על דלת הכניסה לבית משפחת גבאי בשכונת גילה בירושלים תלוי שלט קטן: "יברכך ה' וישמרך, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", ומתחת לשלושה ענפי זית כתוב: "אל הנער הזה התפללתי".

אליהו היה הבן השישי מבין שבעה ילדים במשפחת גבאי. הוריו אמירה וחיים חזרו בתשובה אחרי שהתחתנו, והוא היה היחיד מבין ילדיהם שהתגייס לצה"ל. הם שירתו בשריון וב-8200. בנם הצנום ראה את אחיו ואחיותיו מסיימים את חוק לימודיהם וממשיכים לישיבה, לשירות לאומי או לפטור מהצבא מטעמי דת.

אמירה וחיים גבאי עם תמונת בנם אליהו. היחיד מבין אחיו שבחר להתגייס לצבא (צילום: אור גואטה)

בגיל התיכון למד גבאי בישיבה בוגרת, והפגין יכולות גבוהות בלימודים ובניתוח הסוגיות התלמודיות, ובשנת הלימודים האחרונה חזר הביתה והתלבט לאן הוא ממשיך בסיום הלימודים: לישיבה גבוהה, כפי שעשו חלק גדול מחבריו, או למסלול אחר.

אליהו גבאי. במכינה הצטיין בניתוח הסוגיות התלמודיות (צילום: אלבום פרטי)

"להפתעתנו הוא היה הכוכב של הגיבוש"

המחלוקות בחברה הישראלית על שוויון בנטל מילאו את כותרות העיתונים ב-2013. חרדים מכל הזרמים הפגינו נגד מתווה הגיוס של שר האוצר דאז יאיר לפיד, אבל גבאי כבר החליט: הוא הלך למכינה קדם-צבאית לצעירים חרדים שמעוניינים להתכונן לגיוס לצה"ל, ולשמור על אורח חייהם התורני. "אליהו מאוד הפתיע אותנו בגיבוש למכינה", מספר אביו חיים גבאי, "זה כמו איזו יחידה צבאית שעושים אימון ומסע, ולהפתעתנו הוא היה הכוכב של הגיבוש והצליח מאוד, כנגד כל הסיכויים. הוא שקל 45 קילו. לא יודע איך קיבלו אותו ליחידה קרבית, זה היה ממש ניצחון הרוח על החומר".

למרות קשייו הרפואיים, אליהו הצליח להתחזק, לעלות במשקל ולהתמודד עם אתגרים פיזיים. "הוא עשה את כל המסלול וסיים אותו בהצלחה", מספר אביו. "הוא היה בפלוגה מבצעית, עלה לקו ביהודה ושומרון ולקו בחרמון, ממש בסוף העולם. הוא קיבל פעם ריתוק, אז הגענו לשם לבקר אותו. שעות של נסיעה לכל כיוון, אבל הוא שמח".

אליהו גבאי. "הוא שקל 45 קילו, לא יודע איך קיבלו אותו ליחידה קרבית" (צילום: אלבום פרטי)

"האמונה של אליהו הייתה עמוקה"

אליהו שירת בפלוגה חרדית לוחמת בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. פלוגת תומר, שהוקמה באותה שנה, הייתה ייעודית לציבור החרדי, וסייעה ללוחמים הצעירים לשמור על אורח חייהם התורני עם תפילות במניין, תרבות ייחודית ושאר ההתאמות הנדרשות. "היינו בשבוע בשטח, והתפללנו מנחה", כתב נאור, מפקד המחלקה של אליהו. "התפילה לא הייתה הכי מוצלחת. אנשים ריחפו, דיברו ולא היו יותר מדי עם החזן. אחרי התפילה העמדתי את כולם ושאלתי אותם למה הם מתפללים, ואת התשובה של אליהו אני זוכר עד היום: 'אני לא יודע למה אני עושה את זה, אבל אני אעשה את זה כל החיים וכל הילדים שלי יעשו את זה'. האמונה של אליהו הייתה עמוקה. היא הייתה חלק מכל מעשה ומחשבה שהייתה לו".

אביו מספר שסבל מהפרעות אכילה. "הוא נהיה קצת חלש, אז שחררו אותו מהמבצעית והעבירו אותו למפקדה. באחת החופשות הוא נסע לים בנתניה ופשוט טבע. הייתה בקרבת מקום אחות. היא עשתה לו החייאה, והעבירו אותו מיד לבית חולים. לאדם שטובע אין הרבה סיכוי לשרוד, ואליהו שכב שלושה שבועות בבית החולים וממש נאבק על חייו. הרבינו בתפילות למענו, אבל הוא כבר מראש היה חלש, ולא היה לו הרבה סיכוי לשרוד את זה".

הוא נפטר בד' בסיון תשע"ו, 10 ביוני 2016, בבית החולים לניאדו בנתניה, ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

"אנחנו לא צריכים את הנאומים של ראש הממשלה"

"ברגעים של עצב, אני תמיד שואלת את עצמי מה אליהו היה אומר לנו", מספרת אמו אמירה. "הוא תמיד היה אומר לנו 'אמא, תפסיקי, אל תהיו ככה. תצאו, תבלו, תחיו את החיים, אל תהיו כאלה כבדים'. באמת השתדלנו לעשות כל מה שאפשר כדי לא להיות במקום הזה שבו החיים נגמרים, יש עוד ילדים, יש עוד מה לעשות, יש את אליהו שאומר לנו לא לבכות עליו כל הזמן. אם נשארנו פה, עוד יש לנו מה לעשות. מי שהלך מפה סיים את תפקידו, ככה אנחנו מאמינים".

הייתם גאים בו?
אמירה: "היינו גאים בו ועודדנו אותו, וגם האחים שלו במהלך הצבא מאוד עודדו אותו ופרגנו לו. הם הבינו שזו הדרך שלו, וזה מה שהוא מרגיש שנכון בשבילו".
חיים: "הוא היה מגיע לפה עם המדים והנשק, יצא לבילויים בעיר בחופשות, אבל עדיין בסביבה הדתית ובחיים הדתיים. הוא היה מבסוט והרגיש שהוא עושה דבר חשוב, תורם. הוא בהחלט התחבר לרעיון של תרומה למדינה ושירות משמעותי".

אליהו גבאי באחת מהחופשות מהצבא. "הוא היה מבסוט והרגיש שהוא עושה דבר חשוב" (צילום: אלבום פרטי)

איך המשפחה, שפחות מחוברת לממלכתיות, קיבלה את ההצטרפות למשפחת השכול?
אמירה: "האחים קצת התרחקו מעניין השכול. כל אחד מהם חזר למשפחה שלו והמשיך את חייו, ואנחנו נשארנו עם החוסר הזה של אליהו. עכשיו, כמה שנים אחרי, השכול התחיל לחלחל יותר. האובדן של אח צעיר שנפטר בשירות הצבאי משפיעה גם עליהם".

משפחת גבאי משתתפת מדי שנה בטקס הזיכרון של עמותת נצח יהודה לזכר חללי צה"ל החרדים, שהשנה מקבל אופי ממלכתי עם חסות של עיריית ירושלים ומשרד הביטחון.

טקס הזיכרון, שמתקיים בבית הכנסת הגדול בירושלים, כולל קריאת משניות לפי אותיות נ.ש.מ.ה., הקראת שמות הנופלים, הדלקת נרות נשמה לזכרם ודברי תורה מפי רבנים בכירים.

"אנחנו מאוד שמחים על היוזמה הזו", אומרת גבאי. "זה טקס עם יותר משמעות עבורנו. זה טקס התייחדות עם הנופלים בצורה יהודית. כשהיינו חילונים הייתה ליום הזיכרון עבורנו משמעות מאוד גדולה, אבל כיום, מתוך עולם הערכים שלנו, לטקס הזה יש יותר משמעות, טקס עם תוכן כזה ועם אנשים מקבוצת השווים שלנו".

אמירה וחיים גבאי. "בטקס הזיכרון החרדי יש תוכן אמוני, משמעות, תכלית לזכרם של הנופלים" (צילום: אור גואטה)

מה הקושי עם הטקסים הממלכתיים?
"עבורנו הטקסים כיום קצת ריקים מתוכן. אנחנו לא צריכים את הנאומים של ראש הממשלה. הטקסים של נצח יהודה מאוד מחברים, יש בהם את התוכן האמוני, יש להם משמעות, תכלית מסוימת לזכרם של הנופלים. אני רוצה טקס עם משמעות יהודית".

אתם מרגישים שאתם חלק ממשהו רחב יותר ביחס לשכול?
אמירה: "אני לא יודעת אם הייתי יוזמת טקס כזה, אבל זה כן מחבר אותנו ועושה אותנו חלק מקבוצה. בכל זאת הוא התגייס, והיה מוכן להקריב את החיים שלו בשביל המדינה, וזה פתח וחיבר אותנו לחברה הישראלית אחרי 30 שנה שהתרחקנו. אנחנו יותר חלק עכשיו".
חיים: "היו בעבר אירועים שלא מתאימים לנו. אנחנו לא הולכים לאירועים שנשים שרות בהם, אבל יש אירועים שמתאימים לנו. אנחנו הולכים לנופש שמיועד למשפחות שכולות דתיות, הלכנו פעם לנופש של גבעתי".
אמירה: "ולא נלך לשם שוב".

האחות בת שבע: "עד שאליהו התגייס לא הכרתי את 'התקווה'"

"אפילו לפני שאליהו נפטר, כשהוא רק התגייס, זה השפיע עלי", מספרת בת שבע גבאי, 22, אחותו הצעירה. "לפני שהוא התגייס, בכלל לא הכרתי את 'התקווה'. כשהכרתי פתאום את השיר הזה, זה פתח לי עולם אחר, והתחלתי לקרוא שירי ארץ ישראל, נעמי שמר. פתאום נכנס לי לחיים העולם הזה".

כשגבאי שכב בבית החולים, היא נאלצה ללמוד לבגרויות. "רציתי ללמוד, אבל פשוט לא היה לי ראש לזה. הייתי עושה הרבה הליכות באותה תקופה, וכשהוא נפטר לא לגמרי ידעתי איך לקבל את זה. הלכתי להסתובב ביער וניגנתי בחלילית, למדתי את התווים מהשירים ששמעתי כשהוא היה בחיים". כיום היא מורה למוסיקה.

דלת ביתה של משפחת גבאי. "עם ישראל התחיל ב-1948 לבריאת העולם, לא ב-1948 כשהוקמה המדינה" (צילום: אור גואטה)

איך נראה יום העצמאות אצלכם?
"אנחנו לא מהמנגליסטים", אומר גבאי ושלושתם צוחקים. "זה יום רגיל אצלנו".
אמירה: "הרב עובדיה אמר שצריך לשמוח על זה שיש לנו מדינה, ואני מסכימה כי זה בכל זאת חלק מתהליך הגאולה, אבל עם ישראל התחיל ב-1948 לבריאת העולם, כשאברהם אבינו נולד, לא ב-1948 כשהוקמה המדינה".