יהודית. מגיל צעיר התעניין בשאלות פילוסופיות ובפסיכיאטריה. הוא העריץ את זיגמונד פרויד, שהיה שכנו, ופרויד מצדו חיבב את הנער הסקרן והתכתב אתו ארוכות. "הם היו צועדים יחד ברחובות וינה", מספר אברהם פרידמן, מנהל מכון ויקטור פראנקל בישראל, "אבל פראנקל הרגיש שמשהו חסר בתורתו של פרויד. לדעתו, פרויד הזניח את הרבדים העליונים של הנפש". אחרי שעבד גם עם הפסיכיאטר הווינאי אלפרד אדלר, "וגם שם", אומר פרידמן, "הוא הרגיש שהוא רוצה 'עוד'", המשיך פראנקל לדרך עצמאית.

פראנקל בצעירותו. אחרי סיפוח אוסטריה הוא לא הורשה להיקרא רופא (צילום מסך מתוך הטריילר לסרט "ויקטור ואני")

עם סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים ב-1938, הוטלו על פראנקל הגבלות בשל היותו יהודי – הוא לא הורשה להיקרא רופא, נדרש להוסיף לשמו את השם ישראל ונאלץ להעביר את הקליניקה הפרטית לבית הוריו. ב-1940 עבר לנהל את המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רוטשילד בווינה, שהיה אז בית חולים ליהודים. אחיו ואחותו נמלטו מאוסטריה, אך הוא, אף שהוזמן כבר לקבל ויזה לארה"ב, החליט להישאר עם ההורים.

בסרטון המצורף הוא מתאר איך ומתי קיבל את ההחלטה שחרצה את גורלו.

ב-1942 הוא ובני משפחתו נשלחו למחנות הריכוז – תחילה למחנה טרזין, שם נפטר אביו; אחר כך לאושוויץ, שם נרצחה אימו. אשתו, טילי גרוסר, לה נישא זמן קצר קודם לכן והייתה בהריון, מתה מטיפוס בברגן בלזן. והוא הועבר למחנות טורקהיים ולדכאו.

"כשפראנקל הגיע למחנות", אומר פרידמן, "הוא כבר היה אדם מגובש, והחיים במחנות העצימו את התובנות שהוא בא איתן. בשנות המחנות שלו הוא מצא פיסות נייר וכתב עליהן את התובנות שלו". את כתיבת הספר השלים במהלך תשעה ימים, לאחר שחרורו ממחנה דכאו ב-1945.

"הוא ראה את המחנות כמעבדה", אומר פרידמן, "אם אני מאמין שיש משמעות בעולם, אז צריכה להיות משמעות גם פה. הוא שם לב לשקיעת החמה שמבצבצת בין עלי הכותרת של עץ – 'גם באושוויץ השמש שוקעת ויש לזה יופי'. אני חושב שהוא סוג של גיבור-על שאמר שגם בתוך אושוויץ אפשר לעזור לאנשים. אפשר לקחת מהאדם הכול, אבל לא את נקיטת העמדה שלו מול המציאות".

ד"ר דידה קימור: "הוא אמר שאם אין משמעות לכל הסבל הזה, גם אין משמעות ליציאה ממנו" (צילום: אלבום פרטי)

"כשחבריו למחנות שאלו את עצמם איך נצא מכל זה", אומרת קימור, "הוא אמר שהוא היה עסוק בשאלות אחרות, אם אין משמעות לכל הסבל הזה, גם אין משמעות ליציאה ממנו. בעיניו יש משמעות גם בסבל. וכאשר אין אפשרות לשנות את הנסיבות, כמו במחלה סופנית או במחנה השמדה, האדם נקרא לשנות את עצמו, להיות במשמעות".

מתוך הספר:
"ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. מצויות דוגמאות רבות, מהן דוגמאות שיש בהן מיסוד הגבורה, המוכיחות לנו, כי אפשר היה לגבור על האפתיה, לדכא את הרגיזות. אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה".

"הוא שם דגש מיוחד על מושג הבחירה"

פראנקל הוא אבי תורת הלוגותרפיה. "תורתו נקראת גם התורה הווינאית השלישית", מסבירה קימור, "הממד הרוחני של פראנקל הוסיף לפרויד ולאדלר ממד נוסף. בהשראת פראנקל גם הפסיכולוג החברתי היהודי-אמריקאי, אברהם מאסלו, הוסיף לפירמידה שלו, שהסתיימה בהגשמה עצמית, את ההתעלות העצמית, בניגוד להישרדות".

ללוגותרפיה שלוש הנחות יסוד: הראשונה היא שלאדם יש חופש רצון לבחור את עמדתו כלפי מצב נתון; השנייה היא שלחיים יש משמעות בכל מצב, גם הקשה ביותר; והשלישית היא שבאדם קיימת שאיפה למשמעות, כמניע עיקרי לקיומו.

מהו המושג החשוב ביותר אצל פראנקל?
קימור: "הוא שם דגש על מיוחד על מושג הבחירה. גם בתנאים הכי קשים, לאדם יש עדיין בחירה האם להתנהג כחיה או להתנגד. כשהוא שמע במחנה על אדם שרוצה להתאבד, מה שנקרא 'לרוץ אל הגדר', הוא היה רץ להציל אותו. הוא היה שואל את אותו אדם אם יש משהו או מישהו שמחכה לו בחיים – אישה, בעל, בן שהוא רוצה לפגוש".

מתוך הספר:
"תמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות".

"פראנקל", מוסיפה קימור, "ראה כקדושים את האנשים שפגש במחנות ובחרו לתת את פת לחמם האחרונה לשכניהם. זה אומר משהו על הפוטנציאל האנושי. הוא עצמו עשה במחנה דמיון מודרך וכדי להחזיק מעמד דמיין את אשתו, שכבר לא הייתה בין החיים".

מתוך הספר:
"כשפסענו מיילים ארוכים, צועדים על גושי קרח, תומכים איש ברעהו, עוד פסיעה ועוד פסיעה, דבר לא נאמר, אך שנינו ידענו: כל אחד חשב על אשתו. מדי פעם התבוננתי ברקיע, שבו התעמעמו הכוכבים, ואור בוקר ורוד החל להופיע מאחורי מסך אפל של עננים, אך מוחי נצמד לדיוקן אשתי. ראיתי אותה בחדות לא טבעית. שמעתי את קולה עונה לי, ראיתי את חיוכה, את מבטה המעודד. המחשבה שיתקה אותי: בפעם הראשונה בחיי הבנתי את האמת שהושרה בידי משוררים רבים כל כך, הוכרה על ידי הוגים רבים כל כך, שהאהבה היא היעד הנשגב ביותר אליו יכול לשאוף אדם… בבדידות ובסבל גמורים, כאשר דבר לא נותר לאדם מלבד הכורח להמשיך ולעמוד בייסוריו, האהבה נותנת משמעות".

"בכל אדם יש משהו שמחכה לו"

לאחר המלחמה השלים פראנקל דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה של וינה, וניהל את המחלקה הנוירולוגית בבית החולים הפוליטכני בעיר. הוא נישא בשנית, לאלינור קתרינה שווינדט, הקתולית, ולזוג נולדה בת, גבריאלה, שנקראה על שם אביו. ב-1955 התקבל כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת וינה.

פראנקל משקיף על מנהטן. הרבה להרצות וזכה ב-29 תארי ד"ר כבוד מאוניברסיטאות בעולם (צילום מסך מתוך הטריילר לסרט "ויקטור ואני")

במשך השנים פרסם ספרים רבים נוספים; עסק בטיפוס הרים מקצועי; הוציא רישיון טיס; חגג בר מצווה שנייה בירושלים; היה למרצה מבוקש באוניברסיטאות נחשבות בארה"ב ובמקומות אחרים; קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות ברחבי העולם; היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית; וזכה באזרחות כבוד של וינה, עיר הולדתו, שבה נפטר ב־1997.

מתוך הספר:
"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו".

תורת הלוגותרפיה שפיתח עדיין חיה. "הטיפול הלוגותרפיסטי הולך ומתעצם", אומר פרידמן. "יש מאות מכונים ברחבי העולם והמכון המרכזי שנמצא בווינה נותן הרשאה ותעודות לטיפול בלוגותרפיה". מכון פראנקל בישראל שעסק עד כה בעיקר בהדרכת אנשי מקצוע, משיק בשבוע הבא, פרויקט של הרצאות לקהל הרחב. ההרצאות יעסקו בשילוב הלוגותרפיה בתחומי חיים רבים – הורות, התמודדות עם שכול, לידה, צרכים מיוחדים וקשר עם המקורות היהודיים.

אברהם פרידמן: "פראנקל הכי רצה זה שאנשים יכירו את עצמם, שיכירו במה שיש להם לתת" (צילום: ניצן הפנר)

"בכל אדם יש משהו שמחכה לו, אם הוא בן 5 או 75", אומר פרידמן, "הדבר שפראנקל הכי רצה זה שאנשים יכירו את עצמם, שיכירו במה שיש להם לתת. הייתה בו אמונה אמיתית ועמוקה שיש לכל אחד משהו לתרום. הוא אמר שהמשמעות שלו היא לעזור לאחרים להכיר במשמעות שלהם".

הספר תורגם לעברית כבר ב-1970 ונמכר מאז במהדורות רבות. מדוע היה נחוץ דווקא עכשיו תרגום חדש?
קימור: "בחרנו להוציא את הספר עכשיו, בתקופת הקורונה, כדי להעלות את מצב הרוח של האנשים – להגיד כן לחיים בכל מצב, גם כשהמצב גרוע. הרבה אנשים מתמודדים עכשיו עם שאלות קיומיות של מוות ומחלה ופחדים הישרדותיים, והם זקוקים לעוגן של חוסן פנימי שיחזיק אותם.

"התרגום הקודם הוא בסך הכול טוב ולא ארכאי, אבל בחידוש הלשוני יש ניסוח יותר שקוף, פחות כבד, רענן יותר. יש משהו בציון 75 שנים לספר, וציון 25 שנים לפטירתו של פראנקל, שמשאיר אותו במודעות של האנשים".