בית האריזה הנטוש בשולי פרדס בפאתי רעננה לא משך בימים ההם, שלפני קום המדינה, תשומת לב מיוחדת. קבוצות של עשרה צעירים מאזור תל אביב, חברי מחתרת לח"י, היו מגיעות אליו בסבבים להכשרה מבצעית. כל פעם קבוצה חדשה של נערים ונערות, תלמידי תיכון בני 15 עד 17, שלעיתים שיקרו להוריהם על מקום הימצאם, כדי להשתתף בהגנת המולדת. 

למרות גילם הצעיר, הנערים והנערות התאמנו במקום בכלי נשק – מקלעי ברן, אקדחים ורימוני יד. "השיעורים להכרת הכלים", כתב חבר לח"י יעקב חירותי, בספרו "אמא אחת ולא שתיים", "כללו פירוק והרכבה, שליפה ושימוש, מעצורים ומידע ייחודי לכל כלי… נקבע סדר יום ונערכו אימונים קדחתניים. כבר במהלך היום הראשון הפכו יגאל וחמדה את החבורה העליזה לקבוצה מגובשת". 

יגאל וחמדה היו השמות המחתרתיים של יצחק מוסקוביץ', המדריך, שהיה בן 19, ושל שרה בלסקי, בת ה-18 שסייעה לצדו. 

המטבח בבית האימונים והבור ששימש כמחסן נשק (צילומים: העמותה להנצחת מורשת לח"י)

בתחילת נובמבר 1947 התקבל מידע על כוונת הבריטים לעשות חיפוש באזור. הנשק הוחבא והנערים התפזרו. אך לאחר כמה ימים האימונים התחדשו, ובבוקר ה-12 בנובמבר (כ"ט בחשוון תש"ח) הגיע אל הבית כוח של חיילים בריטים לביצוע מעצרים. 

אחד המשקיפים בחלון צעק: "גויים! כלניות!" (כינוי לכוחות הבריטים בגלל הכומתות האדומות שחבשו). למרות בקשתו של המדריך יגאל להתחבא ולהחביא את הנשק, החניכים החליטו לעמוד מול הכוח. 

הנוף הנשקף מחלון בית האריזה הנטוש. כשהחיילים הבריטים הגיעו המשקיף צעק: "כלניות!" (צילום: העמותה להנצחת מורשת לח"י)

"החלום של כל אחד בלח"י היה להיות לוחם. היינו גאים, היינו חיילים, לוחמים", סיפרה לימים רבקה אליאב (נמרודה בשמה המחתרתי),  אחת מהחניכות שהתאמנו במקום. "עמדנו עם הנשק בגאווה, בשורה, עם הגב לחלון, וחיכינו להוראה, מה יאמר המדריך. שמענו דפיקות על הדלת. חמדה, המבשלת, היה לה אקדח בחגורה, היא נגשה, פתחה את הדלת בזווית. אני ראיתי סמל בריטי מחוויר מבהלה. הוא ראה שאנחנו עומדים עם נשק מוכנים לירות. אנו לא ידענו לירות בכלל, עוד לא למדנו. התחילו יריות מבחוץ, הוא כנראה אותת להם. קפצנו מהחלון… כל מי שרץ נורה ונהרג. הייתי בין האחרונים בקבוצה ולא הבנתי שנהרגו". 

באירוע הטרגי נהרגו ארבעה: יגאל וחמדה, רות (לאה גינצלר), בת ה-16; ואריאל (שלום מחרובסקי) בן ה-17. למחרת נפטרה מפצעיה אורה (יהודית מגורי כהן) בת ה-15. חניכים נוספים שנתפסו, ובהם נמרודה, נעצרו ונשפטו למאסר. "חייל אחד נתן לי מכה רצינית בראש עם קצה הרובה", סיפרה, "אמרתי לעצמי, תהי חזקה וגאה. אנו בני הנוער היינו מוכנים להקריב את החיים שלנו למען המדינה. נשבענו לעשות את זה". 

הכרוז קרא: "מוות לאויב הבריטי!"

האירוע התקבל בזעזוע בשורות הלח"י, והוביל לפעולות נקם נגד הבריטים בירושלים ובחיפה, ונגד משפחה ערבית, שהתגוררה סמוך לבית האריזה, ולטענת אנשי לח"י הייתה זו שהלשינה לרשויות הבריטיות. 

מודעת האבל של לח"י על "הלוחמים הטירונים". "מוות לאויב – חרות למולדת!"

בכרוז שפרסמו אנשי לח"י נכתב: "הננו קוראים לאחינו הערבים שירחיקו מקרבם את הבוגדים השכירים המבקשים לעורר שנאה בינינו ובניכם למען ימצאו הבריטים תירוץ להישאר בארצנו בתור שומרי שלום. הו ערבים! הזהרו מבוגדים! מוות לאויב הבריטי!" 

הדיווח העיתונאי על פעולת הנקם של לח"י

על פעולות הנקם דווחו העיתונים ב-13 בנובמבר. תחת הכותרת "5 חיילים בריטים נהרגו בירושלים ו-4 אזרחים בריטים בחיפה", נכתב באחד מהם כי "שלושה חיילים ושני שוטרים בריטיים נהרגו ולמעלה מעשרה חיילים נפצעו אמש בירושלים מהם אחדים באופן קשה, בהתפוצץ כמה פצצות שנזרקו לתוך קפה 'ריץ', על ידי אנשי לח"י כתגמול על הריגת הנערים והנערות ברעננה שלשום. בשעה 8:00 בבוקר נזרקה פצצת הפחדה ברחוב המלך ג'ורג', שהיה מלא בעוברים ושבים. כשהקהל החל להתפזר נזרקו מיד אחרי זה 4 פצצות לתוך קפה 'ריץ' שבמרתף ברחוב ג'ורג' פינת יפו בירושלים, המשמש כמסבאה לחיילים בלבד". 

חיילים בריטים בכניסה לבית הקפה "ריץ" ביום ההתקפה. ארבע פצצות נזרקו לתוכו (צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי בישראל)

בעיתונים נוספים דווח על כ-18 עד 28 אנשי צבא הרוגים ופצועים שנפגעו בהתקפה על בית הקפה. 

"מה יכלה לעשות מול ישוב רב דעות?"

האירוע הטרגי, שלימים קיבל את השם "רצח ילדי רעננה", התרחש שבועות ספורים לפני ההצבעה על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר, ולטענת אנשי לח"י הורחק לשולי התודעה הציבורית. הארגון המחתרתי שדגל, כידוע, בקו הניצי ביותר נגד הבריטים, היה מתחילת דרכו במאבק מול ההגנה, ואנשיו חשו כי ביישוב מסתייגים מאזכור של חבריו. 

את יחסו הכפול של היישוב – שידע מצד אחד לאמץ את הגיבורים הצעירים ולשלוח אותם לקרבות, ומצד שני להתנכר אליהם בחשבונאות פוליטית – ביטא המשורר נתן אלתרמן בשיר "הילדה השלישית", שהוקדש ל"אורה".

"מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל מַחְתֶּרֶת רוֹדָה, שֶׁטָּוְתָה מִסְּבִיבָה רְשָׁתוֹת בַּמַּחְשָׁךְ? …
מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל שׁוּרוֹת קַלָּעִים, עֵת הֵטִיחָה בָּהּ אֵשׁ הַפְּלוּגָה הַשְּׁלֵמָה? …
מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת מוּל יִשּׁוּב רַב דֵּעוֹת, מוּל כֻּלָּנוּ, מוּל כָּל הַקָּהָל הָרָגִיל – שֶׁקָּרָא לָהּ 'פּוֹרֶשֶׁת', 'בּוֹגֶדֶת' וְעוֹד, אַךְ הֵעִיר: שֶׁמָּא אַף-עַל-פִּי-כֵן הִיא תּוֹעִיל?
מַה יָכְלָה לַעֲשׂוֹת בְּלִי עוֹזֵר וּמִשְׁעָן, מוּל אוֹיְבִים מִבַּחוּץ וְאוֹיְבִים מִבְּנֵי בְּרִית?
וְלָכֵן, חֲבֵרִים, בַּסָּדִין הַלָּבָן, הִיא שׁוֹכֶבֶת עַכְשָׁיו חֲרִישִׁית".

"השנים אפשרו את יצירתו של הזיכרון הממלכתי"

אבל לזיכרון דרכים משלו. 75 שנים חלפו, וביום שישי הקרוב תחנך ברעננה אנדרטה לזכרם של חמשת הצעירים. "השנים אפשרו את יצירתו של הזיכרון הממלכתי", אומר יאיר שטרן, בנו של אברהם (יאיר) שטרן – ממקימי לח"י, שנהרג על ידי הבריטים כמה חודשים לפני שבנו נולד – "למיליוני עולים חדשים והדור שנולד כאן לא הייתה החשבונאות הפוליטית של השנים הראשונות של המדינה, הם רואים את ההיסטוריה בעיניים אחרות.

יאיר שטרן: "כיום אין ויכוח שמדובר בחמישייה ששילמה את המחיר הכי יקר על הגנת המולדת" (צילום: אלבום פרטי)

"נתן אלתרמן ביטא את הזעם שלו בעיתון 'דבר', וגם בחוגי השמאל היה ביטוי של כעס על הדבר הזה. בסופו של דבר באמת מדובר בילדים! אבל אז, רוב היישוב היה בצד השמאלי של המפה ולח"י נתפסה כמחתרת ימנית קיצונית, למרות שהיו בה הרבה אנשי שמאל, חרדים ערבים וכו'. בגלל זה היחס לאירוע לא היה ממלכתי במובן המלא. כיום אין ויכוח שמדובר בחמישייה ששילמה את המחיר הכי יקר על הגנת המדינה". 

גיוס מתנדבים כל כך צעירים עורר בשעתו ביקורת.
שטרן: "תמיד היו הרבה מאוד נערים ונערות, בגילאי 14 עד 16. המחתרת קסמה להם והם הצטרפו כדי לתת משהו מעצמם לשחרור המולדת. בלח"י היו הרבה לוחמות שלקחו נשק בידיים;  חלקן נהרגו, נעצרו וישבו בכלא. הן היו שוות-ערך לגברים. רוב הצעירים לא היו לוחמים – הם היו מדביקי כרוזים, תצפיתנים וכו', ובשלב מסוים התקבלה החלטה לאפשר לחלקם ללמוד לתפעל נשק, אלו היו כמה עשרות שכביכול 'עלו בדרגה', ושם בבית הזה ברעננה זה קרה".

הנצחה דרך חפצים

רענן (רני) כספין, מעצב האנדרטה: "היה לי חשוב שזה יהיה מקום נעים שאפשר לשבת בו" (צילום: אלבום פרטי)

כבר בשנת 2000 קיבלה עיריית רעננה החלטה להנציח את שמם של הצעירים בכיכר בעיר – "כיכר ילדי רעננה", אך חלפו כמעט שני עשורים עד שהושג תקציב והסכמה של כלל חברי העירייה והגורמים המורשים להקמת אנדרטה. 

המעצב רענן (רני) כספין נענה לאתגר שהציבה העמותה למורשת לח"י. "בילדותי מקומות כאלו מאוד השפיעו עליי", הוא אומר, "עבור הדור שלנו, הדימוי של האריה השואג בתל חי היה חלק בסיסי בזהות שלנו". 

את האנדרטה החליטו להציב מול תיכון "אביב" בעיר. לכספין היה חשוב שיהיה חיבור בין בני הנוער שלומדים בבית הספר לעובדה שבאירוע נהרגו "מדריך וחניכים, תלמידי תיכון, שבאו מתל אביב בלי שהוריהם ידעו כדי להצטרף לארגון". הכיוון היה, לדבריו, הנצחה דרך חפצים: שיעור נשק בבית אריזה. 

האנדרטה לזכר ילדי רעננה. פינת ישיבה שמדמה ישיבה בשיעור נשק (צילום: באדיבות רענן כספין)

האנדרטה שעיצב מורכבת מפינת ישיבה, שיושבים בה זה מול זה, "כמו בשיעור נשק", כולל ארגז ותרמיל מהתקופה. על קיר הבטון המעוגל מופיעים שמות ההרוגים, לוח אזכור לפרטי האירוע, וסמל לח"י לצד חלון הפעור בקיר. "היה לי חשוב", אומר כספין, "שגם בלי קשר להנצחה, זה יהיה מקום נעים שאפשר לשבת בו, לעבור בו, שיהיה חלק מהחיים".