אחד המפגשים המשמעותיים ביותר בחייו של נאיל זועבי היה עם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל שנחטף ונרצח בגוש עציון בקיץ 2014. הוא היה אז מנהל בית ספר היסודי בטמרה שבגליל, והגיע לנחם את המשפחה האבלה. "כשהתקרבתי אליה וטפחתי על שכמה הרגשתי שהיא צריכה את זה, למרות שאני זר והיא אישה דתיה", הוא מספר, "היא הרגישה שעשיתי צעד קשה כדי להגיע מתוך הלב. הבנתי שכל אדם זקוק לנחמה".

נאיל זועבי עם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

בשנים שחלפו מאז הוא בחר להיפגש עם משפחות שכולות נוספות. "הרגשתי הכרח לנחם משפחות כאלו. המעשה הזה זה רצח, זה אלימות, זה אנטי אנושי ואנטי אסלאמי. זה קשה מאוד, אני לא חושב שיש משהו שזהה לזה. המשפחות צריכות חיזוק, ומישהו צריך לחשוב איך מפסיקים את הפיגועים. גם לאחר רצח הילד מוחמד אבו ח'דיר הלכתי להורים וניחמתי אותם".

זועבי, גיבור ספרו הביוגרפי של עמנואל בן סבו 'ערבי בשביל ישראל' (הוצאת 'עכשיו אפשר'), מעוניין ליצור מנהיגות אחרת לציבור הערבי. את הבסיס שלה הוא רואה בדיאלוג על עתיד משותף, ונטישת מאבקי העבר. "כל מי שגר במדינת ישראל נכווה מהמלחמה ב-1948. כל מי ששייך למקום הזה קיבל כוויה. בוא לא נדבר על העבר אלא על איך נהיה מחויבים לחיות ביחד. החיים שלנו קצרים. עשינו נזקים עצומים אחד לשני, בוא נושיט יד. מה שהיה היה. נהיה יחד כי אלוהים קבע שאנחנו מחויבים לחיות יחד".

"נתניהו הבטיח לי להיות איתו בחזית"

כדי לקדם את החזון הזה, זועבי חבר לדמות פוליטית שעבור רוב הציבור הערבי היא שנויה במחלוקת ואף מסמלת את ההיפך מחיים משותפים: בנימין נתניהו. בבחירות האחרונות, הוא התמודד לכנסת ברשימת הליכוד. "נתניהו קרא לי אליו כי שמע על הפעילות שלי", מספר זועבי, "הוא הבטיח לי להיות איתו בחזית. שוחחנו בביתו שעה וחצי, והוא אמר לי 'אני שומע אותך וקורא לשילוב הערבים במדינה'. אני רואה בזה צעד מבורך. בזכות המסר הזה, הרעיון קיבל 31 אלף קולות בחברה הערבית".

נאיל זועבי (משמאל) ובנימין נתניהו לקראת בחירות 2021. "אני להוט שראשי הממסד יבקרו במגזר ויגידו 'אנחנו איתכם'" (צילום: אלבום פרטי)

נתניהו ביקר בבית הספר שניהל זועבי, יחד עם מי שאז היה שר החינוך ובהמשך נבחר בעצמו לראשות הממשלה, נפתלי בנט. בעקבות הביקור, זועבי זכה לביקורת חריפה בחברה הערבית, שבעיניו ממחישה את הגישה המוטעית של הפוליטיקאים והערבים במגזר. "החרימו אותי, עשו לי שיימינג, איימן עודה הפגין נגדי", הוא מספר, "על מה הפגנתם? מי רציתם שיבקר בבית הספר? אני להוט שראשי הממסד יבקרו במגזר ויגידו 'אנחנו איתכם'".

מקור ההשראה: בן המשפחה ששירת ב'הגנה' ונבחר לכנסת

זועבי גדל בנצרת, וכיום מתגורר בכפר נין הסמוך לעפולה. קרוב משפחתו, סיף א-דין זועבי (1986-1913), בחר בשותפות עם היהודים בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה: בשנות השלושים הוא התנדב לארגון ההגנה, ופעל במסגרת שירות המודיעין שלה (ש"י), מה שהפך אותו ליעד לנסיונות חיסול. במלחמת העצמאות הוא נאבק על כך שכל בני משפחתו המורחבת לא יצטרפו לכוחות הערביים, ותושבי הכפרים בהם חיו נשארו בארץ ולא גורשו.

סיף א-דין א-זועבי. התנדב לארגון הגנה וכיהן כחבר כנסת. "המנהיגות הציונית בעבר ראתה בקשר עם הערבי דבר ערכי" (צילום: טדי ברואנר/לע"מ)

לאחר הקמת המדינה פנה סיף א-דין לפוליטיקה. הוא נבחר לכנסת מטעם רשימות ערביות שונות שהיו מקושרות למפלגת מפא"י, וכיהן כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת הפנים, נוסף לפוליטיקה הארצית, הוא נבחר פעמיים לראשות עיריית נצרת. "המפלגה שלו היתה חלק מהשלטון", אומר זועבי, שרואה בו מקור השראה למנהיגות ולעשייה פוליטית.

"העם היהודי חיפש לחזור לארץ ישראל. עכשיו יש מדינה יהודית, והיא צריכה להכיל אותי"

לגישתו של זועבי, ערביי ישראל אינם צריכים להתנצל על קיומם בארץ, או להוכיח את שייכותם, שהיא מובנת מאליה. אותו דבר בדיוק נכון גם לגבי הציבור היהודי, שזועבי מקבל ומבין את נוכחותו בארץ. אך בניגוד למנהיגים ערבים אחרים שמדברים על שותפות, זועבי אינו שואף למדינה דו לאומית: הוא מקבל את היותה של ישראל מדינה יהודית ואת הרוב היהודי בה, ודורש בה מקום כאזרח שייך עם זהות שונה.

"היהודים באו לפה כי יש להם היסטוריה וספרי קודש. צריך להפנים את זה, ולא להתייפייף", הוא אומר, "העם היהודי חיפש לחזור לארץ ישראל, לא לאוגנדה ולא לסין. קמה מדינת ישראל, שאמורה להכיל את ילידי הארץ לחבק אותם. אני יליד הארץ, בן של יליד הארץ. אין לי ארץ אחרת, תרבות אחרת ועבר אחר. עכשיו יש מדינה יהודית, והיא צריכה להכיל אותי".

נאיל זועבי בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון. "אנחנו ערבים שמאסו במלחמה, ורוצים שיכתבו עליהם כבני אדם שמגדלים ובונים משפחות" (צילום: אלבום פרטי)

הוא אינו רואה את החלקים השונים בזהותו כסותרים אחד את השני, אלא כמשלימים. "אני ישראלי גאה, ערבי גאה ומוסלמי גאה. זה השינוי שאני פועל למענו כבר 15 שנים. אני רוצה להיות אזרח משולב, שחי ברוח מגילת העצמאות במדינה יהודית ודמוקרטית. אם לא נגיד את זה, לא נפתור את הבעיה."

מבחינתו השייכות לארץ היא עובדה שהערבים והיהודים צריכים להכיר בה, האחד כלפי השני. "זה לא מסר של תן וקח, אלא של שייכות וערכים. הרחוב שייך לי, בית הקפה שייך לי, האוניברסיטה שייכת לי. צריך להשקיע בחינוך של כולנו, לערבים ויהודים, חינוך לשייכות למדינה, לארץ, לנופיה ולאנשיה, לקבלת האחר השונה והכלתו".

"המנהיגות הערבית לא מגנה את האלימות, ולא עוסקת בתכניות של החיים"

זועבי מבקר קשות את התנהלות המפלגות הערביות, אותן הוא מאשים בהתמקדות במאבק בשליטת ישראל בשטחים והזנחת הטיפול באזרחים הערבים. "חברי הכנסת הערבים צריכים לעשות חשבון נפש נוקב. מה הם עשו למגזר הערבי? מה קידמו? ומה עשו באופן מדיד? כמה תכניות עבודה לחינוך, לתעסוקה, לתשתיות. זו שאלה מוסרית. מה שקיבלנו מהם זה ניכור, בידול, ריחוק והכתמת השם שלנו כאילו אנו בלגניסטים. הם אפילו הפגינו נגד שמעון פרס, נשיא המדינה בדגלי פלסטין, במקום להכין תכניות, לעבור בשכונות העוני. יש הרבה מה לעשות".

איימן עודה מהרשימה המשותפת (צילום: גלעד שרם)

"צריך ליזום דברים, לא רק להגיב. אנחנו צריכים להיכנס לעובי הקורה. במדינת ישראל יחיו לעד יהודים וערבים, את זה אי אפשר לשנות. מה שמעיק עלי כאזרח ערבי זה דווקא המנהיגות הערבית שעושה דברים שגובלים בבושה, כאשר הם לא מגנים את האלימות ולא מבדילים בין פוליטיקה לחיים האמיתיים. הם לא עוסקים בתכניות של החיים. איימן עודה קרא לחיילים הערבים לזרוק את הנשק, זה מעשה חמור. הוא רצה רייטינג."

כדוגמה, הוא מביא את היחס למשטרה בחברה הערבית על רקע הפשיעה הגוברת. "במשך עשרות שנים הרשימות הערביות ניסו להרגיז את החברה היהודית. הם קראו לשוטרים פולשים. הוציאו שם רע למשטרה במגזר הערבי, כדי לקושש קולות. יצאו נגד פתיחות תחנות משטרה במגזר הערבי. כשהפשיעה הרימה ראש, הם קראו למעורבות של המשטרה. עכשיו הן אמרו, כן חיילים לא חיילים. מבחינתי, שיהיה מי שיהיה, רק שיוחזר הביטחון למגזר. אפילו לערב את השב"כ ולהכריז על מצב חירום במגזר.

גם רע"מ, מפלגה של התנועה האיסלאמית שנכנסה לקואליציה ומתמקדת בשיפור חיי היום יום של האזרחים הערבים, היא לדעתו של זועבי חלק מהבעיה. הוא גם לא מתרשם מהכרזתו של עבאס שישראל היא מדינה יהודית. "עבאס מכריז משהו בעברית ודבר אחר בערבית", אומר זועבי, "הוא לא הופיע עם דגל המדינה בחברה הערבית. הוא לא אומר 'אני רוצה חינוך לשייכות למדינה'". עם זאת, עבאס אמר גם בשפה הערבית שישראל היא מדינה יהודית.

"המפלגות הציוניות עזבו את החברה הערבית"

תהליך נוסף שלדברי זועבי פגע בקידום החברה הערבית הוא נטישתה על ידי המפלגות הציוניות, בייחוד מפלגות השמאל והמרכז. "המנהיגות הציונית בעבר ראתה בקשר עם הערבי דבר ערכי. כשהייתי ילד בנצרת, אני זוכר שמפלגת העבודה הייתה בראשות העיריה. אפילו למפד"ל הייתה רשימה. איפה בית העבודה? איפה בית מפ"ם? למה השותפות הזו נעלמה?".

זועבי רואה בכך החמצה. "הטעות הגורלית היא שהמפלגות הציוניות עזבו את המגזר אחרי 1980. הפוליטיקאים לא הבינו את חשיבות הקשר, והתרחקו. אולי מתוך חישובי עלות תועלת. זה היה מעשה לא אחראי, שבעקבותיו עלו המפלגות הערביות. עד אז היו להן מנדטים ספורים, והיום הן מתנהגות כבעל בית. הם לא מתחלפים."

לדברי זועבי, לאזרח היהודי, ובוודאי שלפוליטיקאי היהודי, יש אחריות על הציבור הערבי שחי במדינתו. "אני דורש שהאזרח היהודי יכיר את האזרח הערבי. זו משימה לאומית קיומית. להכיר זה לא לסייר בנצרת, זה לדעת מה קורה במגזר, להיות מעורב, לשמוע ולהשמיע. יהודי שאכפת לו צריך לדרוש להנכיח את המגזר הערבי במדינה ולהנכיח את מדינת ישראל במגזר הערבי. היא חסרה שם".

"הטרוריסטים גוררים אותנו בשם האיסלאם למקומות אפלים"

זועבי יוצא כנגד הפרשנות הקיצונית לקוראן. "יש בורות בנוגע לאסלאם. הקוראן מדבר על שלום ולא על אלימות, על הכלת האחר ואיסור מוחלט לרצוח בני -אדם. הערך המרכזי בקוראן הוא השלום, הכלת השונה ועזרה לנזקק. מוסלמי הוא אדם שמאמין בנביאים, בספרי הקודש, ובמלאכים וביום הדין. זה משותף לכולם. הטרוריסטים גוררים אותנו בשם האסלאם למקומות אפלים. צריך לחשוף את האסלאם, לקרוא את הקוראן ולהתווכח".

הוא נחוש להשמיע קול ערבי אחר. "הקול שלי הוא הקול הדומם, של הרוב הערבי השפוי. זה קול שצריך להישמע בכל העולם. יש לנו מנהיגות שהכתימה אותנו. זו לא מדינת אפרטהייד. אנחנו ערבים שמאסו במלחמה, ורוצים שיכתבו עליהם כבני אדם שמגדלים ובונים משפחות".