תקציב סל הבריאות של קופות החולים נשחק ב-28.5% בתוך 25 שנה, כך עולה מניתוח שערך מרכז אדווה ומופיע ב'דו"ח תמונת מצב חברתית 2021', שהתפרסם אתמול (ראשון). הפער עומד על 22.5 מיליארד שקלים. המשמעות היא פגיעה בזכות האוניברסלית לבריאות, והשתת העלויות על הציבור, או הרחקת שכבות חלשות משירותי בריאות.
הניתוח מתבסס על הצמדת העלות של סל הבריאות הראשון מ-1995, אז נכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לשלושה משתנים: גודל האוכלוסייה בישראל, מדד תשומות הבריאות, ותוספת קבועה של 2% להוספת טכנולוגיות רפואיות חדשות לסל. שקלול העלות של הסל מ-1995 (12.24 מיליארד שקלים) לשנת 2020 מוביל להוצאה רצויה של 78.9 מיליארד שקלים. כלומר, זהו הסכום שמשקף שמירה על אותה רמה של כיסוי ביטוח הבריאות עם חקיקת החוק.
בפועל, סכום ההוצאה על סל הבריאות הממלכתי בשנת 2020 עמד על 56.39 מיליארד שקלים, כאמור, פער של 22.5 מיליארד שקלים. במרכז אדווה מדגישים שהתשלומים הנוספים עבור שירותי בריאות שהוטלו על חברי קופות החולים באו במקום מימון מלא מטעם המדינה. "את הפער במימון אפשר לראות מהתרשים שלהלן: הקו העליון מציג את העלות המלאה המעודכנת של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים, אילו עדכנה הממשלה את השתתפותה בהתאם לשינויים שהתחוללו במהלך השנים בגודל האוכלוסייה, בטכנולוגיה הרפואית ובמדד תשומות הבריאות. הקו התחתון מציג את ההוצאה בפועל".
עקרון השוויון בחוק נשחק במהירות
עד שנת 1995 המדינה מימנה את בתי החולים הממשלתיים ואת שירותי בריאות הציבור בלבד, ויתר שירותי הרפואה היו באחריות קופות החולים, שהיו ארגונים פרטיים עם תקציב עצמאי, והחברות בהן היתה וולונטרית. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנחקק ב-1994, קבע לראשונה שכל אזרח ותושב קבע בישראל יהיה זכאי לביטוח בריאות במימון המדינה, על בסיס עקרונות של 'שוויון וערבות הדדית'.
בחוק נקבע תקציב לסל שירותי הבריאות שיועבר לקופות החולים והן חויבו לספק סל מוגדר של שירותי בריאות לכל האזרחים, ללא תשלום או עם השתתפות עצמית מזערית. כחלק מהמהלך דמי החבר בקופות החולים הוחלפו במס בריאות שמשלם כל עובד. בתחילה גם המעסיקים היו שותפים בתשלום המס אך חובה זו בוטלה כעבור שלוש שנים בלבד, מה שהפחית את ההכנסות ממס הבריאות. עם זאת, תקציב סל הבריאות אינו קופה סגורה, ובפועל הכספים מגיעים מתקציב המדינה ללא קשר להכנסות ממס הבריאות.
במרכז אדווה מציינים ש"עוד טרם יבשה הדיו ששימשה לכתיבת החוק, וכבר החל תהליך השחיקה" של השוויון והערבות ההדדית שעמדו בבסיס החוק. הביטויים המרכזיים לכך היו ייקור ההשתתפות העצמית עבור תרופות במרשם ועבור ביקורי רופאים, ופיתוח שוק של ביטוחים פרטיים שיספקו שירותים שלא נכללו בחוק – מתן האפשרות לקופות לספק 'שירותי בריאות נוספים' (המכונים 'ביטוחים משלימים') לצד ביטוחי בריאות פרטיים שנמכרים על ידי חברות הביטוח.
לפי חוקרי מרכז אדווה, "צעדים אלה הובילו להוצאות גוברות של משקי בית עבור שירותי בריאות, למשיכת אנשי רפואה בכירים מהשירות הציבורי לשירות הפרטי, ולירידה באמון שהישראלים נותנים במערכת הבריאות הציבורית שהחוק נועד לחזקה".
עדכון לא מחייב
בחוק ביטוח בריאות ממלכתי נקבע שהעדכון המחייב היחיד לגובה סל הבריאות הוא מדד יוקר הבריאות שמחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. החוק מאפשר לשרי האוצר והבריאות להחליט על הגדלת הסכום, באישור הכנסת. הממשלה החליטה בתחילת העשור הקודם שהסל יתעדכן עם הגידול באוכלוסייה (אך להחלטה זו אין תוקף של חוק) ולאורך השנים הגדילה הממשלה את הגדלת תקציב הסל לצורך תוספת של טיפולים, תרופות וטכנולוגיות רפואיות, באמצעות ועדה ציבורית שקבעה מה יהיו השירותים שיתווספו לסל, בסכומים משתנים.
בחמשת השנים האחרונות, תחת שר הבריאות יעקב ליצמן, יולי אלדשטיין וניצן הורוביץ, ושרי האוצר שכיהנו לצידם: משה כחלון, ישראל כ"ץ ואביגדור ליברמן, הוגדל סל הבריאות ב-500 מיליון שקלים מדי שנה בנוסף על הטכנולוגיות הרפואיות. אך כאמור ההחלטה הזו אינה מחייבת.
עם זאת, בחלק מהשנים הסל לא עודכן עקב גידול האוכלוסייה והוספת טכנולוגיות, וזה הבסיס לפער שמשתקף בגרף של מרכז אדווה: 22.5 מיליארד שקלים. סכום שניתן באמצעותו להוסיף שירותים רבים לסל הבריאות, לבטל השתתפויות עצמיות של מבוטחים, ולייתר חלק גדול מהצורך בביטוחים משלימים או פרטיים.