דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חינוך ורווחה

"גם למייסדים של מעלות מגיע להיות חלק מהסיפור הישראלי"

בין האזנה למוסיקה אנדלוסית וביקור בדירת סוכנות, המוזיאון לתולדות מעלות בנוי כמסע בעקבות יהודי מרוקו שהקימו את עיירת הפיתוח בגליל | המייסד והמנהל, בצלאל דהן: "העולים לא בחרו להתיישב בגבולות, אבל יצרו יישובים למופת"

בצלאל דהן בתערוכה בבית המייסדים במעלות. צילום: מוזיאון המייסדים במעלות)
בצלאל דהן בתערוכה בבית המייסדים במעלות. צילום: מוזיאון המייסדים במעלות)
מיכל מרנץ
מיכל מרנץ
כתבת חינוך
צרו קשר עם המערכת:

הסיור בבית המייסדים במעלות מתחיל בפסל בדמות טביעת אצבע ענקית. יוצר הפסל, האמן מישל בן זקן, ביקש לספר באמצעותו סיפור אישי שאופייני לעליית יהודי צפון אפריקה לישראל בשנות החמישים: למרות שאביו היה בוגר מערכת החינוך הצרפתית באלג'יריה, הפקיד שקיבל אותו ביומו הראשון בארץ הושיט לו כרית דיו כדי שיחתום את שמו בטביעת אצבע, מתוך הנחה שאינו יודע קרוא וכתוב. כשהבן מישל שאל את אביו כיצד הרגיש באותו רגע, ענה לו האב "אין דבר, לפחות אנחנו בארץ ישראל".

פסל טביעת אצבע של האמן מישל בן דהן (צילום: מיכל מרנץ)
פסל טביעת אצבע של האמן מישל בן דהן (צילום: מיכל מרנץ)

מלבד סמל לאופטימיות של העולים מול יחס מזלזל מצד הממסד והוותיקים מהם, בפסל שבפתח המוזיאון שנפתח לפני כחצי שנה יש הזמנה לגלות את טביעת האצבע הייחודית של העיר מעלות, ושל עיירות הפיתוח בכלל, בתוך הסיפור הישראלי. מעברת אוהלים באזור מרוחק, שלמרות שמייסדיה חיו בתנאים קשים ועבדו בעבודת כפיים, הם לא זכו להכרה ולכבוד כמו חלוצי העליות שקדמו למדינה. גם התרבות והמסורת שהביאו איתם נתפסה במשך שנים ארוכות כזרה ונחותה ביחס לתרבות האירופית.

"מטרת המוזיאון מבחינתי היא לספר את סיפורה של ההתיישבות בעל כורחה", אומר מייסד ומנהל המוזיאון, בצלאל דהן, "אני אומר 'בעל כורחה', כי להבדיל מהקיבוצים מסביב, שהתארגנו בקבוצות בשביל ללכת לגבולות, את העולים מצפון אפריקה לא שאלו. ועדיין הם הצליחו ליצור יישובים למופת בישראל, ומגיע להם שיספרו את הסיפור שלהם, ושהם יהפכו להיות חלק מהנרטיב".

בין הרי האטלס לקזבלנקה

החלק הראשון במוזיאון מפגיש את המבקרים באופן בלתי אמצעי עם התרבות ואורח החיים של יהודי מרוקו, ממנה עלו מייסדי העיר לישראל. המבקרים מוזמנים ללבוש בגדים מסורתיים, להאזין למוסיקה אנדלוסית, ולבקר בסלוני בתים משוחזרים של שלוש משפחות טיפוסיות: משפחה שחיה בכפר בהרי האטלס, שדומה במנהגיה למשפחות מהשבטים הסובבים אותה אך שומרת על המסורת היהודית; משפחה עירונית חילונית ומשכילה מערי החוף כמו קזבלנקה, שרבים מהיהודים בהן היגרו לצרפת ולא לישראל; ומשפחה דתית מערי המרכז, שחיו בגטו היהודי, ה'מלאח'. לצד הבתים מוצגות גם מלאכות היד שיהודי מרוקו התמחו בהן: צורפות, נגרות וקרמיקה.

סלון משוחזר של משפחה יהודית במרוקו. "הדימוי על יהדות מרוקו בישראל הוא דל וסטריאוטיפי, והייתי רוצה להרחיב אותו" (צילום: מיכל מרנץ)
סלון משוחזר של משפחה יהודית במרוקו. "הדימוי על יהדות מרוקו בישראל הוא דל וסטריאוטיפי, והייתי רוצה להרחיב אותו" (צילום: מיכל מרנץ)

"המחשבה מאחורי החלק הזה היא ללמוד מהיכן העולים מגיעים", אומר דהן, "אני חושב שהדימוי על יהדות מרוקו בישראל הוא דל וסטריאוטיפי, והייתי רוצה להרחיב אותו".

ברוכים הבאים לישראל, הנה דירת הסוכנות

החלק השני של המוזיאון עוסק בעליית יהודי מרוקו לארץ בכלל, ולמעלות בפרט. בחדר שבמרכזו ערימת מזוודות מוצג סרטון שהפיקה הסוכנות היהודית משנות החמישים ומתעד את מסעם של יהודים מכפר בהרי האטלס לישראל. לאחר מכן המבקרים נכנסים ל'דירת סוכנות' שמשחזרת את הדירות קטנות בהן שוכנו העולים, ושימשו 10 נפשות בממוצע. בחדרים השונים של הדירה אפשר לשבת על המיטה ולגעת בכלי המטבח המשוחזרים. דהן מספר שהוא מאמין ב"ללמוד דרך מישוש", ושהוא מוכן להתמודד אם ישברו או יקרעו את אחד המוצגים.

שולחן אוכל ומיטות בדירת סוכנות משוחזרת בבית המייסדים בשדרות (צילומים: מיכל מרנץ)
שולחן אוכל ומיטות בדירת סוכנות משוחזרת בבית המייסדים בשדרות (צילומים: מיכל מרנץ)

במוזיאון מוצג חוזה שעליו נדרש האב של כל משפחה לחתום עוד במרוקו, לפיו הוא יקבל סיוע מהסוכנות היהודית והמדינה "רק בתנאי שאלך לעבודה חקלאית אשר אליה אשלח, או לעבודות פיתוח אשר תקבענה על ידי המוסדות המטפלים בכך". ואכן, המייסדים שהגיעו למעברה שהוקמה סמוך לכפר הערבי תרשיחא בשנות החמישים, גם המכובדים והמשכילים שבהם, נדרשו לעבוד בעבודה פיזית קשה בנטיעת יערות של קק"ל באזור.

שביתת המרוקאים הראשונה

התערוכה מציגה נקודות ציון נוספות בחיי העיר מעלות, כמו הקמת יישוב הקבע ב-1957, והקמת מועצה מקומית משותפת עם הכפר הערבי השכן תרשיחא ב-1963. נקודת ציון נוספת היא שביתת שפרצה ב-1961 שבה השתתפו מאות פועלי ייעור שהועסקו בקק"ל, במחאה על העלאת מכסת הבורות היומית שהם נדרשו לחפור מדי יום. בעקבות מעצרם של שלושה עובדים בחשד ל"הסתה" לשביתה הוכרזה שביתה כללית במעלות, שכללה את בתי הספר, עובדי סולל בונה ועובדי המועצה האזורית, והמאבק הסתיים בהסדר של השובתים עם מנכ"ל משרד העבודה על הכשרה מקצועית לחלק מהעובדים והעברתם למפעל בנהריה, והקמת ועדה שתבדוק את המכסות לחפירת הבורות.

מורה חיילת בשיעור עברית לתושבות מעלות, 1965 (צילום: לע"מ)
מורה חיילת בשיעור עברית לתושבות מעלות, 1965 (צילום: לע"מ)

מקום מיוחד מוקדש לפיגוע הרצחני שהתרחש בעיר ב-1974, המכונה גם אסון מעלות. בפיגוע רצחו חברי חוליית מחבלים שחדרו מלבנון 26 בני אדם: 22 תלמידי תיכון מצפת שהתארחו בבית הספר במעלות במהלך טיול, זוג מתושבי המקום ובנם הפעוט, וחייל צה"ל. בתום הסיור במוזיאון מוצג סרטון שמתאר את פועלם של תושבים בעיר המגיעים מרקעים שונים, שבו ניתן גם לערוך דיונים.

עיירות הפיתוח עולות על מפת המורשת

דהן ועיריית מעלות עסקו בשימור ותיעוד של מוצגים ופריטים מתולדות העיר עוד משנות השמונים. בית המייסדים היה מקום צנוע, שהציג תערוכה עם תמונות מימי העיר הראשונים ואת סיפורי העולים שהקימו אותה. המפנה הגיע ב-2017, בהחלטה של שרת התרבות דאז מירי רגב לקדם הקמת 'בתי מייסדים' בעיירות פיתוח, במטרה להציג את "תרומתם החלוצית לייסודה והתפתחותה של מדינת ישראל". הפרויקט, שמופעל בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת, מתוקצב בעשרות מיליוני שקלים וכולל הקמת בתי מייסדים ב-12 ערי פיתוח, עם ליווי מקצועי ואקדמי.

בית המייסדים במעלות השתתף בפרויקט בליווי האוצרת קרן עוז, והיה הראשון שסיים את תהליך הבנייה וההתחדשות. הוא נפתח לציבור מחדש כמוזיאון לפני כחצי שנה, ומאז מבקרות בו קבוצות תלמידים, משרתי כוחות הביטחון וגמלאים. בתי מייסדים נוספים בירוחם, שדרות וראש העין נמצאים בתהליך פיתוח, ופרויקטים בערים נוספות נמצאת ברמת התכנון.

חצר בלב שני בנייני ה'רכבת' של בית המייסדים במעלות (צילום: מיכל מרנץ)
חצר בלב שני בנייני ה'רכבת' של בית המייסדים במעלות (צילום: מיכל מרנץ)

המוזיאון כולו משקף את אופן המגורים של העיר בראשיתה: הוא בנוי משני בנייני 'רכבת', שבהם שוכנו העולים, דירה צמודה לדירה. "המבנים שייכים למשרד השיכון, שבהתחלה סירבו לתת לנו אותם", אומר דהן, "לאחר שהעירייה הכריזה על השטח הזה כציבורי, זה הסתדר".

סיפור מקומי ואישי

לדהן בן ה-82 ההיסטוריה שמוצגת במוזיאון נוגעת באופן אישי. הוא נולד בקזבלנקה ב-1939, ועלה לישראל לבדו דרך 'עליית הנוער' ב-1952, כשהוא בן 13. הוא נשלח לכפר הנוער הדתי בכפר חסידים ועבר לכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, ובתום לימודיו היה ממקימי מושב רמות נפתלי. בעקבות נישואיו עבר להתגורר בצפת, ומילא תפקידים בתחום החינוך באזור, בהם מנהל מנהל מחלקת החינוך של מעלות. לאחר מלחמת יום כיפור חזר לצבא ובמשך עשור שירת כקצין חינוך. כשהשתחרר יצא לליון שבצרפת בשליחות הסוכנות היהודית, וכשחזר ניהל את המרכז למוסיקה במעלות והקים את התזמורת האנדלוסית 'אלמוגרביה'.

בצלאל דהן מדריך מבקרים במוזיאון (צילום: מוזיאון המייסדים במעלות)
בצלאל דהן מדריך מבקרים במוזיאון (צילום: מוזיאון המייסדים במעלות)

לרעיון של הקמת המוזיאון הגיע בשנות השמונים, כשראש העיר דאז שלמה בוחבוט הציע לו לנהל את הפרויקט, ומאז הוא מתעד ואוסף חומרים ארכיוניים והיסטוריים. על פעילותו הוא קיבל את תעודת יקיר העיר מעלות-תרשיחא.

"אין לי איך להבטיח שכר למי שיחליף אותי"

למרות התמיכה הממשלתית בהקמתו, המוזיאון מתמודד עם קשיים תקציביים. דהן, שהוא הרוח החיה בו, מנהל אותו בהתנדבות. אך הוא מבין שמי שיחליף אותו יצטרך לקבל שכר על עבודתו. "יש לי מועמדת לתפקיד, אבל כרגע אין לי איך להבטיח לה שכר".

הוא מסביר שלמרות שהממשלה החליטה להשקיע בפיתוח הפיזי של המוזיאון, מעקש בירוקרטי לא מאפשר לתמוך בהפעלתו השוטפת. "לצערי עוד לא תוקנה תקנה שתעניק לנו תקציב. כרגע, בשביל להיות מוזיאון בישראל צריך לעמוד בקריטריונים כמו מחלקת הדרכה. כדי לעמוד בהם נדרש תקציב שאין לנו או לעירייה. יש כל מיני תקציבים ממשרדים שונים, אבל זה לא מספיק". אחד הפתרונות שבו משתמש המוזיאון כרגע הוא להיכלל בפרויקט שבתרבות, במסגרתו משרד התרבות מסבסד ביקורים במוזיאון בסופי השבוע ומאפשר לפתוח את המוזיאון בחינם.

חזרה למקורות

דהן רואה את המוזיאון כמקום שיוצר שייכות וגאווה אצל בני העיר, ובקרב כל יוצאי מרוקו ותושבי עיירות הפיתוח. כשראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, ביקר במוזיאון, הוא כתב לו "בצלאל היקר, הביקור במוזיאון המדהים שבנית החזיר אותי למקורות שלי כמרוקאי גאה". מבחינתו, הוא עשה את שלו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!