חמישה רחובות בישראל עדיין נושאים את השם אחד במאי – ברמלה, אזור, חולון, שפרעם ובעין השופט. יום חג הפועלים, שצוין בעבר ברוב עם ברחובות ישראל, היה יום שבתון שבו יצאו הורים (פועלים ופועלות) וילדיהם לצעוד, להניף את הדגל האדום ולבלות ברחובות. החג היה סמל גדול. מה נותר ממנו?

תהלוכת אחד במאי 1947. החג היה סמל גדול, מה נותר ממנו? (צילום ארכיון: לע"מ)

חלק מדיירי הרחובות אחד במאי עדיין זוכרים את התקופה שבה נישאו בגאון דגל ישראל והדגל האדום, זה לצד זה, בתהלוכות חגיגיות ומופעי ריקודים, עם נציגות של מקומות עבודה, בתי ספר מקצועיים ותנועות נוער.

אחד במאי | אזור | "היום כל אחד והדעות שלו"

רחוב אחד במאי באזור. ״אז המפ״מניקים, הקומוניסטים וגם הדתיים היו כולם ביחד. חברים. עכשיו הכול מוקצן וזה חבל, זה חסר״ (צילום: יונתן בלום)

״פעם זו היתה שכונה של מפ״מניקים״, אומרת גרטה לוי, בת 87, שגרה ברחוב אחד במאי באזור. נרקיסה, העובדת הסיעודית שלה, מלווה אותה. לוי היתה ממקימי השכונה הסמוכה לכביש 44, עוד בשנת 1948. ״אחד במאי היה אז דבר מקובל״, היא אומרת, ״אני הייתי אז קומוניסטית. לא קראתי לא ׳דבר׳ ולא ׳על המשמר׳, אלא את ׳קול העם׳. זו הייתה תקופה קשה אבל בגלל האידיאולוגיה היינו שלמים עם עצמנו. האמנו שיש דברים חשובים כמו צדק חברתי ושוויון זכויות לכל אדם. אז המפ"מניקים, הקומוניסטים וגם הדתיים היו כולם ביחד. חברים. עכשיו הכול מוקצן וזה חבל, זה חסר״.

סבתא גרטה לוי והמטפלת נרקיסה. לוי: ״כשראיתי שנאצר נלחם בנו, עזבתי את המפלגה הקומוניסטית״ (צילום: יונתן בלום)

״היום אני כבר לא קומוניסטית״, היא מודה, ״במלחמת ששת הימים היינו בטוחים שנאצר איתנו, וכשראינו שהוא נלחם בנו אז עזבתי את המפלגה. לטובת מה? לטובת הנכדים שלי. עבדתי אז בחנות שלנו בדיזינגוף סנטר. היום הנכדים שלי מאמינים כל אחד במשהו אחר, כל אחד והדעות שלו״.

ויצ״ו ברחוב אחד במאי. דגלי ישראל רבים מתנוססים, אבל לא דגלים אדומים (צילום: יונתן בלום)

הרחוב באזור לא גדול, וכולל בין היתר את המתנ"ס וביגודית של ויצ"ו. באופק מתנוסס מגדל המשרדים של "הכשרה חברה לביטוח". דגלי ישראל רבים מתנוססים, אבל לא דגלים אדומים. על אחד הבתים מתנוסס דגל מפתיע, שעליו ציור של נחש עם הכיתוב 'Don't tread on me' (אל תדרכו עלי), סמל שמזוהה עם הימין הליברטריאני האמריקני. צלם בהיכל אחד במאי.

שרי פארין: ״רמסו לנו את כל זכויות האדם והאזרח עם חוקי הקורונה״ (צילום: יונתן בלום)

״הדגל הזה מסמל מבחינתי את הדרישה לחופש ולחירות״, אומרת שרי פארין (40), ״מה שבעצם אין לנו. אנחנו חיים באשליה של דמוקרטיה. זאת תפיסת עולם שגיבשתי בשלוש השנים האחרונות, ובשנתיים וחצי האחרונות ביתר שאת, כיוון שרמסו לנו את כל זכויות האדם והאזרח עם חוקי הקורונה, הגבלת התנועות, המסכות, כפיית הזריקות. זה הכול צורות של כפייה שמתחברות לי עם הקומוניזם״.

פארין מציגה סרטון שבו נראים חלקיקים מאבק שאספה השבוע מהרכב שלה נמשכים למגנט. ״זה כּמי-טריילס", היא אומרת, "מרעילים לנו את האוויר, משנים את מזג האוויר, מוכרים לנו שאנחנו יכולים לבחור, אבל אנחנו חיים בסוג של בועה. סותמים לך את איברי הנשימה. מי שמחפש מחוץ למיינסטרים מדיה רואה שמסיכה היא סמל של עבדות״.

אחד במאי | רמלה | ״אנחנו דוגמה ומופת לחיים המשותפים״

רחוב אחד במאי ברמלה. ״דוגמה ומופת לחיים משותפים״ (צילום: יונתן בלום)

רחוב אחד במאי ברמלה, הוא רחוב קטן. ״כל השכנים פה נחמדים. כולם שקטים״, אומרת סוהיר חוצרי באנגלית בפתח ביתה המטופח, המעוטר בצלב ובתמונת המדונה. ״גדלתי בבית חנינא שבירושלים, שם למדתי אנגלית. לכאן עברתי כשהתחתנתי לפני 12 שנים״. היא אוהבת את השכונה והיחסים עם השכנים טובים, אבל היא לא יודעת מה מקור שם הרחוב.

סוהיר חצורי: ״עברתי לכאן כשהתחתנתי לפני 12 שנים״ (צילום: יונתן בלום)

חיים בלומנפלד (58) מסכים איתה לגבי טיב יחסי השכנות ברחוב. ״אנחנו דוגמה ומופת לחיים המשותפים״, הוא אומר, ״גרים פה משפחות יהודיות וערביות-נוצריות, וחיים מצוין אחד עם השני. זה רחוב הטרוגני בשכונה הטרוגנית, יש לנו פה ברחוב את כל החגים״.

בלומנפלד, בן למשפחה וותיקה ברחוב, מתגורר בבית מספר 5, סמוך לסניף טיפת חלב, אימו מתגוררת בבית מספר 3. ״לרחוב קראו כמובן על שם חג הפועלים, הוא אומר, "אנחנו גרים כאן כבר למעלה מ-50 שנה. פעם גם לרחוב הראשי שהרחוב שלנו מתפצל ממנו, קראו רחוב הפועל. היום כבר שינו לו את השם לשמו של סגן ראש העיר לשעבר חיים אשר. בתור ילדים היינו מציינים את אחד במאי גם בבית הספר, זה היה מקובל אז, כשההסתדרות היתה חזקה״.

רועי וחיים בלומנט. ״בבית הספר אף פעם לא דיברו על חג הפועלים״ (צילום: יונתן בלום)

הבן, רועי בלומנפלד (27) מספר שלמד את המשמעות של שם הרחוב כשחיפש באינטרנט. ״בבית הספר אף פעם לא דיברו על חג הפועלים. אבל אני חושב שזה משהו שדווקא צריכה להיות לו יותר מודעות. הרי כולנו עובדים, והעבודה שלנו היא זו שבונה את המדינה הזו. כל אחד במה שהוא עוסק. מגיע לעובדים יום אחד בשנה לקבל הערכה וכבוד״.

 בלומנפלד הצעיר עובד כקצב במסעדת "כרמים" ברחובות. ״אני אוהב את המפגש עם הלקוחות, את הצוות שעובד איתי… אבל בעיקר אני מאוד אוהב בשר ובגלל זה בחרתי בזה כמקצוע. כיף לעבוד במשהו שאתה אוהב וגם להיות מתוגמל״.

עץ זית מעוצב כחנוכייה מעטר את הרחוב. ״פעם לרחוב הראשי שמתפצל מאחד במאי, קראו רחוב הפועל. היום כבר שינו לו את השם לשמו של סגן ראש העיר לשעבר״ (צילום: יונתן בלום)

בלומנפלד האב הוא קבלן שיפוצים ומעצב גנים, והשקיע ממרצו גם בטיפוח הרחוב שמעוטר בין היתר בעץ זית שעוצב באמצעות מנורות כחנוכייה ובפסל אבן ריחיים שאותו יצר. פעם, לדבריו, הרחוב היה מטופח יותר. ״מעט הוזנח פה בשנים האחרונות על ידי העירייה. היו למשל בכניסה לרחוב שלושה דקלים גדולים שחדקונית הדקל הרסה. פניתי לעירייה, אבל הם לא עשו כלום״.

אחד במאי | חולון | "פעם להיות עובד בניין היה כבוד, הרווחנו טוב"

רחוב אחד במאי בחולון. ״יהודים הפסיקו לרצות לעבוד, הפכו להיות רק קבלנים״ (צילום: יונתן בלום)

רחוב אחד במאי בחולון הוא הגדול והמרכזי מבין הרחובות שנקראים כך בישראל. תחילתו ברחוב ההסתדרות המרכזי, וסופו בכיכר סטרומה ברחוב דב הוז. לסמלי תנועת העבודה נוכחות חזקה בעיר. אך על פי השלטים, לאחד במאי יותר ממשעות אחת: בשלטים החדשים בקרנות הרחוב הוא חג הפועלים הבינלאומי, אך על גבי קיר הבית, הוא מה שהיה פעם – יום הסולידריות עם עובדי הכפיים.

שלט הרחוב: ״אחד במאי, יום הסולידירות הבינלאומית של עובדי הכפיים״ (צילום: יונתן בלום)

״היום כבר אין יהודים שעובדים, רק ערבים בונים את המדינה״, אומר צביקה זנדר (70) שמתגורר בבית הישן של סבא שלו. ״פעם גרו בשכונה הזו פועלי סולל בונה, וסבא שלי היה מבוני השכונה.  פעם להיות עובד בניין היה כבוד, הרווחנו טוב. גם אני הייתי פועל בניין ועבדתי בסולל בונה. באחד במאי היינו הולכים לתל אביב לחגוג עם הדגל האדום. עד שגנבו אותנו ואז יהודים הפסיקו לרצות לעבוד, הפכו להיות רק קבלנים״.

צביקה זנדר: ״ב-1996 בניתי את דיזינגוף, היום אני בגמלאות ואוסף בקבוקים״ (צילום: יונתן בלום)

זנדר היה, לדבריו, בין בוני הטכניון בחולון, הבורסה ברמת גן ודיזינגוף סנטר. ״ב-1996 כשבנינו את דיזינגוף סנטר פיטרו אותי כי חליתי. אחרי זה עבדתי כשליח בכמה חברות של חלקי חילוף לרכב. היום אני בגמלאות, וגם אוסף בקבוקים״.

בפינת הרחובות ההסתדרות ואחד במאי, ניצב קן הנוער העובד והלומד, מהוותיקים שבקיני התנועה, ואצטדיון הפועל העירוני, ממנו נכנסים ויוצאים בני נוער במדי הקבוצה הסגולים-צהובים. ״היינו מתפלחים לאצטדיון למשחקים״, נזכר זנדר, ומספר שהקיוסק האדום שניצב בכניסה, פעל עד השנים האחרונות, אלא שהבעלים נפטרו, ומאז הוא סגור, ״הילדים לא רצו לשפץ״.

נועה בריל ושגב לנדו. בריל: ״אחד במאי זה יום ההולדת של אח שלי, והרחוב של הקן״ (צילום: יונתן בלום)

איצטדיון הפועל חולון העירוני. ״היינו מתפלחים למשחקים״ (צילום: יונתן בלום)

שגב לנדו (18) מדריך את שכבה ט׳ בקן התנועה. נועה בריל (15) חניכה בקן. הם מגיעים יחד לפעולה אחר הצהריים. ״אחד במאי זה יום ההולדת של אח שלי״, אומרת בריל, ״וגם הרחוב של הקן״. שגב מתחייב: ״בקרוב אעביר פעולה לקבוצה על חג הפועלים״, ומעט נלחץ לגלות שהתאריך ממש מעבר לפינה. הוא מספר שתנועת הנוער העובד קמה מלכתחילה כאיגוד מקצועי לבני נוער עובדים, ודאגה לזכויותיהם.

מה הדבר שאתם הכי אוהבים בקן?
״את המדריך שלי שגב״, משיבה בריל בלי להסס. שגב מהרהר מעט ולבסוף עונה: ״אני בקן מכיתה ד׳. אני אוהב שכולם מכירים את כולם, שיש קשר בין השכבות. זה קן מאוד מגובש״.

כפיר ודיאנה יונה: ״עבודה זה הנאה, אבל גם אין ברירה. השנה של הקורונה היתה קשה״ (צילום: יונתן בלום)

כפיר ודיאנה יונה הגיעו לאצטדיון לצפות באימון של הבן. שניהם עצמאים – הוא עובד במיזוג אוויר והיא בתחום הסטיילינג והחתונות. ״בשבילי עבודה זה הנאה אבל גם אין ברירה", אומרת דיאנה, ״השנה של הקורונה הייתה לנו קשה, התחום שלי מאוד נפגע. גם עכשיו ספירת העומר ואין חתונות, אבל ברוך השם לקראת העונה כבר יש הרבה עבודה״.

העצמאים, לדבריהם, הם "הפועלים החדשים", המעמד השביר, ולהיות בית ששני המפרנסים בו עצמאים זה מורכב במיוחד. בתקופת הקורונה שניהם לקחו הלוואות, אבל הם אוהבים את מה שהם עושים. ״אני אוהבת את האינטרקציה עם אנשים", היא אומרת, והוא מוסיף: ״אני אוהב שאף אחד לא מנהל אותי״.

טוהר צרפתי: ״עבודה זה חשק, ואדום זה אהבה כמו לב, אז זה קשור״ (צילום: יונתן בלום)

״אבא שלי אומר שעבודה זה משהו שמרוויחים בו כסף״, אומר טוהר צרפתי בן ה-10, כשהוא עובר ברחוב. ״אבל זה גם משהו שאתה רוצה לעשות, ושמזיזים בו את הגוף״. צרפתי בדרכו הביתה עם חבר, משיעור אנגלית. ״כשאהיה גדול אני רוצה להיות שחקן בהפועל או לעבוד בהיי-טק״.

למה דווקא היי-טק?
״הייתה לי פעם חונכת שאמרה שבהיי-טק מקבלים הרבה כסף. עובדים רק חצי יום. ובחגים מקבלים מתנות״.

אתה יודע למה הצבע של הפועל הוא אדום?
״עבודה זה חשק, ואדום זה אהבה כמו לב, אז זה קשור״.

שלמה רומנו, (60) מראש העין עובד כקבלן חשמל בפרויקט הקמת המרכז הטכנולוגי, בית רותר, שצמוד לאצטדיון. ״בעבר, כשהייתי שכיר״, הוא אומר, ״אני זוכר שבאחד במאי לא היינו עובדים, היו כנסים ועצרות״. כיום רומנו מעסיק בעצמו שני עובדים, ובפרויקטים גדולים מתקשר גם עם פרילנסרים. ״אני במקצוע כבר מעל 40 שנה, בשבילי זה בדם. אני אוהב את הכול בעבודה הזו, בייחוד את הפרנסה״, הוא מתלוצץ. ״אבל אני נהנה גם מהעבודה עצמה, את ההתעסקות הטכנית, החשיבה, התכנון המקדים, הקשר עם הלקוחות. אני מאחל שיהיו עם הראש על הכתפיים ויצאו לעבודה, שלא כל אחד ינסה להיות בעל הבית".

שלמה רומנו: ״אני זוכר שבאחד במאי לא היינו עובדים, היו כנסים ועצרות״ (צילום: יונתן בלום)

דרישות השכר של חלק מהעובדים שהוא מראיין מופרזות, לדבריו: ״פגשתי עובדים שאומרים: 'אני מוכן לעבוד בעד 800-700 שקלים ליום. אמרתי לכזה עובד: 'בוא נעשה הפוך, אני אעבוד אצלך'. אני מחפש אנשים עם מוטיבציה להיכנס לעבודה, לצבור ניסיון, לעבוד קשה״.

אחד מאי | שפרעם | ״לא שמנו שלט כי זה רחוב קטן"

רחוב אחד במאי בשפרעם. ברחוב אין שלט, למרות שהשם אושר על ידי משרד הפנים (צילום: יונתן בלום)

כשמחפשים בווייז את רחוב אחד במאי בשפרעם מגיעים לרחוב קטן בסביבת פינת הרחובות מחמוד דרוויש והפטריארך בהוס. אבל עוברים ושבים במקום אינם מכירים רחוב בשם זה. מפה מקוונת אחרת, מכוונת לרחוב קטן ללא שלט. אלא שהדיירים שם מתעקשים שזה לא הרחוב הנכון. ״יש בעיר רחוב אחד במאי, אבל הוא לא באזור הזה״.

זוהייר כורכבי: ״כחבר המפלגה הקומוניסטית דאגתי שיהיה בעיר רחוב אחד במאי (אל-אוול מן אייר, בערבית). זה מבחינתי החג הכי חשוב בשנה״ (צילום: יונתן בלום)

זוהייר כרכבי (59), שכיהן 14 שנים במועצת העיר, ובין היתר בוועדת השמות, מפנה בסופו של דבר לרחוב הנכון. רחוב קטן בירידה, שמופיע במפה תחת המספר 205. ״כחבר המפלגה הקומוניסטית״, אומר כרכבי, ״דאגתי שיהיה בעיר רחוב אחד במאי, الأول من أيَّار(אל-אוול מן אייר) בערבית. זה מבחינתי החג הכי חשוב בשנה. חג של מאבק לחירות ולזכויות עובדים״.

ברחוב אין שלט "אחד במאי", אבל כרכבי אומר שהשם אושר על ידי משרד הפנים. ״לא שמנו שלט כי זה רחוב קטן, ואני עוד מקווה להעביר את השם הזה לרחוב יותר גדול ומרכזי״. עם זאת, השכנים, חלקם חברי המפלגה גם הם, מודים שהם גאים לגור ברחוב אחד במאי. מזה שנים רבות שבשפרעם אין צעדה בחג, אבל חברי המפלגה יוצאים לצעוד עם חבריהם בנצרת.

נגא'ח ג'ראד: ״האדמה פה היתה שייכת למשפחה שלי. הגיעו להסדר עם הרשות שנתנו חלק מהאדמה עבור סלילת כביש, וקיבלנו היתרי בנייה״ (צילום: יונתן בלום)

״זה רחוב נעים עם שכנים טובים, חברים״, אומר נאג'ח ג'ראד (59), ״האדמה פה היתה שייכת למשפחה שלי, ולפי מה שסיפרו לי, בשנות ה-70 רצו לקחת חלק מהאדמה לטובת כביש. במקביל האחים שלי בנו פה בניין והיה קשה מאוד לקבל אישורים. הגיעו להסדר עם הרשות שנתנו חלק מהאדמה שלנו עבור הכביש וקיבלנו את היתרי הבנייה. זו בעיה מאוד קשה נושא היתרי הבנייה כיום בחברה הערבית, ולכן זה היה דבר טוב שאז הצליחו להסדיר את הנושא״.

אחד במאי | עין השופט | ״אין צורך לחפש כאן משמעויות עמוקות״

רחוב אחד במאי בעין השופט. במזכירות הופתעו לקבל שיחה, ואמרו שאין ממש רחובות בקיבוץ (צילום: יונתן בלום)

במזכירות עין השופט התפלאו לקבל שיחה מכתב ׳דבר׳, ועוד יותר כשהתוודעו לנושא: חיפוש רחוב "אחד במאי" בין שבילי הקיבוץ. ״אין פה ממש רחובות״, אמרה המזכירה בטלפון, ״זה קיבוץ״. אלא שמפת גוגל מתעקשת שאחד הרחובות בשכונה החדשה בקיבוץ נקרא "אחד במאי". זה שביל בקצה הקיבוץ, סמוך למטעי האבוקדו, שבו מתגוררות שתי משפחות.

צילום מסך מאפליקציית וויז. אחד במאי הוא שביל בקצה הקיבוץ, סמוך למטעי האבוקדו, שם מתגוררות שתי משפחות (צילום: וויז)

נטע שפירא, מנהל הקהילה, מסביר שבמשך השנים אנשים נתנו לשבילים שמות וכינויים בהומור. חלקם אף הזינו אותם לוויז ולגוגל. ״יכול להיות שכינו את אחד הרחובות אחד במאי״, הוא אומר, ומציין שיש בוויז גם רחובות בשם ביאליסטוק, הפרימוס, והלינה המשותפת.

שמות אחרים הם שמותיהן של קבוצות שהיו בנעורים בקיבוץ כמו שיבולים, רימון ומעיין. ״אין צורך לחפש כאן משמעויות עמוקות״, הוא אומר, ״השמות האלה לא אומרים כלום וספק אם מי שגר שם מכיר אותם בכלל״.