אל מסען של תנועת "נשים עושות שלום" הצטרפה בשבועיים האחרונים אישיות בינלאומית יוצאת דופן: כלת פרס נובל ליימה בואי מליבריה. מאבקה של בואי, שמילא תפקיד משמעותי סיום מלחמת האזרחים בליבריה וכינון משטר דמוקרטי במדינה, מהווה השראה למאבקי נשים בכל העולם. בראיון ל'דבר ראשון' תיארה בפנינו בואי את אותה תפיסת עולם שהביאה אותה לאותם מעשים יוצאי דופן.

במסגרת תפקידה כעובדת סוציאלית במונורוביה, בירת ליבריה, ראתה ליימה את פגעי המלחמה כשטיפלה בנפגעי הטראומה, חיילים וילדים ששירתו בצבאו של הרודן צ'רלס טיילור ששלט במדינה בין השנים 1998 ל-2003. בשנת 2002 החלה בואי בפעולות מחאה שכללו תפילות המוניות של נשים ואף שביתת יחסי מין, בהשראת המחזה ליסיטרטה. הלחץ שהפעילה, לצד התקדמותם של הכוחות המורדים, חייב את הרודן טיילור לשבת בשולחן המשא ומתן להפסקת מלחמת האזרחים. בהנהגת בואי, אף חסמו הנשים את היציאות משולחן המשא ומתן עד שיחתם הסכם. סיום המלחמה לא הספיק לטיילור ולשותפותיה ומסען נמשך עד לכינונו של משטר דמוקרטי בליבריה ובחירות דמוקרטיות ראשונות בשנת 2005. בשנת 2006 מונתה נשיאה, אלן ג'ונסון-סירליף, לעמוד בראש הרפובליקה. היא הייתה לאשה הראשונה לעמוד בראש מדינה בכל היבשת האפריקאית. מסען של נשות ליבריה נמשך 3 שנים מתחילת פעולות המחאה נגד מלחמת האזרחים ועד בחירתה של ג'ונסון-סירליף לנשיאות.

האם יש תפקיד ייחודי לנשים בהבאת שלום?

"בוודאי! נשים הן 51% מהאוכלוסייה. בישראל הן הרוב, בפלסטין הן הרוב, בחלקים שונים בעולם הן הרוב. השאלה אותה צריך לשאול היא, אם נשים הן הרוב, איך אפשר לעשות שלום בלעדיהן? אין דרך בה ניתן לעשות שלום ללא הגישה והמעורבות של נשים. הדרך בה אני אוהבת לתאר זאת, כסה את אחת מעיניך, תראה אם זה אפשרי לראות את הסביבה כמו שצריך. זה לא אפשרי וזה גם לא אפשרי לעשות שלום כש-51% מהאוכלוסייה בחוץ. זה הדבר הראשון.

כלת פרס נובל לימה בואי בצעדת 'נשים עושות שלום' (צילום: ראם שמואלוביץ').

כלת פרס נובל ליימה בואי בצעדת 'נשים עושות שלום' (צילום: ראם שמואלוביץ').

"הדבר השני הוא הפרספקטיבה שנשים מסוגלות להביא לשלום, מרבית הגברים לא יכולים. גברים תמיד מחפשים משרות פוליטיות, עמדות ושאר דברים. מסביב לעולם, כמעט ואינך מוצא ביניהם כאלה הנאחזים בעמדות שלא מתוך הרצון שלהם במשרות וכוח בהם הם מעוניינים. עם נשים זה עובד אחרת. נשים מביאות ממד הומני לתהליך השלום. נשים מוטרדות מנושאי הילדים, בתי הספר, הדאגה לביטחונם של אנשים ואף פעם לא בשביל עצמן".

האם טענה זו לא מועידה נשים לעסוק רק בנושאים 'רכים' הנוגעים לתהליך השלום, בעוד הגברים עוסקים בדברים 'האמיתיים'?

"מה הופך נושא עיסוק ל'דבר אמיתי'? רובים שיורים אינם מכוונים רק על גברים. אפילו שרק הבנים נלחמים בחזית, בן אחד שנופל ומת, אמא אחת גם נהרגת כי משהו בליבה גם מת. מהם 'הדברים האמתיים'? 'הדבר האמיתי' במלחמה הוא הפחד, ההרס, חוסר הישע ואת זה הנשים נלחמות לשנות. אם יהיה מישהו שינסה לחפש פתרון לא אלים לקונפליקט זה הדבר האמיתי. מיליטריזם הוא פחדנות. להיות בעלת יכולת לשבת ולדבר עם אחיותיך, לשבת ולדבר עם מי שפגעת בו או מי שנפגעת ממנו זה הדבר העצמתי ביותר אותו ניתן לעשות.

"הדלאי למה אומר שאם אתה חושב שהיכולת לסלוח היא חולשה זה רק כי לא ניסית לסלוח. אם חושבים ששלום שנבנה בדרכן של נשים הוא חלש, זה בגלל שלא ניסו לעשות זאת עדיין. זה קרה כבר מאות פעמים. הדלאי למה ישב שנים בכלא בגלל המטרה בה האמין. גנדי בילה שנים בניסיון להביא שלום ועצמאות להודו. במקומות רבים מסביב לעולם אנשים ניסו לעשות זאת. זה נבחן, נשים עשו זאת במקומות שונים וזה אפשרי. הדבר האמיתי הוא שנשים מתאחדות במקומות שאחרים נחלקים ומנסות לבנות שלום וזה הדבר האמיתי".

כיצד פעילות אקטיביסטית-אזרחית, כמו צעדת הנשים, מקדמת את השלום? האם שלום זה לא נושא לדיון רק בין הממשלות?

"תן לי לומר לך דבר אחד. מי האנשים שהיו רגילים להלחם במלחמות? זה האזרחים. השלום לא קורה מלמעלה למטה. שלום זה דבר שבא בכל דרך אפשרית וכולם מעורבים. אם הנשים האלו ידברו בניהן, יהיה להן יותר קל ללחוץ על הממשלות לדבר אחת עם השנייה. ברגע שאתה שומר אנשים בנפרד זה מקשה לנסות לבנות שלום מכל סוג. לאנשים יש צורך להתאחד, לאנשים יש צורך לראות זה בזה בני אדם. להביט זה על זה ולומר אנו חולקים את אותה אנושיות. אנו נשים, אנו אמהות לילדים ואנחנו צריכות להתחיל לשוחח אחת עם השנייה ולשכנע את ממשלותינו שהשלום היא הדרך היחידה האפשרית. העובדה היא שבשבועיים האחרונים בישראל כולם מדברים על השלום. בין אם בצורה פסימית ובין אם בתקווה. הנשים חייבו דיון על שלום בדרך בה זה מעולם לא קרה. אני חושבת שזה טוב בשביל התהליך בישראל ובפלסטין."

מה יהיה הפתרון בין הישראלים לפלסטינים?

"אני יודעת שלכל קונפליקט יש את הקונטקסט שלו. מה שקורה בישראל ובפלסטין שונה לחלוטין מליבריה. לא באתי לומר שהבאתי איתי פתרון. באתי להצטרף למסע של אחיותיי. אחד הדברים שאנשים צריכים להבין זה שמלחמה היא לא רק עניין של נשק ופצצות אלא גם עניין של משפחות. עניין של מוות של אחים ושל ילדים וזה ההסבר מדוע חשוב שאמהות יהיו מעורבות בתהליך.

"אני חושבת ששתי המדינות צריכות להכיר בכך שאין אפשרות שמיליטריזם יסיים את המלחמה. נלחמו מספיק, השתמשו במספיק נשקים, השתמשו במספיק פצצות ומספיק הרס נעשה. אם רוצים להביא שלום זה רק באמצעות דיאלוג אמתי. לשבת לשוחח ולמצוא פתרון. להגיע להסכם שיביא לכך שכל מדינה תרוויח ובדרך חיובית. לא יהיה מצב בו מדינה אחת תכחיש את השנייה. תראו את קולומביה שבמשך שנים הייתה בה מלחמה ועכשיו אחרי כ"כ הרבה שנים הם מנסים להגיע להסכם בו כל צד מרוויח. זה מעשי. זה מעשי כמו בהרבה מקומות אחרים. אי אפשר שאנשים יאמרו שזה קונפליקט שאי אפשר לסיים. זה יוכל להסתיים רק אם אנשים ישבו ויקיימו דיאלוג אמיתי".