דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון י' באב תשפ"ב 07.08.22
26°תל אביב
  • 21°ירושלים
  • 26°תל אביב
  • 24°חיפה
  • 25°אשדוד
  • 24°באר שבע
  • 33°אילת
  • 25°טבריה
  • 19°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון תשפ״ב

"האובדן חיבר אותי לאדמה הזו"

ויטאלי רדינסקי ואנטה זוסמן. "הוא התקבל לעבודה שרצה, השתלב פה, תכנן ללמוד בארצות הברית. תכננו חיים, וכל הדברים האלה לא קרו" (צילום: אלבום פרטי)

אנטה זוסמן, אלמנתו של ד"ר ויטאלי רדינסקי, הרופא הצבאי שנהרג באסון המסוקים, מספרת על העלייה לישראל כזוג צעיר ולהוט עם ילד בדרך, על בחור מבריק שהיה נחוש להיות רופא בישראל והתגאה ללבוש מדים, ועל דור ההמשך: "אדם חי גם דרך הצאצאים והממשיכים שלו, וזה מאוד ניכר עם בננו יוסי"

הדס יום טוב

ויטאלי רדינסקי, רופא צבאי, נהרג באסון המסוקים ב-4 בפברואר 1997. שני מסוקי יסעור, שיצאו בדרכם ללבנון, התנגשו באוויר, בתאונה שבה נהרגו 73 חיילים.

רדינסקי נולד וגדל בקייב ב-20 בדצמבר 1963, בן יחיד לנינה ויפים. שם סיים את בית הספר התיכון בהצטיינות, ורצה להגשים את חלומו וללמוד רפואה. "בקייב היה מאוד קשה ליהודים להתקבל ללימודים, והוא הגיע ללמוד רפואה בעיר בה גרתי, צ'ליאבינסק, שבדרום הרי האורל", מספרת אלמנתו אנטה זוסמן (52). "הוא היה כבר בסטאז' בסוף הלימודים שלו, ובא לבקר מישהו, ונפגשנו באקראי. שם גם התחתנו".

ויטאלי רדינסקי ואנטה זוסמן בחתונתם. "הוא היה אדם מאוד מוכשר, מבריק, קולט במהירות האור" (צילום: אלבום פרטי)

הזוג הצעיר עלה לארץ לקראת סוף ההריון של זוסמן. "הוא כבר עבד כרופא ואני הייתי בשנה השלישית של בית הספר לרפואה, וזו הייתה התלבטות לא פשוטה. הוא מאוד רצה שהילד יוולד בישראל. יוסי, שקראנו לו על שם שני הסבים שלו מצד אבא, נולד פה בצפת, חודש אחרי שעלינו".

למה החלטתם לעלות לישראל?
"הייתי מאוד צעירה ובאמצע הלימודים, ממש ילדה, בת 21, ואפילו לא חשבתי על עלייה. אבל הוא היה מאוד ציוני, והיה לו מאוד חשוב לעלות לישראל, להיות רופא פה, ושהבן שלו יוולד פה. אני עליתי איתו, אחריו ובעקבותיו.

הם התמקמו בצפת, ורדינסקי הצטרף מיד לקורס הכשרה לרופאים עולים. "הוא היה אדם מאוד מוכשר, מבריק, קולט במהירות האור", היא מספרת. "כבר באמצע הקורס הוא ניגש לבחינה ועבר אותה".

לאחר שעבר את המבחן, רדינסקי התחיל לעבוד בבית החולים רמב"ם בחיפה והתמחה במחלקת כירורגיית חזה. זוסמן, כיום מיילדת בבית החולים רמב"ם, לא סיימה את לימודי הרפואה והחלה ללמוד בבית ספר לאחיות.

רדינסקי וזוסמן עם בנם יוסי. "ויטאלי היה בא עם המדים הביתה בגב זקוף" (צילום: אלבום פרטי)

איך הוא הגיע לצבא?
"במסגרת התוכנית לרופאים עולים, הוא התנדב לשרת כרופא במילואים. זה היה מאוד חשוב לו. הוא מאוד אהב את המילואים, והיה מאוד גאה. היה בא עם המדים הביתה בגב זקוף. זה היה בשבילו חיבור גדול מאוד לארץ. עם כל הגאווה, הוא גם מאוד פחד".

"אמרתי לעצמי: 'אולי יש ניצולים', אבל ידעתי"

רדינסקי שירת כרופא פלוגתי יחד עם ד"ר ואדים מלניק ז"ל, חברו הטוב, שעלה איתו ללבנון באותו היום והיה במסוק השני. "הם נקראו יחד לצאת ללבנון כמה ימים לפני", מספרת זוסמן. "הם היו צריכים להחליף צוות שישב שבועיים בדלעת ובבופור, וחיכו כמה ימים במחנה גיבור לאישורים לצאת".

ביום האסון הם קיבלו את אישור היציאה. "ממש לפני היציאה הוא לקח את הטלפון של ואדים והתקשר אלי", היא נזכרת. "הוא אמר 'שלום, אני יוצא', ויכולתי לשמוע שהוא מאוד פחד. זו הייתה כבר פעם שנייה או שלישית שהוא עלה ללבנון, והיה לגמרי מודע לכך שזו מלחמה לכל דבר.

רדינסקי. "ביום האסון הוא אמר 'שלום, אני יוצא', ויכולתי לשמוע שהוא מאוד פחד" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא מאוד פחד, אבל לא הביע פחד. הוא צחק, אמר דברים רגילים כאלה. כמו תמיד הוא אמר משהו שמקליל את האווירה, משנה את הזווית של השיחה. הוא היה מאוד רגיש, ורצה קצת להסתיר את העניין. לפני כן הוא דיבר עם אמא שלו, ואמר לה ברוסית: 'אנחנו יושבים על הגדר'".

מה את זוכרת מאותו הערב?
"הייתי מאוד עייפה. הלכתי להשכיב את יוסי לישון ונרדמתי איתו. בסביבות 21:00 התקשרה אלי חברה ושאלה אם הכול בסדר עם ויטאלי, כי בצפון יש משהו, והלב שלי נפל".

"התחלתי עם טלפונים – לחברים שלו, לאמא שלי, לאמא שלו. אז כבר התחילו השידורים בטלוויזיה, וישבתי מרותקת. ניסיתי להתקשר לכל מיני אנשים, לא ידעתי מה לעשות. לנסוע לשם, להישאר בבית עם הילד, והייתי כל הזמן בטלפונים עם כל המשפחה והחברים הקרובים. פשוט ישבתי וחיכיתי. אבל ידעתי. ידעתי שהוא עלה ללבנון. עוד איכשהו נאחזתי בכל שבריר של תקווה. אמרתי לעצמי: 'אולי יש ניצולים, אולי הם לא עלו במסוק', אולי ואולי ואולי. אבל ידעתי.

אחד המסוקים שהתרסק באסון. זוסמן: "כשסיפרו לי שויטאלי נפל הייתי בין שמים לארץ, לא באמת הבנתי מה קורה" (צילום: בן פרג' / דובר צה"ל)

"באמצע הלילה הגיעו אלי להודיע, אני ממש זוכרת את התמונה הזו. נכנסה מונית לתוך החניה, הם ירדו, שלושה, והגיעו לדלת. הם ראו שהייתה טלוויזיה פתוחה, והם אמרו שהוא נהרג בהתרסקות. ברגע הזה לא ממש הגבתי. את בין שמים לארץ, לא באמת מבינה מה קורה.

"בלילה השארתי את יוסי אצל השכנה ונסעתי מאור עקיבא לחיפה להודיע להורים שלו יחד עם האנשים שבאו אלי. הם אמרו להם, וזה היה נורא. בבוקר הערתי את יוסי".

איך מספרים לילד לדבר כזה?
"בדיוק בתקופה הזו יצא 'מלך האריות', וראינו את הסרט ביחד כמה ימים לפני כן. התחלתי מזה, שאלתי אותו אם הוא זוכר מה קרה למופאסה, ופשוט סיפרתי לו שאבא נהרג".

רדינסקי עם בנו יוסי. "הוא מאוד דומה לו, מתעניין בדברים דומים, קורא ספרים שאבא שלו היה קורא" (צילום: אלבום פרטי)

ואיך הוא הגיב?
"הוא היה מאוד עצוב, אבל מאופק. התגובה שלו הייתה מאוד דומה לשאר המשפחה. באנו מחינוך מסוגר יותר, וגם כשאני מדברת עכשיו, התגובה שלי היא מאוד פיזית. הלב נעצר, ולדעתי קרה לו אותו דבר. הוא לא ידע איך להביע את זה כל כך, אבל העולם פשוט התהפך".

מעולים חדשים לחלק ממשפחת השכול

איך נראו הימים שאחרי האסון?
"בזמן שהעולם מתהפך סביבך, אתה פשוט קם וממשיך לעשות את מה שנדרש ממך בזמן הזה. נסענו להורים, התחלנו להתכונן לסידורים של הלוויה, וכל הזמן את נקרעת בין מה שצריך לעשות לבין חוסר ההבנה של מה שקרה.

"התודעה לא עומדת בקצב. קמים יום אחרי יום, וכאילו מתחילים כל יום מחדש. גם בזמן השבעה אני זוכרת שכל לילה חלמתי שהוא חי. הוא חי, הוא חולה, ואוטוטו יחזור. קרה משהו לכולם, אבל שלי חי. שנים לוקח לקבל את זה. עד היום, בכל נקודה בחיים שאני חושבת שלמדתי לקבל את זה, אני מבינה שלא עד הסוף. זה פשוט איתך כל הזמן.

משפחת רדינסקי. "קינאתי בכל מי שחי, בכל מי שהאהוב שלו חי" (צילום: אלבום פרטי)

"אחר כך כועסים. הוא נהרג בגיל 33, הייתי בת 27. בחורה צעירה עם ילד קטן, עולה יחסית חדשה. הייתי באמצע השנים הכי צעירות ויפות, ומאוד רציתי משפחה. פתאום את אמא יחידה. מאוד כעסתי. לא על הצבא, בעיקר על חוסר הצדק ועל הגורל, על המצב.

"לא ריחמתי על עצמי, גם היה לי ילד קטן, אבל כל חוויה שחוויתי, כל סרט שראיתי, כל דבר שקרה לי בלעדיו, חשבתי איך הוא היה מגיב, מה הוא היה אומר, ואיך זה היה בשבילו. קינאתי בכל מי שחי, בכל מי שהאהוב שלו חי".

יש משהו שונה בלהיות עולה שכולה?
"יש בזה משהו מאוד מחבר. עוטפים אותך פתאום, מזמינים אותך, את הולכת לכל מיני מקומות ואנשים שאת לא מכירה. את רואה שיש עוד משפחות כאלה פה, עוד הרבה. הרבה חברים היו איתי בתקופה הזו, ונוצרו הרבה עוגנים שמחברים לפה. גם קלטתי את החיים פה דרך זה.

"לא גדלתי פה. אני דוברת רוסית, גדלתי על ספרות רוסית ועל התרבות הרוסית. אבל הבן שלי נולד פה, ואיבדתי פה את בעלי. הצטרפתי למשפחות השכולות, שזה עצוב, אבל זה אולי הדבר הכי ישראלי שיש. כל האירוע הזה, אין ספק שהוא חיבר אותי הרבה יותר לאדמה הזו.

"מה שקורה עכשיו בין רוסיה ואוקראינה ממש מאיר את ההבדלים, עכשיו כשיש מלחמה שם. גם פה יש מלחמות, אבל פה זה שלנו. זה הבית שלי. אני שמחה שהילדים שלי גדלים פה. אני חושבת שזה המקום הכי בטוח בעולם".

רדינסקי וחברו. "הצטרפתי למשפחות השכולות, שזה עצוב, אבל זה אולי הדבר הכי ישראלי שיש" (צילום: אלבום פרטי)

גם 25 שנים אחרי, זה עדיין כואב?
"הרבה לילות פשוט ישבתי מול המיטה שלנו ובכיתי. שנים. בסוף מבינים עד כמה החיים זה דבר שביר ושברירי. אני חושבת שאני בוחרת לראות את הטוב, דווקא בגלל זה. להוקיר את החיים שיש. אפשר למצוא משהו טוב כמעט בכל דרך. אני מאוד משתדלת, אני חושבת שזה משתלם.

"היו שנים שחשבתי ששום דבר יותר גרוע לא יכול לקרות לי. קצת לא פחדתי מכלום, אבל מצד שני זה גם היה הרבה יותר מפחיד. כשיוסי התגייס לצבא, הוא שירת בפענוח תצלומי אוויר, לא בקרבי. זה לא כל כך עלה, ואני חושבת שהוא ידע איפה הוא נמצא ובחר לא להעמיד אותי במבחן הזה".

הבן יוסי כיום. "ויטאלי חי בתוכו" (צילום: אלבום פרטי)

זה ככה גם עבור יוסי?
"הוא זוכר כמו שזוכרים בגיל הזה. אבא שלו גם עבד הרבה, עשה הרבה תורנויות ולא היה הרבה בבית, אבל הוא זוכר כל מיני דברים. הוא גם זוכר דרכנו. בשנים הראשונות לאסון זה היה מאוד דומיננטי בחיים שלנו. זה גם הביא הרבה שינויים. חזרנו לחיפה, הוא התחיל בית ספר אחר, אלה דברים שילדים זוכרים.

"גם היום זה לא במובן של תמונה על הקיר. זה חלק גדול מהחיים שלנו, ובזה מתבטא הזיכרון. ויטאלי חי בתוכו. הוא מאוד דומה לו, הוא מתעניין בדברים דומים, הוא קורא ספרים שאבא שלו היה קורא. אני מאוד מאמינה שאדם חי גם דרך הצאצאים והממשיכים שלו, וזה מאוד ניכר עם יוסי".

"כל הזמן מנסים למלא את החסר, אבל זה תמיד שם"

זוסמן ובן זוגה הנוכחי, נאום, נפגשו ב-2003, חמש שנים אחר כך. בתם, מאיה (16), נולדה ב-2006. "הזיכרון של ויטאלי וכמובן המשפחה שלו הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו", אומרת זוסמן. "ההורים של ויטאלי והחברים המשותפים הם חלק מהמשפחה. זו לדעתי ההצלחה שלנו כזוג, שבנינו משפחה שיש בה הרבה רבדים.

"לנאום יש שני ילדים מנישואים קודמים, ההורים של ויטאלי הם כמו סבתא וסבא של מאיה, מאיה היא אחות ליוסי לכל דבר. בעיניי זה דבר מאוד יפה. בחיים אנחנו כל הזמן מנסים למלא את החסר, אבל החוסר שלו תמיד שם. ויטאלי עדיין מאוד חסר לי וחסר לבן שלו".

יוסי ומאיה, בתו של נאום, כיום. אחים לכל דבר (צילום: אלבום פרטי)

זוסמן ובן זוג נאום כיום. "בנינו משפחה שיש בה הרבה רבדים" (צילום: אלבום פרטי)

מה את זוכרת ממנו?
"ויטאלי היה אדם מאוד אהוב וכל כך בולט, אחד כזה שמושך חיים לתוכו. הוא היה כריזמטי, עוצמתי וחתיך, ומאוד מאוד חכם. הייתה לו אנרגיה פנימית ואיזה אור פנימי כזה שמשך אליו אנשים. הוא היה מאוד אמביציוזי ומוכשר, הוא מאוד רצה וגם מאוד הצליח בעבודה, תמיד רצה להתקדם. הוא היה אדם מאוד חם וטוב, והיה מאוד מאוד חד. הוא היה יכול להגיד בשתי מילים מה שאני לא ידעתי להגיד, בצורה מאוד ציורית ויפה. הוא היה העוגן שלי, הוא היה כל עולמי.

"הוא היה אחד כזה שמחבר בין אנשים. בבית שלנו תמיד היו חברים, אם היה מישהו שהוא פגש הוא תמיד חיבר אותו לקבוצת חברים והכיר ביניהם. הקשרים שלו היו מאוד חזקים ועמוקים, היו לו הרבה קשרים שנמשכו מילדות, מהאוניברסיטה, משם עד לכאן לארץ, והוא רכש כל הזמן חברים פה".

רדינסקי. "יש עוד חיים אחר כך, זה גם מה שמחזיק" (צילום: אלבום פרטי)

איך נראה החוסר אחרי 25 שנה?
"את אף פעם לא יודעת איך החיים היו מתפתחים בהמשך. לפני האסון ויטאלי התקבל לעבודה שהוא רצה, השתלב פה, הוא תכנן ללמוד בארצות הברית, אנחנו תכננו חיים. והכול, כל הדברים האלה שהיינו אמורים לעשות, לא קרו. פעם חשבתי על זה הרבה, היום אני חושבת על זה קצת פחות, אני מאוד מנסה להניח לזה.

"אבל בכל זאת, בשנים האחרונות אני אפילו לא פותחת טלוויזיה ביום הזיכרון. אני הולכת לטקס אולי, אבל אני מאוד בשלי. אני אדם מאוד פרטי ומופנם. אני גם לא מסוגלת גם לקלוט סיפורים אחרים. אני מאוד משתדלת להיות שם בשביל המשפחה שלי.

לדבריה, מה שמשלים את הכאב ואת החסר הוא ההשתדלות להמשיך לחיות ולעשות טוב. "בעלי השני לא פחות צריך אותי, הילדים לא פחות צריכים אותי, ההורים. הלכתי אחר כך גם לקורס מיילדות, משהו שתמיד רציתי. יש עוד חיים אחר כך, זה גם מה שמחזיק. הזיכרון לא מבטל את החיים שאחר כך".

את מרגישה שמדינת ישראל למדה משהו מהאסון הזה?
"אי אפשר ללמוד. אחריות זה דבר מאוד חשוב, אבל יותר לקחתי את זה כשיעור בשבילי. אף פעם לא כעסתי על הצבא או על המדינה, אני לא בן אדם כזה. תמיד אפשר לעשות יותר טוב, אבל מצד שני אני מאוד מבינה את המורכבות של העניין. ככל שיש יותר כוח ויותר צבא, ככה יהיו גם יותר אסונות. אני בסוף גאה, וגם הוא היה גאה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!