דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון תשפ״ב

"ואני שואלת את עצמי, האם שירי הזיכרון הם הקונצנזוס האחרון כמעט בחברה המקוטבת שלנו?" 

רחל שפירא השבוע בבית אבי חי בירושלים. "השירים האלה ממשיכים לקיים איזושהי נוכחות של האנשים שמונצחים בהם" (צילום: אור גואטה)
רחל שפירא השבוע בבית אבי חי בירושלים. "השירים האלה ממשיכים לקיים איזושהי נוכחות של האנשים שמונצחים בהם" (צילום: אור גואטה)

הפזמונאית רחל שפירא על כתיבת שירי הזיכרון, ההנצחה ובלדות האבל שלה, ובראשם השיר "מה אברך", שכתבה לזכר אלדד קרוק בן כיתתה שנפל במלחמת ששת הימים | "השאלה שהכי מעיקה עלי היא האם אנחנו, אני, אתם, הקהילות שלנו, ראויות לחייהם ולמותם של אלדד וחבריו" | מונולוג מתוך הערב "מצבות זיכרון"

אור גואטה

"האמת שלא הייתי ממש מודעת לכך", אמרה רחל שפירא, בפתח דבריה בערב "מצבות זיכרון", שנערך ביום ראשון השבוע בבית אבי חי בירושלים, "אבל כשהתכוננתי לערב הזה שמתי לב שבתוך היצירה והרפרטואר שלי יש לא אחד, לא שניים, לא שלושה, אלא יותר שירי זיכרון, שירי הנצחה, בלדות אֶבל. אולי זה נובע מתוך המחשבה שלי שהשירים האלה ממשיכים לקיים איזושהי נוכחות של האנשים שמונצחים בהם. והכול כמובן מסתעף מהשיר 'מה אברך' שכתבתי ואתייחס אליו בהמשך. 

"כשאני מדברת על השירים שלי אני מתכוונת לשירי זמר. שירים שיש להם לחן ובדרך כלל מבצעים אותם זמרים או זמרות, הם משודרים ומופיעים לציבור בכל מיני גרסאות, בסולו, בהרכבים ובשירה משותפת. 

"לכל השירים שכתבתי הייתה איזו מנגינה סמויה" 

"השיר הראשון שכתבתי ודרכו התוודעתי לקהל הרחב הוא כמובן 'מה אברך'. זו בלדת אבל וזיכרון, שכתבתי לזכר חבר, בן כיתה שלי, אלדד קרוק, שנפל במלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967… 

"בשירים אחרים שלי קורה שאני פתאום שומעת אותם במקרה, בנסיעה, מהשכנים, מפתיחה מקרית של הרדיו, ולפעמים קורה שיש לי איזה כמה שניות שאני מאזינה להם, חפה מבעלות, שאני כאילו שוכחת לכמה שניות שכתבתי אותם. יש לי איזו חוויה של האזנה לשירים שאני כתבתי כמאזינה מן השורה, אבל זה אף פעם לא קורה לי עם 'מה אברך'. 

"'מה אברך' – החל מהצליל הראשון הוא השיר שלי. במקור הוא נכתב כטקסט, לא ידעתי שהוא יולחן, אבל כשמתבוננים בשיר הזה רואים שהוא כתוב למנגינה, מפעמת בו איזו מנגינה, שמי ששחרר אותה משביה זה המלחין יאיר רוזנבלום. כי האמת שאני כתבתי שירים, שירי זמר מגיל מאוד צעיר, מילדותי, וגיליתי מוקדם מאוד שהשפה האהובה עלי היא שפת השיר המזומר, שיר שיש לו גם מנגינה. ולכל השירים שכתבתי או חיברתי במחשבתי, הייתה איזו מנגינה סמויה, או מנגינות שאני חיברתי, או מנגינות שאני הכרתי וצירפתי לשירים שלי. הצורה שבה 'מה אברך' הגיע לאוזניכם בציבור היא באמת עד היום פלאית בעיני ונבצר מבינתי להסביר אותה. 

"התיאור של אלדד הוא כמעט דוקומנטרי"

"בעיני עצמי הייתי מחברת של שירי זמר, ובשביל זה חיברתי אותם, אבל לא התכוננתי לזה. יאיר רוזנבלום הגיע במקרה לשפיים, הוא נפצע בתאונת דרכים והגיע למלון של שפיים, שאז קראו לו, אם אני לא טועה, 'בית הבראה', והוא, לדבריו, מצא את חוברת הזיכרון של קיבוץ שפיים מתגלגלת בלובי של בית המלון. 

"בחוברת הזו הדפסנו אני וחברים אחרים של אלדד. הדפסנו אותה במכונה היחידה שהייתה בשפיים, שהייתה אז בחדר מורים. ומבחינתי התיאור שמתואר בו אלדד, שהוא גיבור השיר הזה, הוא תיאור כמעט דוקומנטרי. הוא כמובן מתואר כמו שראיתי אותו בעיני, נער חמודות, אף עצם רעה, עם איזה כשרון יוצא דופן לחיות בהרמוניה מופלאה עם אנשים, עם עולם היצורים החיים ועם עולם החומר, הטבע והצומח.

"אני עד היום לא אדע מה אלדד היה אומר על התיאור הזה, אבל אני מניחה שהיו לו ספקות והתלבטויות ושריטות כמו לכל אחד מאיתנו. אבל באמת ברגע הזה שכתבתי את 'מה אברך', באיזה אי של תום, זו הייתה התמונה שהתכוונתי ורציתי לצייר. 

"הלכנו לחדר האוכל, שם היה הפסנתר היחיד"

"אני רוצה להקדיש דקות אחדות לפעם הראשונה ששמעתי את 'מה אברך', כי אני חושבת שאז נולדה תודעת השליחות שלי שמתגשמת בזה שאני מדי פעם כותבת שיר זיכרון. זה קרה בפעם הראשונה שיאיר רוזנבלום, רבקה זוהר, סולנית להקת חיל הים, וחלילן הלהקה הגיעו לשפיים. לחות גבוהה, חום מעיק, האורחים המפתיעים האלה, והלכנו לחדר האוכל, שם היה הפסנתר היחיד בקיבוץ, חדר האוכל הריק בשעת הצהריים, פסנתר לא מכוון, חופש גדול, לא משתמשים בו.

"את התמונה הזו אני רואה בבהירות גם כרגע מולי: יאיר יושב ליד הפסנתר, העיניים שלי נעוצות בעורפו, רבקה מולי שרה בהתרגשות עצומה ובעיניים דומעות, את מה אברך. אני חושבת שברגע הזה שהקשבתי לשיר שנולד מתוך הביצוע הזה, שמעתי גם את הנקישות של הפסנתר הלא מכוון שחלק מהקלידים שלו בכלל לא ניגנו, ודווקא מתוך ההתרגשות העצומה ומהרגע הזה, דווקא השדר שנבע מהקליד שלא מצליח לנגן, שהוא אילם, זה חדר לליבי יחד עם השיר עצמו, כי הבנתי שיש צלילים שמשהו מחבל בהם, שצריך לעשות משהו כדי לחלץ אותם מהאילמות שלהם ולתת להם, או להחזיר להם, את הקול. 

"אני על בהונות מקשיבה לחלום של ז'ניה"

"אלדד נפצע בפניו, הוא סירב להתפנות וטען שהחייל שלידו פצוע קשה יותר ויש לו קדימות, ועד שהמחלצים חזרו הוא כבר נפטר מפצעיו. מעין אליפלט כזה. הוא קבור בחלקה הצבאית בקיבוץ שפיים. ואני רוצה להפנות את מבטי לאמא של אלדד, ז'ניה. יש משהו שלא ידעתי כשכתבתי את 'מה אברך', וזה החלום המבעית שז'ניה חלמה בשבועות שקדמו לפריצת המלחמה. 

"לאלדד היה אח בוגר, יובל, ואחות צעירה, חניק. וז'ניה סיפרה כשהיא סיפרה את החלום הזה: בחלומה מופיע איש נשוא-פנים, שמזכיר קצת את אליהו הנביא, והוא החזיק בידו שתי נעליים, לא זוגות, נעליים בודדות: נעל גדולה ונעל קטנה, והוא ביקש ממנה לבחור. היא סירבה. השליח התעקש. היא סירבה, ואז הוא אמר לה: 'תעצמי את עינייך בבקשה'. היא עצמה, וכשפקחה אותן היא ראתה שהיא אוחזת בידיה את הנעל הקטנה. 

"אני על בהונות מקשיבה לחלום הזה, ואני מעזה לשער שהוא נובע מתחושת אשמה כבדה מאוד של אם שכולה שמוצאת שהיא לא הצליחה, עם כל אהבתה וכל הרצון שלה, היא לא הצליחה לשמור על חייו. 

"שנים אחר כך שמרתי על קשר מיוחד עם ז'נקה. שמרתי ממנה כל מיני פתקים קטנים, שחלקם היו ציטוטים כאלה ואחרים של 'מה אברך', ואני חוקרת את עצמי אם הייתי מכירה את החלום הזה קודם, האם הייתי מפגישה את הישות המלאכית עם איש הנעליים. אני לא יודעת לענות על זה. 

"הארה שהופכת את השיר משיר זיכרון לשיר מחאה"

"כאמור, 'מה אברך', בלדה של אבל וזיכרון, אז יש שם המלאך המברך, ויש שם התגשמות דרך ילדות, נעורים, בגרות על סף עצמאות ובחירת דרך, ובסופו של דבר המלאך מתאחד עם המבורך, שהופך להיות מלאך בעצמו. ומי אומר את משפטי הסיום 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים', זו ההארה שלי. הארה שהופכת את השיר משיר זיכרון לשיר מחאה. 

"השורות האלה היו שורות שנויות במחלוקת בזמנו, כיוון שלא היה מקובל לתהות ולערער על מותו של חייל במלחמה. זה היה כאילו המוות נאצל מכל. אני דבקה בשורות האלה, בוטחת בהן ומאמינה בהן עד עצם היום הזה. 

"אלדד הפך להיות עבורי מעין סמכות-על מופשטת כזאת, שמתבוננת בנו, שופטת אותנו ויש לה השקפה אתית ומוסרית על מעשינו. הרבה שנים אני חושבת לעצמי, מה הוא היה אומר על תופעות שונות בחיינו ובהתנהלות שלנו. והשאלה שהכי מעיקה עלי היא האם אנחנו, אני, אנחנו, אתם, הקהילות שלנו, ראויות לחייהם ולמותם של אלדד וחבריו". 

***

בהמשך דבריה בערב סיפרה שפירא על שלושה שירי זיכרון נוספים שכתבה: הראשון – "צופה מסתורי", הוא עיבוד של סיפורו של אלדד קרוק למעין אגדה, שבה הוא כ"נסיך גנוב" שנחטף מביתו, עבר תהפוכות וגלגולים וכמו באגדות חזר בשלום לביתו כנסיך בשל ומוכן לנהל את מלכותו. "בחיים האמיתיים אלדד לא חזר לביתו", אמרה בערב. 

במעלה ההר: לזכרו של גוני הרניק

השיר השני הוא "במעלה ההר". "זו בלדת קינה ואבל, שנכתבה לזכרו של רס"ן גוּני הרניק, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה", סיפרה שפירא, "כתבתי אותו לבקשתה של אימו, רעיה הרניק… 

"גוני היה מפקד סיירת גולני, והיה אמור להשתחרר מהצבא ביום שבו פרצה המלחמה. למרות זאת הוא הצטרף לכוח שהתעתד לכבוש את הבופור. הוא נפצע אבל התעקש לחזור לפקד על חייליו עד שהוא נורה ונהרג. 

"גוני קבור בהר הרצל, ועל מצבתו כתוב 'נפל במלחמת לבנון'. הכיתוב הזה, ממנו מבעבעת ומבצבצת המחלוקת על המלחמה הזאת. הוא נעשה לפי בקשתה ודרישתה של רעיה הרניק, כי הכיתוב הרשמי היה 'נפל במלחמת שלום הגליל', מכאן ואילך התפתחה מחלוקת ציבורית ודיון ציבורי סוער במהות מלחמת לבנון והצדקתה, ואני חושבת שזו גם הפעם הראשונה שבה האתיקה של שתיקת משפחות החיילים נפרצה, ומשם התחילה ביקורת בוטה ונוקבת על התנהלות ההנהגה וההצהרות שלה. ההצהרות על כיבוש הבופור היו שהוא נכבש ללא אבדות, אבל האמת היא שבקרב על הבופור נפלו שישה מחיילי הסיירת. 

"לא הכרתי אישית את גוני, והשיר 'במעלה ההר' נכתב בעקבות התיאורים של רעיה וכמה מסמכים שהיא נתנה לי. הוא כתוב כבלדה קדומה, הייתי אומרת, בלדה מזמנים אחרים. גוני מתואר בה כמנהיג מלידה, כאביר, כאציל, כמשהו נישא משכמו ומעלה, וכל השיר כולו חותר אל המקום הגבוה, אל ירושלים, ערש לידתו. דרך אגב, זה השיר היחיד שלי שנטוע בירושלים, שלא מוזכרת בשם, אבל זו ירושלים, 'העיר שהרים סביב לה', ומקום נפילתו כמובן, הבופור. 'הָרִים הָרִים / הֵיכָן הַגְּבָרִים / שֶׁלָּבְשׁוּ אֶת בִּגְדֵי הַזַּיִת / וְשִׁמְשָׁם הוּעֲבָה בַּקַּיִץ. / אֵיךְ יָכִילוּ יוֹשְׁבֵי הַבַּיִת / אֶת מַעֲלֵה הָהָר'. זה השיר על גוני הרניק". 

פני הכאב: לזכרו של גיא אלגרנטי

השיר השלישי נקרא "פני הכאב". "הוא בעצם מדרש תמונה", סיפרה שפירא, "זוהי בעצם תמונה שזכתה במקום הראשון בתערוכת צילומי העיתונות 'עדות מקומית', שמתקיימת מדי דצמבר, והתערוכה הזו סקרה, בין היתר, את אירועי מבצע צוק איתן. 

"צלם ידיעות אחרונות, יובל חן, צילם את הלוויה של סמל ראשון גיא אלגרנטי. גיא נפצע קשה במבצע צוק איתן, גם הוא ביקש שיחלצו קודם את חבריו. בנקודה מאוחרת יותר בבית החולים הוא נפטר מפצעיו ב-30 ביולי 2014. 

"המצלמה קלטה את החברה של גיא, ניצבת על קברו, לבושה לבן עם תנועת יד שכולה שאלה, ומסביבה חבריו ליחידה, כולם אבלים. התמונה הזו זה הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לתערוכה, וברגע הראשון הייתי מזועזעת מכך שתמונה שצולמה בלוויה, מעל קבר פתוח, ניחנה ברמה אסתטית כל כך גבוהה. אפילו היה קשה לי להשלים שבשעה של לוויה אפשר ליצור יצירת אמנות. 

"אני נזכרת בלוויה שהייתי בה שבועות ספורים לפני שאני דוברת לפניכם, של אחי אורי שנפטר, ולא היה עולה על דעתי שמלוויה אפשר להוציא יצירה כזאת… אני חושבת שמהות המחאה והמחאות בכלל, מבצבצת מבין השורות של השיר הזה". 

"אני מרגישה עכשיו שגם השפה נדבקה באלימות"

"אלדד קרוק, גוני הרניק, גיא אלגרנטי. שלושה חיילים, שלוש תקופות, שלוש מלחמות", המשיכה שפירא, "אני חושבת שכל הדמויות האלה יש בהם משהו אליפלטי כזה. אני מקווה שהאתיקה שלהם כבני אדם וכחיילים, מאוד קיימת בשורות השירים שנכתבו עליהם. ואני שואלת את עצמי לרגע, האם שירי הזיכרון הם הקונצנזוס האחרון, כמעט, שנותר בחברה כל כך מפולגת וכל כך מקוטבת כמו החברה שלנו?

"היו שנים שהאמנתי באמונה תמימה שהשפה יכולה להיות מחסום נגד אלימות. וכל פעם שהיה פרץ אלימות שהיה קורה פה לפרקים, הרגשתי מעין כישלון אישי, שאני וחבריי המחברים לסוגיהם, נכשלנו. אני מרגישה עכשיו שגם השפה נדבקה באלימות, וגם השפה הפכה להיות מאוד תוקפנית, מאוד פוגענית, ואין לי תשובה לזה.

לסיים בשיר אהבה

"אני רוצה לסיים את הדברים שלי", אמרה שפירא, "בשיר אחר שהוא לא שיר אבל ולא שיר זיכרון, אלא שיר על אהבה. זה שיר שכתבתי ללחן של נורית הירש בלהקת הנח"ל, ויש לו ביצוע מתוק להפליא של בנות להקת הנח"ל. 

"זה בעצם שיר של בחורה שמחפשת את החבר שלה, שהוא חייל שדה, ומקווה שהוא יזכור אותה בשגרת האימונים. ומה שקרה בשיר הזה, בלא ששיניתי בו אף תו, הוא הפך להיות שיר הורי. שיר של אימהות ושל אבות, וכך לפעמים המאזינים משכתבים את השירים שלנו. "כמו אחרים הוא לובש בגדי חאקי / ותלתליו נגזזו על עורפו / רק שבעיני הוא אינו דומה לאיש / הוא יחיד ומיוחד מאוד".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!