חול המועד סוכות, ואני בדרכי לעצרת של תנועת "נשים עושות שלום". לפני כשבועיים התנועה החלה לצעוד מצפון הארץ לירושלים, בצעדת תקווה שמטרתה קריאה להסדר מדיני עם הפלסטינים. אתמול בערב התקיים אירוע הסיום של המסע, בעצרת מול בית ראש הממשלה. באוטובוס בדרך לאירוע הרגשתי בעיקר ציניות – שוב כותרות יומרניות, שוב קריאה להסכם מדיני. כמה הפגנות כאלה החברה הישראלית ראתה, והסכסוך ממשיך להתקיים ללא פגע. הציניות שליוותה אותי נפגעה ברגע בו הגעתי לרחוב המוביל לבית ראש הממשלה וראיתי את כמות הקהל שהתאספה מולו. הצלחתי להתקרב רק עד אמצע הרחוב, את שאר הדרך חסמו שורות שורות של משתתפות ומשתתפים, ובפעם הראשונה מול נקודת ההפגנה הפופולרית הזאת נאלצתי להסתפק במסך צדדי שהקרין את דברי הנואמות.
לידי עמדו נשים ישראליות, ילדיהן הקטנים שיחקו בין המפגינים, נשים פלסטיניות עטויות חיג'אב, וכמה שורות לפניי – אישה מבוגרת מאוד שהצביעה על כסא פלסטיק יחיד והציעה למשתתפת אחרת להתיישב עליו. הסתכלתי על האישה הזאת, שנראתה מבוגרת בדור מסבתי בת ה-70, והרגשתי באותו רגע שזה שהיא כאן, עומדת בהפגנה מאוחר בערב באמצע החג – זה המאורע המעניין ביותר שהערב הזה יכל להציע לי.
כך פגשתי את סטלה צור, בת 91. העצרת הסתיימה בתחושת תקווה גדולה, רחוב עזה התמלא כולו אוטובוסים שחיכו לפזר את משתתפות העצרת ברחבי הארץ, ואנחנו חיפשנו את ההסעה שלה לחיפה. שאלתי את סטלה מה גרם לה להגיע לעצרת. "עוד בסברה ושתילה הבנתי שצריך לעשות משהו. להיות פעילה. ככה הצטרפתי לנשים בשחור, ופעם בשבוע הייתי מגיעה להפגנות שלהן בחיפה". היא ממשיכה לצעוד בבטחון, וחברתה שהגיעה יחד איתה מספרת לי שסטלה עדיין מגיעה להפגנות של נשים בשחור, אחת לשבוע עד היום. אנחנו נמצאות בלב ההמולה של אחרי העצרת – אוטובוסים צופרים, נשים מחפשות אחת את השנייה ואת קו ההסעה שהן צריכות. פתאום מישהי עוצרת אותנו ומבקשת לצלם את סטלה, אומרת שלראות כאן אישה בגילה מפיח בה תקווה.
אני שואלת אותה מה היא הרגישה בעצרת, שבשבילי הייתה מעניינת ומרגשת. "אני מפחדת שכל הדבר הזה יעלם עכשיו. צריך להבין איך הדבר הזה לא נעלם. יש דרכים, צריך להשיג את הכתובות של כולם. אני יכולה לשלוח להם, אפשר להתעסק בצד החברתי – אם יהיו לי את הכתובות של כולם, נוכל לבקש מהם לתרום אפילו קצת כסף כל חודש למשפחות שאין להן בצד השני. ככה הצד השני יראה שיש כאן פרטנרים, בני אדם ולא מנהיגים, שהם פרטנרים. היה לי עמית ערבי, יכולנו לעשות את זה יחד. הוא נפטר לא מזמן, אבל המזכירה שהייתה לו עדיין בקשר טוב איתי".
אני מקשיבה לה, ופתאום אני צועקת לעצמי בראש – יכול להיות ששאלתי אישה בת 91 מה היא חשבה על ההפגנה שהיינו בה, והיא מדברת על זה שצריך להיות פרגמטיות ולצאת לפעולה עם משתתפי ההפגנה כדי שהיא לא תעלם? אישה בת 91, מתכננת דרכים לשמר את רוח ההפגנה ולנתב אותה למעשה? אנחנו לא עושים את זה. אנשים בגילי לא עושים דברים כאלה. אנחנו קופצים להפגנות וחוזרים לחיים האמיתיים שלנו שכוללים דאגה לעצמנו, לכסף שלנו, לרווחה שלנו, לקריירה שלנו, לנו ולעצמנו לבד. והנה אישה בת 91 שעומדת מול בית ראש הממשלה, מציעה דרכים להמשיך ולפעול למען השלום.
סיפור חיה מכיל כל כך הרבה פרטים שונים ותהפוכות, שקשה לבחור חלקים אחדים שראויים להבלטה. היא נולדה בפולין, ניצולת שואה שמדי פעם מזכירה בסיפוריה התנדבויות בהודו, החל מאיסוף ושליחת תרומות וכלה בתמיכה כלכלית קבועה בילדה. היא עלתה ארצה בסוף שנות ה-60, הגיעה לקיבוץ ויצאה ממנו אחרי שהרגישה שאורך החיים בו נוח ומרופד מדי מכדי להיות צודק. מאחוריה שלל יוזמות חברתיות שמטרתן שלום וקירוב לבבות, כולן שזורות באורחות חייה בצורה כזאת שקשה להבין מה נתפש בראשה כ"התנדבות" ומה כ"החיים עצמם".
אני יוצאת מהשיחה עם ההרגשה שסטלה צור מהלכת על פני האדמה הזאת כדי להזכיר לבני דורי כמה עוד אנחנו יכולים לעשות וליזום. אני רוצה להיזכר בה בעוד כמה חודשים, כשראשי יהיה מלא בלחצי עבודה, לימודים, ארנונה, צינור שהתפוצץ בבית, ולהגיד לעצמי – אם החיפאית בת ה-91 מוצאת כוח בנפשה לעמוד השבוע מול כביש מרכזי, להחזיק שלט אל מול מכוניות עוברות ולהפגין בעד השלום – לי בוודאי אין שום זכות להפסיק לפעול למען מה שאני מאמינה בו.