בתי העלמין הצבאיים נתפסים כמקום 'מנוחתם' של החיילים שנפלו, אבל עבור ינון גוטל-קליין הם זירה סוערת שמשקפת מאבקים ותהליכים חברתיים. "בתי הקברות הם לא דבר שהמתים יצרו עבור עצמם, אלא החיים יצרו עבור החיים", אומר גוטל-קליין, שחוקר בעבודת הדוקטורט שלו את תפקיד בתי העלמין הפנתאוניים בעיצוב הזיכרון הלאומי הישראלי, מראשית הציונות ועד היום, "המצבות והאנדרטאות יכולות לסייע לנו להבין את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו".

בתי עלמין צבאיים אינם מסורת עתיקת יומין. המתכונת המודרנית שלהם התגבשה במאה החולפת, בעיקר סביב שתי מלחמות העולם. האלמנט הבולט ביותר בהם הוא האחידות, שמבקשת לבטא את השוויון בין הנופלים ואת הרעות שבין הלוחמים. אך לדברי גוטל-קליין, הם מבטאים גם עקרונות חברתיים רחבים יותר: "במראה השורות הארוכות של מצבות זהות יש גם מסר על החשיבות של המטרה, הערכים, האומה והמדינה שלשם ההגנה עליה נפלו הלוחמים. אלו רעיונות שבמידה מסוימת גוברים על האינדיבידואל".

מהאריה השואג להר הרצל

אחד ממרחבי הזיכרון הביטחוניים המשמעותיים של הישוב העברי הוא רחבת קברי השומרים בכפר גלעדי, ובסמוך לה קבר האחים לחללי תל חי ועליו פסל האריה השואג, שעיצב האמן אברהם מלניקוב. "תרבות הזיכרון העברית התעצבה בין היתר בגליל העליון, וחלחלה בקרב היישוב", אומר גוטל-קליין, "כך למשל אפשר לראות את נוסח ה'יזכור' שכתב ברל כצנלסון על הרוגי תל חי, ושבהמשך היה בסיס לנוסח ה'יזכור' הצבאי".

אנדרטת האריה השואג בחצר תל חי (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

"בתקופת היישוב, תרבות הזיכרון הייתה זהותית-קהילתית, של היישובים והקהילות עצמן וגם של הארגונים, בר גיורא, השומר, ההגנה, האצ"ל, הלח"י", אומר גוטל-קליין, "כשהמדינה קמה, היא התחילה למסד את הסיפור הזה. קבעה יום זיכרון, מבנה של טקס, איך נראה בית קברות צבאי, חלקה צבאית, מצבות צבאיות ולוויה צבאית".

אדריכל הזיכרון

האדם שגוטל-קליין מסמן כמי שהשפיע יותר מכולם על עיצוב בתי העלמין הצבאיים בישראל הוא ד"ר אשר חירם, שבשנת 1949 זכה בתחרות לעיצוב המצבה הצבאית האחידה הישראלית. חירם נחשב ל'אדריכל הזיכרון הישראלי', שהיה אחראי על תכנונו של בית העלמין הצבאי בהר הרצל, ועיצב גם רבות מהאנדרטאות המרכזיות בהר הרצל ומחוצה לו.

חלקת הקבר הצבאית האחידה שעיצב חירם היא ייחודית ביחס לבתי קברות צבאיים אחרים בעולם. העיצוב שלה מוגבה מעט מעל הקרקע, והיא נדמית כערוגה שבראשה מצבה. על המצבה עצמה נחקקו תחילה פרטים קבועים: שם החלל, שמות הוריו, מקום לידתו, שנת עלייתו, נסיבות נפילתו והתאריך העברי בו נפל, גילו ובפינת המצבה סמל צה"ל, ובדרך כלל גם דרגתו ומספרו האישי.

גוונים, מורכבויות ומחלוקות

"על פניו, גם בתי הקברות הצבאיים בישראל נראים אחידים. אבל כשבוחנים את הקברים מקרוב אפשר לראות גם את הגוונים, המורכבויות והמחלוקות", אומר גוטל-קליין. הוא מביא כדוגמה את קבריהם של בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי, והקשר שלו ליאל גדעוני, שנפלו במבצע צוק איתן ב-2014. "הם נהרגו באותו הקרב שבו לחמו כתף אל כתף, אבל בכל מצבה המשפחה דרשה שמקום הקרב ייכתב באופן שונה. על קברו של גדעוני נכתב שנפל 'בקרב ברפיח', ועל מצבתו של שראל נכתב שנפל 'בפאתי מורג'". היישוב מורג פונה תשע שנים לפני אותו קרב במסגרת תכנית ההתנתקות, אותה מכנה גוטל-קליין "העקירה מגוש קטיף" כביטוי לכאב ולאובדן שבפינוי היישובים.

מצבה על קברו של ליאל גדעוני. "נפל בקרב ברפיח" (צילום: ינון גוטל-קליין)

מצבה על קברו של בניה שראל. "נפל בקרב בפאתי מורג" (צילום: ינון גוטל-קליין)

דוגמה אחרת היא מצבתו של גוני הרניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור בדרום לבנון ב-1982. על המצבה בהר הרצל נכתב שהוא נפל 'במלחמת לבנון', בניגוד לשמה הרשמי של המלחמה. "אמו של גוני, רעיה, נאבקה כנגד השם 'מבצע שלום הגליל', שמשפחות רבות הרגישו שמטרתו הייתה הצדקת המלחמה. לאחר שנאבקה לשינוי הכיתוב, היא החליטה להחליף את המצבה בעצמה במצבה עם עיצוב צבאי זהה, אבל עם הכיתוב 'מלחמת לבנון'. זהו עוד מקום בו ניתן לראות סדקים ב'אחידות' המעט מדומיינת שאפיינה את בתי העלמין הצבאיים בשנותיהם הראשונות".

המצבה על קברו של גוני הרניק. "במלחמת לבנון" ולא "במלחמת שלום הגליל" (צילום: ינון גוטל-קליין)

דרישה נוספת שהעלו משפחות רבות הייתה ציון תאריכים לועזיים על מצבות הנופלים. "ישנם ממש ציטוטים מבתי המשפט, של משפחות שמספרות שנשאלו באזכרות מתי הבן נפל, לפני כמה שנים", אומר גוטל-קליין, ומוסיף שההחלטה שהתקבלה היא לאפשר למשפחות לציין גם את התאריך הלועזי.

סוגיה נוספת שהוכרעה בסופו של דבר אף היא בתיווך בתי המשפט, היא הדרישה של משפחות רבות לציין לצד שמות ההורים על המצבה, גם את שמות האחים. "הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה הוספת משפט למרגלות המצבה, שבו יכולה המשפחה לכתוב כראות עיניה – שיר, פסוק, תפילה, או את שמות האחים".

"מאז ומעולם היו מי שתמכו באחידות, ומי שהתנגדו לה"

לפי גוטל קליין הוויכוח על אופי הזיכרון התנהל עוד מימי ראשית המדינה. "דור המייסדים בהובלת דוד בן גוריון הוביל תמיד קו נחרץ מאוד על איך נכון לעצב זיכרון. אבל הניסיון שלהם לקבוע עיצוב מצבות אחיד לכולם, שמבטא שוויוניות, היה דבר שמאז ומעולם היו אנשים שתמכו בו והיו התנגדו לו."

הוויכוחים האלה הם לדעתו דבר בריא שמשקף חברה חיה, מגוונת ומתפתחת. "בסופו של דבר, זיכרון הוא תהליך שנבנה במשא ומתן וויכוחים. זה נכון בכל העולם וגם בישראל. לאורך השנים תמיד עלתה השאלה מי יחזיק את הזיכרון. צריך לזכור שזיכרון לאומי, בייחוד במרחבי הנצחה לאומיים, משמעו גבולות גזרה. ש.ג. שמחליט מי בפנים ומי בחוץ, מי חלק מהסיפור ומי לא, ובאיזה אופן אפשר להיות חלק מהסיפור".

ינון גוטל-קליין. "זיכרון הוא תהליך שנבנה במשא ומתן וויכוחים" (צילום: אלבום פרטי)

גוטל-קליין מדגיש שלמשפחות החללים ישנה גם האפשרות להחליט שיקירם ייקבר שלא בטקס צבאי, בחלקה צבאית ובמתכונת צבאית – ובכל מקרה יהיו זכאים למימון צרכי הקבורה מהמדינה. "ברור לכולם שזה החריג שמחוץ למיינסטרים, אבל כשלמדינה יש מספיק כוח לפתח מיינסטרים היא יכולה לקבל גם את החריג".

המשפחה והקהילה הפכו לחלק מההנצחה

"התהליך שהוא מזהה לאורך השנים הוא חלחול איטי של ההבנה שצריך לראות גם במשפחות חלק מעיצוב הזיכרון הלאומי. "לאורך השנים אנחנו רואים מגמה שמחזירה את המימד הקהילתי והמשפחתי להנצחה. אפשר לראות יותר ביטויים למשל ליחידה הצבאית, כמו דגלים של גולני או גבעתי ליד הקבר, וגם ביטויים לכך שהחייל שנפל היה עוד כל מיני דברים – איש משפחה, בן למשפחה, אוהד של קבוצת כדורגל, בן למושב מסוים, מעריץ של להקה ועוד".

קברו של החייל הבודד מייקל לוין. מזכרות, דגלונים ואבנים מאוירות (צילום: ינון גוטל-קליין)

לעתים, חלקת הקבר גם משקפת את המשמעות של החלל עבור מי שפוקדים את הקבר. דוגמא למגמה הזו אפשר לראות בקברו של מייקל לוין, חייל בודד שנהרג במלחמת לבנון השנייה שקברו עמוס מזכרות, דגלונים, תגי יחידה ואבנים מאוירות שהושארו על ידי מבקרים וחברים.

"המדריכים קובעים על מי לספר ומה לספר"

חלק נרחב באופן שבו בתי העלמין הצבאיים מבנים את החברה והזיכרון הוא הסיורים למסגרות חינוכיות שמתקיימים בהם. לבתי הקברות הצבאיים בישראל עולים בתי ספר רבים, מכינות קדם צבאיות, תוכניות חינוכיות לנוער יהודי מחו"ל וגם קבוצות רבות של חיילים וחיילות. על פי רוב הסיור בבית הקברות הוא חלק מתהליך חינוכי רחב יותר.

"בתי העלמין הצבאיים בישראל, בדגש על הר הרצל שכולל גם את חלקת גדולי האומה וצמוד ליד ושם, נחשבים גם היום כמעין 'תחנת חובה' בהפיכה שלנו לחלק מהקולקטיב הישראלי", אומר גוטל קליין, שבעצמו הדריך קבוצות בהר הרצל, "ההדרכות בהן על פי רוב מבקשות לרגש, לחנך, לחבר לסיפורים, לערכים ולדילמות".

למחנכים שמדריכים את הדרכת הסיורים יש השפעה רבה על תכני הביקור. "הזיכרון בבתי הקברות הצבאיים מתעצב לא רק דרך החומר, אלא גם דרך מי שאמונים על תיווך הזיכרון. המשפחה והמדינה בחרו מה יהיה כתוב על המצבות, אבל בסוף את הסיפורים מספרים המדריכים שבשטח. הם בוחרים על מי לספר ומה לספר".

לשלב את החללים בהווה ובעתיד, ולא רק בעבר

תופעה נוספת אותה מציין גוטל-קליין ושהתפתחה בעשורים האחרונים, הן יוזמות אזרחיות כגון פרוייקט 'זר לנופל', במסגרתו מחלקים חניכי הנוער העובד והלומד זרים למשפחות השכולות בשער בתי העלמין והחלקות הצבאיות ביום הזיכרון. "יוזמות כמו זו או כמו פרויקט נר, זר ודגל של משרד הביטחון, מבקשות לחדש מעט בתוך שגרת הזיכרון שעשויה להישחק, ובמובן הזה הן דומות לפרוייקט 'זיכרון בסלון' לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה".

מבצע "זר לנופל" בבית העלמין בטבריה (צילום: נועה אלפנדרי)

לדברי גוטל-קליין, יוזמות אלו מחפשות במקרים רבים, כיצד לשתף דורות צעירים יחסית בתוכן ובאחריות על הזיכרון, כך שירגישו שהם באים לידי ביטוי. "יש רצון בחברה הישראלית לקחת חלק בזיכרון הזה, להשפיע עליו ולטפח אותו. אנחנו רואים קבוצות ריצה ואופניים, מפעלי חסד על שם הנופלים, פרויקטים שמבקשים לחבר נערים בבר מצווה לסיפורם של חללים ועוד. החברה הישראלית היום שואפת לשלב את החללים בהווה ובעתיד שלנו, ולא רק בעבר".